בית מאיר אורח חיים כב

דקידוש דלילה עדיף נ"ב א"י למה לא עדיף לקדש בלילה על הפת ועל הכוס ביום מפני טעם הרא"ש שבסימן שאח"ז סעיף י"ד ואולי איירי כשיש לו ליום כוס של שכר

סימן רע"ו סעיף ג' הג"ה ומותר לומר לנכרי וכו' הטעם כדאיתא בב"י בשם ר"ת דהא טלטול הנר אינו אסור אלא משום דהוא מוקצה ושרי בטלטול מן הצד. נ"ב עיין ב"י ריש סי' ש"ח בכלליו וכן מבואר בש"ע סי' שי"א סעיף ח' דטלטול מן הצד לצורך דבר האיסור אסור וצ"ל דגוף מה שצריך להנר דהיינו להאיר לו נמי דבר המותר הוא וק"ל סימן רע"ז סעיף ג' ואם הניחו עליה מדעת אסור כתב המ"א וכתב הב"ח דאם נפל נר על השלחן וכו' דבמקום פסידא סמכינן על הי"א נ"ב בנפל מלמעלה למטה פשוט בב"י בשם מהר"מ להתיר דאין שוכח גדול מזה אלא הב"ח איירי מנר שהיה עומד בה"ש על השולחן תוך נר ונפל בשבת מתוכו על השלחן בזה הוכרח לסמוך על הי"א. בט"ז סקה מסיים ואפילו המנורה וכו' ועיין סי' ש"ט מה שכתבתי על דברים אלו

סימן רע"ט סעיף א' בט"ז סק"א מסיים שבהרא"ש ט"ס וצ"ל הדולק בשבת נ"ב בודאי אילו היה כתוב הכי היה ט"ס דהא באמת קיי"ל אפילו בנר שהדליקו בו אסור אבל עתה הוא נכון דמ"ש אלא ר"ל אנן קיי"ל הכי ולא קאי אר"ש

סעיף ב ויש מי שהתיר חימא איך ס"ד הכי א"כ איך פסקינן דמותר להניח נר על גבי דקל בשבת אם היא מותר לטלטל לצורך גופו

סעיף ג נ"ב עיין סי' ש"ח סעיף ה' ובט"ז סי' שי"א הרגיש ומיישב

סימן רפ"א בהג"ה ונוהגין כו' מבחול וכתב המ"א אבל מ"מ ממהרין מבי"ט כדי לקרות ק"ש בזמנה נ"ב היינו כוותיקין כדאיתא במס' סופרים פי"ח וכן כתב רש"י בפרק הקורא עומד וא"כ א"י מה האיחור מבחול הא עיקר זמנה אף בחול אינו אלא כוותיקין ועיין סי' נ"ח: סימן רפ"ב בט"ז סק"א כתב בשם הלבוש דבשבת שקורים ב' פרשיות שיש לקרות מנין חצי הקרואים בכל סדרה וכתב ונראה דהיינו מנין שבעה אבל לא מה שמוסיפים דבזה אין שום חיוב מן הדין נ"ב דאדרבא הקפידתו על מקומות שמוסיפין תמיד שיקרא החצי בפרשה ראשונה ולא כמו שמדקדקין מקצת דקדוק עניות ומחברין הפרשה עם הרביעי כי זה לא נאמר אלא אם לא מוסיפין שאז ראוי לחבר עם הרביעי כדי שיהיה הפרשיות שוים אבל עיין במ"א ס"ק י"ו כתב שעכ"פ יש לחבר השני פרשיות עם אחד דלא כלבוש וא"כ יראה דאם אין מוסיפין יש לחבר עם הרביעי וכשמוסיפין וקורין ט' או י"א יש לחבר עם האמצעי דהיינו החמישי או עם הששי וק"ל

סימן רפ"ו כתב המ"א סק"ג ונ"ל דאם הוא סמוך לערב ואין שהות להתפלל שתיהן יתפלל מוסף וכו' נ"ב אף דכתב מילתא דמסתביר עיין בהרא"ש במקומו מבואר בשם הירושלמי ההיפוך ולזה התעורר והגיד לי אורח למדן מו"ה יוסף יאסמי מראגנזניא

סימן רצ"ו המ"א ס"ק ד' מביא בשם ש"ל כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתות כולו ואין משקה ממנו בני הבית נ"ב אפשר הטעם משום די דיין בעי הסיבה לפטור את חבירו ואנו נוהגין לעמוד כדלקמן ועיין בתוס' פרק כ"מ דף מ"ג סוף ד"ה הואיל ובב"י ולהכי עושין הכי כדי שלא יהא מוכרח לסמוך על הטעם שמסופקין בו התוספות לומר שיועיל קביעות ההבדלה אף להיין

סימן רצ"ט עיין מ"א ס"ק י"א כתב ול"ד לקידוש וכו' כנ"ל לדעת הטור אף שדעת הטור מבואר הכי מ"מ הטור גופיה צ"ע שהרי הרא"ש כל עיקר דינו דליין הבדלה א"צ ברכה אחרונ' שפוטר יין שבתוך המזון אינו לומד אלא מרב דלא סבר אין קידוש וכו' וממיל' מזה הוכיח דא"צ ברכה אחרונה דאל"ה איך אפשר שיפטר מברכה ראשונה את שבתוך השלחן וא"כ הא ע"כ לומר אף היכי דשותה נמי תוך המזון דבהמ"ז פוטר את יין הבדלה מברכה אחרונה ואפילו קודם נטילה ובאמת צריך טעם למה הא אינו בא אלא למצוותו וע"כ או לבא לסברת הרשב"א או לסברת הרא"ש שמביא המ"א בשמו סי' קע"ד סעיף ט' על יין שלפני המזון וא"כ מ"ש אם שותה בתוך המזון נמי אם לאו וצ"ל דודאי סברתו הנ"ל שאמר על יין שלפני המזון לא שייכה על יין הבדלה וגם טעם הרשב"א לא שייך אלא עיקר הטעם שאם רוצה לשתות עוד תוך המזון שפטור מברכה אחרונה דיין מפני שעדיין לא גמר שתייתו הואיל שהיה בדעתו לשתות עוד והוי כולה חדא שתיה וכדכתב המ"א ומ"מ כ"ז צ"ע מנ"ל בדעת הרא"ש. ואדרבה כיון דלומד הבדלה מקידוש אליבא דרב דס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה איך אפשר לחלק בין קידוש להבדלה ודו"ק

סימן ש"א סעיף מ"ב המוצא תפילין וכו' ע"ש עיין סוף פ"ק דביצה בגמרא ופרש"י מבואר שם דדין זה חלוק מדסי' רס"ו סעיף י' במי שקידש עליו היום דשם אפילו מינטרא בבית הסמוך לחומה מכלבים ולא מגנבי מביאן לביתו וכאן דוקא כשאינם נשמרים אפילו מכלבא הוא דמיטפל בהן להכניסם אבל במינטרי מכלבא אפילו אינם נשמרים מגנבי מניחן והולך לו והרב ר' יונתן במס' עירובין פרק מי שהוציאוהו העתיק זה ותלה בו זיינים ליתן עליו טעם ע"ש ותימא על כל הראשונים ואחרונים שלא הזכירו בזה כלל והנלענ"ד שגירסא אחרת היה לפני רש"י ז"ל דהיינו המהו דתימא רוב גנבי ישראל נינהו זה לא הי' כתוב לפניו כדנמי לא פירשו והוא מוכרח דהא לפרש"י שפת יתר הוא דהא טובא קמ"ל אביי אפילו לא הוי אמרינן רוב גנבי וכו' דהיכי דמינטרי אפילו מכלבא בבית הסמוך לב"ה כיון דלא מינטרא מגנבי יביאם לביתו ובטעם שהם כבר בראשו משא"כ במצאן בארעא באופן זה מניחה והולך אלא ש"מ שגירסא זו לא היתה לפניו משא"כ לגירסתינו הכי פירושא הא דמינטרא מכלבא וגנבי בבית הסמוך לחומה מניחם שם והא דאמר אביי שיוליכם לביתו כשאינם משתמרין מגנבא ול"ק תו אפילו כי מצאן בארעא נמי ומה אירי' בראשו דבאמת בראשו לאו היינו חידושו לחלוק בדין כי אם חידושו דאביי המהו דתימא (ובל"ז היה קשיא מדוע משנה מלשון הברייתא א"ו משנה מפני שהם בראשו משא"כ עתה לא מההוא טעמא משנה כ"א לאפוקי מן המהו דתימא) ופי' זה מוכרח מסוגיא דעירובין מסקנת הגמרא שם כאן בסכנת לסטים דהיינו גוים המבזי' התפילין כשאין סכנת גזיר' מחויב לטפל בהם הרי ש"מ דלא צריך כלל סכנת כלבים כי אם סכנת לסטים גוים המבזין מחויב לטפל בהם וגם הסברא נותן זה דבסכנת לסטים אפילו מינטרא מכלבא די. ולכן לא העתיקו כל הפוסקים חילוק זה ונכון הוא וצ"ע על הרר"י שלא הרגיש שהרי"ף השמיטו בכיון

סימן ש"ג סעיף י"ט כתב המ"א ס"ק ט"ו על הב"י ולא עיין יפה דבגמרא קאי אמחט וכו' הגיהו הת"ש אמחט נקובה אבל המרדכי קאי אמחט שאינה נקובה ועכ"ז עיין בספר א"ר ולדינא הברור שהדין עם הב"י

סעיף כ"ה בס"ק י"ט וכתב המ"א ומ"מ אינו אלא מדרבנן נ"ב עיין ב"י מביא בשם סמ"ג בטוח על פני' בצק חייב חטאת

סי' ש"ד סעיף א' ומותר לעשות מלאכה לעצמו כתב המ"א או עשה להרוויח מזונותיו נ"ב על פסקת אדונו עכ"ל הכ"ב: סי ש"ה סעיף ח' ובלבד שלא יקשרנה. דברים אלו כתב הש"ע על פי מה שמשיג על הרבינו ירוחם בב"י מה שהתיר בזה אף הקשירה כדי לילך בה אף בחצר והקשה עליו למה לא חש לטעם הירושלמי שהוא משתמש בבע"ח ואני תמה מאוד להיפוך על הטור שהביא טעם זה להלכה ועזב טעם רש"י ותוס' גבי לצאת במרדעת וכן על הה"מ שהרי שם בירושלמי שבהרא"ש איתא מתיב רב אחא והתניא חבל שהוא קשור לאבוס קושרין אותו לפרה ולא נמצא משתמש על צדדי בהמה בשבת וכתב הרא"ש פי' ואע"פ שמשתמש על צדדי בהמה פי' לצורכי בהמה וקשה לשמואל דאוסר לקשר מרדעת בחמור בשבת משום