בית מאיר אורח חיים כד

בשבת ולא הוי טעמא משום אגב אביהן אלא שהן עצמם מוכנים הם שהם ראוים עצמם למלאכה אע"פ שאינו מלאכת ראשונה ולא מקרי נולד אבל ר"י ס"ל כו' הוי נולד ואסור וא"כ ההוא דהסקה בשברי כלים הו"ל לכ"ע נולד דעכשיו הוא רוצה להסיק בו והשבר אינו כלל כלי דדוקא במתני' שהשבר עומד למלאכה אחרת ובשבילה כלי הוא אז מותר לטלטל וכו' ע"ש ולא ירדתי לסוף דעתו להבין דבריו כל עיקר אחרי דעיקר הטעם דמסיקין בכלים ולא בשברי כלים כדפרש"י וכ"ה דדוקא בכלים שהרי ראוין לטלטלם ויטלטלם ויתנם לתוך האור ואין מסיקין בשברי כלים דהוי להו מוקצה ולא חזי לטלטל א"כ שברים העושים מעין מלאכה דשרי בטלטול מה בכך שרוצה להסיקו ומה בינו לבין כלי שלם שרוצה להסיקו ולא מקרי מש"ה נולד לכן יראה לענ"ד נהי דהברייתא דנשנית ואין מסיקן בשברי כלים מוקמינן כר"י ולדידיה ודאי איירי אפילו בעושין מעין מלאכה מ"מ לדידן לשטת הרי"ף דפסקינן כר"מ דבעושין מעין מלאכה מוכנים הם באמת לא פסקינן בי"ט כסתם ברייתא זו אלא כדדרש רבא אוד שנשבר בי"ט אין מסיקין בו ובודאי צריך דקדוק מה חידש בזה הא בעצמו מביא הברייתא ואם הוא רוצה לדרוש הברייתא היה לו לדרוש לשון הברייתא כי מה החידוש בהאוד א"ו משום דבאמת לדידן אין הלכה כסתם ברייתא זו דאם עושין מעין מלאכה דהיינו דחזי לכסוי נמי מסיקין אלא אוד שהוא רק מקל דמכיון שנשבר לא חזי למידי דרש שיהיו נזהרים בו ומסיים לפי שאין מסיקין בשברי כלים כאלו דלא חזי למידי וזה מדויק נמי בהרי"ף וטור סי' הנ"ל דאין מביאין כלל הסתם ברייתא דאין מסיקין בשברי כלים (וכן בקיצורי הטור פרק המביא שינה בזה לשון הרא"ש דנקיט אין מסיקן בשברי כלים ואיהו כתב אוד שנשבר ע"ש) רק דרשה דרבא הוא שפסקו דזה באמת לאחר שנשבר אף מעין מלאכה אינו עושה. והכי מבואר להדיא בהירושלמי פרק המביא הביאו הב"י סי' הנ"ל ואין מסיקין בשברי כלים בשאין להם תואר כלי אבל ביש עליהן תואר כלי אפילו נשברו בי"ט מותר. ופי' הקרבן עדה יש עליהם תואר כלי וראוין עדיין לתשמיש אפילו נשברו בי"ט מותרים דהא בני טלטול נינהו ודלא כמ"א שם ס"ק א' שכתב ומיירי שעושין עדיין כעין מלאכתן ראשונה וכו' אך לפ"ז צ"ע לשון הש"ע שם שהוא לשון הרמב"ם שדקדק לכתוב אבל בכלים שלמים מסיקין דמשמע בשברי כלים אפילו עושין מעין מלאכה לא אמנם יראה לענ"ד הרי מבואר בהה"מ מדלא כתב הרמב"ם מסקנת הסוגי' כדאיתא בהגהות רמ"א שם דע"כ או שהיה לו גירסא אחרת או פיר' אחר בהסוגי'. והנה כבר הקשה לי חתן חתני החריף מוה' ליפמאן הרי מסקינן הכא בהסוגיא דכל שעושין מעין מלאכתן הראשונה לכ"ע אפילו לר"י מוכן הוא ולא נולד ומותר בטלטול א"כ מה מקשה שבת דף כ"ט וכי מדליק בהו פורתא הוי להו שברי כלים ומה כולי האי שנשרף מקצת הא מכל מקום עדיין ראוין למלאכתן ראשונה והוכרחתי לידחק או דס"ל להש"ס דמה שנחסר ע"י אור במקצת גרע מנשבר מקצתן ובודאי אינו ראוי למלאכתו הראשונה או דמשמע להש"ס מסיקין בכלים סתמא קאמר אפילו בכלים קטנים דאם נחסרו במקצת שוב אינם ראוים למלאכתן ראשונה ושפיר []א"נ הא בל"ז צ"ל מה דנאמר בהברייתא לר"י ואין מסיקין בשברי כלים וקשה הא בשברי כלים העושין מעין מלאכתן למה אסור הא לכ"ע שרי בטלטול. וע"כ כשעושין מעין מלאכתן הם בכלל מסיקן בכלים וא"כ באלו שכבר הם שברים אלא שעושין עדיין מעין מלאכתן מ"מ כשמדליק בהם פורתא שוב ודאי אין עושין מעין מלאכתן ושפיר] אך דעכ"ז אינה קושיא אלא כדהקשה לר"י דס"ל דבעינן מעין מלאכתן ראשונה משא"כ לדידן באמת לא צרכינן לבא לתירוץ הגמרא כיון דכי מסיק בשלמים אף כי נדלק פורתא מהן לא ימלט דנשאר מעין מלאכה דהיינו תואר כלי ובהתירא קמטלטל ולהכי אינו מביא הך אקומתא וזה ניחא כשמסיק בכלים שלמים משא"כ כשמסיק בשברי כלים שמתחילה אינם עושים אלא מעין מלאכה שוב יש לחוש כשנדלק מהם פורתא אף למעין מלאכה לא חזיין ואסור. ואפשר הרמב"ם מפרש הברייתא דסתמא ואין מסיקין בשברי כלים דמשמע אפי' בעושין מעין מלאכה אליבא דהלכתא כר"מ ומטעם קושי' הגמרא דכי מדליק ביה פורתא כנ"ל ופסקה כסדר והקפיד על שלמים ודו"ק אבל עדיין צ"ע שהרי הרמב"ם כתב הטעם על השברי כלים מפני שהם נולד. לכן מחוורתא דהרמב"ם ודאי בשטת פי' תוס' קאי ומחלק בין שבת וי"ט כדכתב הא"ר בשם העה"ק ודו"ק]

סעיף טו נפסקה החיצונה עיין מ"א כתב וצ"ע דאמרינן סנדל המסומר שרי לטלטלן לכסות בו כלי. או מש"ה א"י מה קשה כי מנעול שסתמא מאוס ואינו עומד לכסות נמצא בטל מתורת כלי דלנעילה לא חזי ולכסות נמי לא ושפיר דאסור אף לצורך גופו אם רוצה לכסות בו משא"כ סנדל המסומר שאינו אלא כלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ואם הוא חפץ לכסות בו ואינו מאוס עליו מי ממחה בידו. אך הא קשיא דדברי הה"מ פשוטים דבמה דחזי להפוכי מקרי מעין מלאכה ולא מעין מלאכתן הראשונה ולר"י לשיטתי' דבעי מעין מלאכתן הוא דקאמר רב יוסף וכן לשבת אבל לדידן בפשוט שרי עיין בב"י וק"ל

סעיף לה אסור להחזירם עיין מ"א מביא בשם הב"ח הטעם משום דמאיס כל כך דלא חזי אפילו לכסוי מנא ולהכי אף דקיי"ל במוקצה מחמת מיאוס כר"ש היינו במנורה דנפט דעדיין ראוי ולא בטל שם כלי מיניה משא"כ זה בטל שם כלי מיניה וא"כ א"י מה קאמר בס"ק ס"א ול"נ דלק"מ דכלי שרי כמו שכתבתי לעיל סעיף ה' ולא היא שם איירי בכלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו ומהני הככר או תינוק לאפילו מחמה לצל משא"כ זה שבטל שם כלי מיניה מדלא חזי אפילו לכסויי בו והוי כאבנים גופייהו פשיטא דקשיא מה מהני המים ולשטת הרא"ש ע"כ לבא לתירוץ מהר"י אבוהב שהתירו סופו משום תחילתו עיין בב"י

סעיף לח מכניס אדם וכו' בהב"י פה איתא כתב בתשובת הרשב"א וששאלת אם מותר לקנח בעפר בשבת למי שאין לו מים לתפילה ודאי מותר לקנח בעפר תיחוח ודאמרינן (דף צ"ה) דאסור לכבד הבית משום שמא ישוה גומות ולא נקט טעמא משום טלטול ע"כ וכתב הב"י ומיהו התוס' והרא"ש ז"ל כתבו בהמצניע דכיבוד אסור מפני שמזיז עפר ממקומו וא"כ אסור לטלטל עפר אא"כ יחד לו קרן זוית כדאמרינן מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו' ובודאי למשמעות פרש"י שם דף נ' שכתב והוא שיחד לו קרן זוית דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית ומוקצה ואסור תמוהים הדברים וא"י איך מיישב הרשב"א מימרא זו אם לא בדוחק גדול מאוד דדוקא מה שמכניס עפר מן החוץ כל שלא יחד לו קרן זוית אלא זרקו בידים במקום מדרס הרגלים הוא דבטל לקרקע הבית והוא מוקצה משא"כ העפר שבבית ממילא בלא הכנסה הוכיח דסתמא עומד לכסות בו צואה ואינה מוקצה כמו קיטמא שמבואר סי' שי"א דסתמא עומדת לכסות אבל תימא לי הוכחתו מדנקט טעם איסור כיבוד משום גזירה דאשווי גומות ולא מטעם איסור טלטול מוקצה הא אין זה אלא טלטול מן הצד דשרי כדאיתא סי' שי"א סעיף ח' וכדמבואר בב"י ריש סי' ש"ח בלשון זה ואפילו אם אינו נוגע בו זה נקרא טלטול מן הצד ואסור כל שהוא צריך לדבר האסור (שוב ראיתי דלשון הב"י שתולה טלטול מן הצד בנגיעה בגוף המוקצה ומש"ה היה פשוט לו דכיבוד עפר אינו אלא טלטול מן הצד אבל אינו עיקר שהרי ז"ל תוס' שבת קי"ג תוך ד"ה האי פוגלא ואי בשכח מאי טעמא דמאן דאסר אפילו טלטול גמור שרי וכו' בצריך למקומו במעות שעל הכר וכו' ומכ"ש טלטול מן הצד הרי בהדיא דאף בלי נגיעה בדבר המוקצה קרי להו טלטול גמור] וא"כ אף בכיבוד הוי טלטול גמור ומן הצד אינו אלא כשנעשה ממילא