בית מאיר אורח חיים כה

או שלא כדרך טלטול] אבל בכיבוד הבית הא אין צריך להעפר שמכבר אלא להמקום שיהיה נקי ולמה ליתסר הטלטול דמן הצד משא"כ לקנח בהעפר שהוא טלטול להדיא פשיטא די"ל שאסור. ובזה נמי תמוה לי הב"י שכתב ומיהו התוס' והרא"ש כתבו בהמצניע דכיבוד אסור מפני שמזיז עפר ממקומו וא"כ אסור לטלטל עפר. כנראה סובר מה שכתבו מפני שמזיז עפר ממקומו משום הטלטול הוא וזה אינו למאי דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמיה טלטול לצורך דבר המותר זולת במת מפני שהוא לצורך דבר האסור כדאיתא בתוס' דף מ"ג ע"ב וכדכתבו בעצמם דף ל"ט ד"ה מפני שמזיז עפר לפי' ר"ת וסבר ר' יוסף דטלטול מן הצד שמיה טלטול אבל הברור שהתוס' והרא"ש בפרק המצניע כוונו לפרש"י בפרק כירה שבהזזת עפר פעם הוי חופר גומא ופעם אשווי גומא כדנאמר שם בגמר' אבל הטלטול עפר משום מוקצה מודו דלדידן שרי בכיבוד מפני שאינו אלא מן הצד. וצ"ע: סעיף מ אם צריכים הב"ח לכך וכו' אבל דוחים אותה וכו' משמע דדחיית התרנגולת שרי אפילו בלא צורך דצער ב"ח וה"נ משמע מהר"ן שלא הקשה קושייתו דטלטול מקצת הוי כטלטול כולו אלא על היתר מדדין וצ"ע מ"ש ואין לומר דדחיית תרנגולת לא חשוב ליה אלא דחי' בגופו דשרי בכל מוקצה כדאיתא סי' שי"א סעיף ח' דזה ניחא להש"ע שם שפוסק בזה כהרא"ש דטלטול בגופו לא חשוב אפילו טלטול מן הצד ולהכי אפילו לצורך דבר האיסור שרי אבל הר"ן הרי מביא שם הב"י בשמו דקש שע"ג המטה נמי דוקא מפני שאין צריך להקש אלא לדבר המותר דהיינו המטה ש"מ דאינו מחלק בחילוק הרא"ש: וכן הרשב"א ועיין מ"א סי' ש"ה סק"ט וא"כ צ"ע למה לא הקשה נמי על דוחין אותו ואולי י"ל משום דבל"ז גמגמתי על דמיון הר"ן הכא להזזת אבר דמת דבשלמא הזזת אבר אף דאינו אלא מקצת הגוף מ"מ אותו מקצת הוא המזיז כולו ומטלטלו וכה"ג קושי' הרשב"א שם בדינא דסי' ש"ה שפיר כל הטלטול על ידו בא משא"כ הכא הא עיקר הטלטול והנענוע החיה והעופות עושים ברגליהם והאדם אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש אפילו במלאכה דאורייתא ומכ"ש בטלטול דרבנן וי"ל דלהכי באמת ניחא לו בדחי' התרנגולים דהוי זה יכול וזה אינו יכול משא"כ מדדין שפי' רש"י וגוררין דהיינו מוליכין שכתב הש"ע וחשוב ליה זה יכול וזה יכול ועיין ברש"י מס' ביצה דף כ"ב ולהכי הוא דרק קשיא ליה על מדדין וק"ל

סעיף מ"א האשה מדדה את בנה אפילו בר"ה איתא בספר פרי תבואה סי' ז' שנשאל אם יש היתר לשאת תינוק בשבת בעיר שאין בו עירוב והאריך וכתב שמדינא היה דעתו נוטה להתיר מפני שהאידנא לית לן רה"ר וגם קיי"ל דאדם חי נושא את עצמו ומדקיי"ל כרבא דבכרמלית לא גזרינן גזירה לגזירה ה"ה בזה דשרי וכתב ראיה לזה ממה שהקשה הכא הב"י עלי' דהטור במה שמחמיר בכרמלית לדדות חיה ועוף וכן מהעה"ג שזה עוקר וזה מניח שאיסורו משום שמא יגמר מתיר בכרמלית אלא שלבסוף כתב ברם סוגיא אחרת עומדת לנגדי לכאורה דמשמע משם לאסור דברייתא מפורשת בשבת דף קכ"ד האשה מדדה את בנה בר"ה ואצ"ל בחצר דמשמע אפילו בחצר מדדה אין אבל לשאת לא ואם כן מפורש בגמרא לאסור אף בכרמלית וכו' ע"ש ואם כל זה מאחר שגם בברייתא זו לאו בפירוש אתמר לאסור אלא מדיוקא וקליש איסוריה דהוי גזירה לגזירה ושעת הדחק נ"ל דאין להחמיר אלא לעצמו ולא לאחרים עכ"ל ואני אומר אילו לא באנו לאסור אלא מדיוק זה ודאי דמוכח דדיוק זה ליתא שהרי חצר זה שהברייתא איירי בו לא איירי כלל מחצר שאינו מעורב דוקא אלא אף מחצר דיחיד או דמעורב תדע שהרי רש"י והר"ן והש"ע נקטו טעם האיסור בע"ח כשעקרו רגליהם רק משום מוקצה שאסור לטלטל ולא משום איסור טלטול בחצר שאינו מעורב ואפשר משום דהוי כלים ששבתו בחצר עכ"פ להטעם במוקצה ע"כ דאיירי אפילו בחצר מוקף במחיצות ודיחיד וא"כ איך אפשר לדייק זה בתינוק דוקא לדדות הוא דשרי אבל לנושא אסור בחצר זה אטו תינוק מוקצה הוא א"ו ההוא דיוקא ליתא ונקיט מדדה בר"ה וכ"ש בחצר דאפילו לנושאו שרי וא"כ אי מש"ה אין שום ראיה לאיסור אמנם בעיקר הדין לענ"ד הברור שאסור ע"פ סוגיא דגמרא פרק המצניע שמקשה אימר דפוטר ר"ש מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהו איכא והוקשה להר"ן ת"ל איסורא דרבנן בכרמלית לא גזרי' ומוכרח תירוצו שהוא בלשון זה וי"ל דכי הכי הנ"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה כי האי דלא ישתה דלא מיתסר אלא משום חששא דשמא ימשך הכלי אצלו אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא אלא שפטור עליה משום שא"צ לגופה בכיוצא בזה כרמלית ור"ה שוים הרי לך בהדיא שכתב כיוצא בזה כרמלית ור"ה שוים ואין לך כיוצא בזה יותר מהוצאת בע"ח דודאי אף לר"נ גופיה אינו אלא פטור אבל אסור ומה גזירה שייך אליבי' הא בכל בע"ח סובר דנושא את עצמו א"ו איסורו אינו משום גזירה אלא משום דדומה למלאכה כדבאמת נתקשו תוס' שם בגוף סברא זו דחי וכו' ופשיטא דבזה כרמלית ור"ה שוים ואני תמה איך טחו עיני שכלו מראות הלא בעצמו מביא שם דברי הר"ן אילו ולא פשט מיניה אלא התירא ולא איסורא

תו כתב שם בהחלט ע"פ תוס' דלרבנן כל התינוקת בגדר נושא את עצמו זולת תוך ח' ימים שבזה איירי בפרק נוטל ואף דשפיר הוכיח הכי בדעת תוס' מקושייתם ריש פרק ר"א דמילה מ"מ רואה אני במח"כ בעלי התוס' דברי הר"ן נוחים יותר שנתן זה לטעם ר"י שאוסר תינוק שגורר שני רגליו משום דכיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר לא מודו רבנן הרי לשיטתו באמת מעיקרא לא קשה קושית תוס' פרק ר"א דמילה והסוגיא דפרק נוטל שמוקים לרבא דוקא כר"נ מרווח משום דסתמא דתינוק משמע אפילו בגורר שתי רגליו משא"כ לפי' רש"ל בדעת תוס' דדוקא תוך ח' ימים הוא דלא מודו ודאי דחוק מאוד לומר דסתם תינוק עם כיס דרבא איירי אפילו תוך ח' ימים עד דלהכי דחק למוקים רבא דלא כהלכתא

ודע נמי שדברי המ"א ס"ק ע"א מגומגמים שכתב מפני שנושאת ר"ן (וזה אינו אלא דברי הר"י) משמע דס"ל דהוי כמי שנושאו וא"כ אפילו כרמלית אסורה עיין ס"ס שמ"ח וכ"ע דקטן כ"כ שצריך לגוררו אם נשאו חייב חטאת ודברים אלו הם הן דברי הר"ן וחילוק גדול יש ביניהם (אף שהב"י ג"כ כתב בתר דברי הר"ן וכ"כ ר"י היינו שבגוף הדין הם שוים) דאילו להר"ן כשגורר שני הרגלים מ"מ לא יצא מכלל מדדה לכלל נושא אלא משום שבתינוק כזה לא מודו רבנן ואיכא למיגזר גבי' מדדה אטו נושא כדגזרינן לגבי בהמה וחיה וא"כ איכא למימר דבכרמלית לא גזרינן וכדהקשה בפרק המצניע והב"י פה על הטור משא"כ לדברי ר"י שבגורר שני הרגלים הוא יוצא מכלל מדדה לכלל נושא והרי ז"ל ר"י ואותן שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שני רגליו דחי נושא את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור הרי דס"ל כמשמעות שטת תוס' דאף תינוק כזה הוא בכלל חי נושא את עצמו אלא שפטור אבל אסור א"כ ודאי אף בכרמלית אסור לדידיה שהרי זה נושא גמור ואין איסור משום גזירה אלא משום סרך מלאכה ואין הבדל בין כרמלית לר"ה הכלל לישא תינוק בעיר בלא עירוב לדעתי ודאי אסור ואפילו לדדות יש להחמיר כל שאינו גורר אחד ומניח אחד כסברת הר"י שזה נושא הוא. כי אף לדברי הר"ן אין מוכרח וי"ל דבגזירה זו דאטו נושא אף רבא מודה דגזרינן בכרמלית ועיין ס"ס שמ"ט אפילו בכרמלית גמור ומכ"ש בעיר בלא עירוב שהרבה פוסקים דלא כרש"י ותוס' אלא דיש לנו רה"ר ועיין סי' שמ"ה אף דהמחבר הנ"ל תוקע עצמו בדברי תוס' שכרמלית שלנו קיל היינו לשטת התוס' שברור להם שאין לנו רה"ר משא"כ אנו שרואין הגאונים פוסקים מפורסמים חולקים ועיין בדבריו סי' שס"ד ובעניותינו אין לנו הכרע ברורה ודאי דיש לנו להחמיר בו מבכרמלית גמור לדין הש"ס ודו"ק

סימן ש"ט סעיף ד' במ"א סק"ה ומנער הכר כתב ואם עושה לצורך המעות שלא יגנבו אסור ב"י רי"ו נהי דהדין מצד עצמותו אמת כי כל לצורך דבר איסור