בית מאיר אורח חיים כג

שמשתמש בבע"ח וכו' אמר ר' שמלאי תפתר כרשב"א דתניא רשב"א אומר מותר להשתמש על צדדי אילן בשבת וה"ה לצדדי בהמה וא"כ לדידן דקיי"ל צדדים אסורין כדאיתא ס"ס של"ו הי' מהראוי ליאסר נמי אף לקשור חבל בראש פרה כמו שאסור ר ליקשר המרדעת. וזה התימא על הטור וב"י שאיך כתב להלכה טעם איסור קשירת מרדע משום שימוש ב"ח ומיד הכא בסי' זה בהטור מתיר קשירת החבל בראש פרה וכן הוא בש"ע ס"ס שי"ז והרי להירושלמי הוא תרתי דסתרן א"ו דהירושלמי אינו הלכה מתרי טעמים חדא דלשטתו למה דקיי"ל במי שהחשיך דף קנ"ה הלכתא צדדין אסורים אף קשירת חבל בראש פרה אסור ור' יוחנן גופי' בתלמודן מתירן בשבת דף קי"ג ותופס ברייתא זו שבירושלמי להלכה אלא דמוקים אותה בחבל גרדי ותו הירושלמי משני ואמר רשב"א הוא דתניא רשב"א אומר מותר להשתמש בצדדי אילן בשבת ומשמע דהכי מפורש בהברייתא דרשב"א וזה מתלמודן מוכח דליתא שהרי בפרק מי שהחשיך בעי לאשכוחי תנאי דמתיר צדדים ולא מצא ובודאי הירושלמי סבר בכונת רשב"א שמביא שם הסוגיא דאמר משום ר"מ עולין לה כס"ד דש"ס ואביי מסיק שם דכ"ע צדדין אסורין ס"ל ומוכח באמת מר' יוחנן והברייתא המתירין קשירות חבל בראש פרה בשבת דלא כהירושלמי אלא שכל שהוא לצורכי בהמה אין בו משום גזירות שמוש בבעל חי ולהכי דחקו עצמם רש"י ותוספות בטעם אחר שאינו שייך אלא בהוצאה לר"ה ובאמת לדעת רבינו ירוחם זה נמי דעת הרא"ש ומה שמביא הירושלמי אינו אלא להוציא ממנו האזהרה כשנותן הרסן בראש הבהמה שלא ישען על ראשו שהשענה זו אינה להכרח נתינות האפסר וגם כל נתינת האפסר אינו לצורך הבהמה משא"כ ההשענה קצת הנעשית ממילא ע"י קשירה שהוא אך לצורך הבהמה שריא וגם ללמוד ממנו מ"ש ומכאן יש לדקדק ר"ל מן הירושלמי שסובר ליאסר שימוש ב"ח אף כשהיא לצורך הבהמה. ומ"מ נתינת המרדעת בלא קשירה לא מקרי שימוש ושרי והיינו משום שאין הכרח לקרב להיות נשען עלי' וממילא ה"ה הנטילה שרי' אף שאינה לצורך הבהמה כמו הנתינ' לשטת הירושלמי דלדידי' אין הבדל בין לצורך הבהמה לצורך עצמו אבל בעיקר טעם איסור קשירת המרדעת מודה הרא"ש שאינו אלא מטעם רש"י ותוס' דלא שייך אלא ביוצא לר"ה והיינו פסק הרבינו ירוחם ודו"ק:

סעיף יא אבל לא תצא בו לר"ה כתב המ"א ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורבת אסור מ"ד אי"ט כמ"ש סי' תקכ"ב נ"ב לפ"ר א"י מאין פשוט לו בי"ט גם שם פרש"י במתני' דף ל"ב ע"ב ברה"ר וכן הכא בשבת דף נ"ג אף לא תצא בו ברה"ר:

סעיף יח בהג"ה משום שמשתמש בבהמה כתב המ"א אע"ג דהו"ל צידי צדדין זה דעת הגהות מרדכי דעירובין משום דגבא דחמרא הוי צדדין כדאיתא בש"ס והקרון הוי צדי צדדין וא"כ א"י מה משני שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום וכו' כדאיתא פרק כ"ד דשבת דאפילו לשפשף תינוק בצדה אסור מה ראי' היא זו זה הוא צדדין וזה צדי צדדין ולהכי באמת משיג הג"מ הנ"ל על הסמ"ג שנתן טעם זה עלי' דישיבת קרון ועיין סימן רס"ו סעיף ב' מה שכתבתי בזה:

סימן שו סעיף ב' במ"א סק"ד אפילו חוץ לתחום שלו נ"ב כלו' דק"מ לא גזרינן שמא ילך אחריה חוץ לתחום למסקנת הגמרא:

שוב כתב שם אבל אסור להביאה בידו נ"ב גדולה מזה מחמירים שם התוס' וע"ש:

סעיף ה במ"א ס"ק י"א כתב נ"ל כונתו וכו' א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש ג"כ חלק בו כנ"ל דלא כהרב"י. נ"ב תימא אם כן יהא מותר למכור חפץ וחציו שישאר שותף בגווי' ובלי ספק שזה נמי הוצאה מרשות מקרי לאותו החצי שמוכר לכן העיקר כפי' הב"י [על מה שכתב ס"ק טו עיין בספרי סי' מ"ה]:

סימן שח סעיף א' הג"ה ואפילו תחובין וכו' אסור לטלטלו כתב המ"א פירוש אותו הסכין דהוה אמינא וכו' א"י מה דחקו לפי' כזה דמה"ת יהא ה"א דבשביל שתחבו בנדן עם שאר סכינים שוב לא מקפיד עליו ופירושו פשוט איפכא דאף כשתחב עם שאר סכינים מפני שעל זה מקפיד ועל האחרינא אינו מקפיד מסתמא הוא חשוב יותר מדבר המותר ולכן אסור לטלטלו אף עם הנדן כדאיתא ס"ס ש"י וק"ל:

במ"א סק"ג כתב ועיין סי' רנ"ט ודברים הללו אינם ענין כלל להכא שם איירי מדברים מוקצים מצד שאין תורת כלי עליהם והכא מיירי מכלים המוקצים מחמת ח"כ וכבר קדמני נמי בספר. א"ע להשיגו שם במה שהקפיד התם על מקפיד כהכא ע"ש:

סעיף ג ומותר ליטלו משם ולהניחו באיזה מקום שירצה כתב המ"א ועיין מ"ש סי' רס"ו סעיף י"ב. ר"ל דשם כתב וצ"ע בשבת דף ל"ה וכו' והת"ש והא"ע שניהם לדבר אחד נתכונו לחלק בין מוקצה דמותר לצורך גופו ומקומו לבין מוקצה דכולו אסור וזה אינו כדאיתא במ"א סי' של"א סק"ד בשם רמב"ן דאפילו בסכין דמילה שהוא מוקצה מחמת ח"כ נמי כתב דמאחר שמטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה לכן נלענ"ד דמעיקרא לק"מ שהרי דקדק הרמב"ן דמאחר שטלטל הכלי בהיתר וכו' מבואר מיניה הא טלטול, באיסור לא אמרינן הואיל וכבר היא בידו שוב רשאי להוליכו למקום שחפץ בו א"ו מוכרח לזרקו מידו א"כ ה"ה שופר זה מה בכך שהוא בידו מ"מ מדקבלת שבת בדידי' תלוי שוב במה שמקבל השבת עליו עביד האיסור במה שמחזיק המוקצה ומקבל השבת עליו ובודאי היה ההכרח שיזרקנו מידו לולא או' דנתנו לו חכמים שעור ובאמת אינו מקבל עליו שבת או כדמסיק שהיה לו שם מיד מקום להצניעו וק"ל סעיף ו ובלבד שיהא עושין מעין מלאכה. כתב המ"א דלמ"ד בסי' תצ"ה דנולד אסור בשבת אם כן גם כאן בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה וכל הבאים אחריו תפסו עליו שהרי קים לן דמוכן הוא ולא הוי נולד ואולם ממה שכתב נמי ס"ק י"ז אך מ"ש הב"ח בפי' התוס' צ"ע דדברי תוס' הם כפשטן ע"ש דרבא ס"ל דנולד אסור ואליבי' פירשו התוס' כן מזה נראה בעליל דלומד הפי' בהסוגי' דמר סבר מוכן הוא ומ"ס, נולד הוא היינו דמ"ד מוכן הוא ר"ל מדתורת כלי עליו שראוי לכסות דבר אינו מוקצה כמו עפר דלא חזי למידי ואי משום דלההוא מלאכה לא עמד והוי נולד מ"ד זה לית ליה נולד ומ"ס נולד הוא ונולד ס"ל ואמת שאם כדברי הא"ר. שבתר. דבריו שכתב ולענ"ד אזלו לטעמייהו וכו' מסיים וכן מצאתי מבואר בספר עה"ק להרשב"א א"כ ע"כ דנמי מפרש הכי. אך דברי הא"ר תמוהים דלפ"ז למה משיג ראשית על הדברים על דברי המ"א דאינו נכון לכן מסופק אני בדברי העה"ק שאינו בידו ואולם המעיין ברי"ף ורא"ש יראה להדיא דע"כ אינם מפרשים הכי (אך בדעת התוס' יפה פי' וכן הוא להדיא בתוס' חולין דף נ"ה ד"ה שעורן הוכיחו וכתבו דלר"מ לית ליה נולד מדשרי שברי כלים העושין מעין מלאכה) דאילו כן מה הוצרכו לטרוח אחר טעם דלא ליפסק בהא כר"י הא בפשוט מדקים להו כר"ש דנולד שרי בשבת להכי לא בעינן אלא מעין מלאכה א"ו הברור מפני שבעל הלכות בשם רב צמח גאון שכתב בזה דהלכה כר"י סבר בנולד אף בשבת לאיסור הוצרכו לבא עליו דאף לשיטתו דנולד בשבת אסור מ"מ הלכה כסתם משנה ואליבא דר"מ דברייתא שם דנמי ס"ל נולד בשבת דהא ס"ל אפילו מוקצה מחמת איסור ומ"מ סגי לי' במעין מלאכה משום דמוכן הוא ולא הוי כלל נולד (ויראה לענ"ד הסברא משום דאף כשהיה שלם נמי עמד פעם למלאכה זו לכסות בו כלי אחר) וה"נ הבין הב"י ומקשה באמת להכי על הטור והנה הט"ז מתרץ קושייתו דהכא פסקינן שברי כלים מוכנים והם בהלכות י"ט סי' תק"א פסקינן דאין מסיקין בהם וכתב בלשון זה אבל למאי דאוקמה שנשברה