בית מאיר אורח חיים כא

למימר הכא לסברת הב"י כנ"ל. אך על תלמודן ל"ק לפי המסקנת הפוסקים דתלמודן סובר דתחומין דרבנן אפילו חוץ לי"ב מיל ושפיר מסיק באיבעי' דלא איפשט משא"כ לפי' הירושלמי ע"כ נפשט דיש תחומין למעלה מי' ממתני' הנ"ל וא"כ מה הועיל הב"י שכתב שאותו הפוסק סובר כהירושלמי דמה בכך דהא להירושלמי נמי נפשט דיש תחומין למעלה מי'. עכ"פ מוכרח מהמתני' דיותר טוב לילך אפילו חוץ לי"ב מיל מלרכוב אך אפשר לומר דהא בסי' ש"ה הנ"ל מביא הב"י הגמרא דקדושין דאין מוזהרין על שביתת בהמה בחוץ לתחום הואיל והוא דרבנן משמע אבל חוץ לי"ב מיל למ"ד דהוי דאורייתא איכא נמי איסור תורה בהילוך הבהמה עצמה וא"כ ע"כ הב"י הכא מיירי בבהמת גוי שאינו מוזהר על שביתתה משא"כ המתני' דר"ה אפשר מיירי בבהמת ישראל וכמסתמא דאז פשיטא דעדיף לילך מלרכוב דעבר אדאורייתא של שביתת בהמה ואאיסור רכיבה דרבנן ועל ספק איסור תורה אם יש תחומין למעלה מי' זה הנראה להליץ בעד הב"י אמנם לדינא כבר מספיק ראיות הריב"ש דאין הבדל לענין תחומין בין על גבי בהמה לאדם כנ"ל

תו התחיל וכתב המ"א כתב בהגמ"ר וכו' וכ"כ מהרא"י סי' ס"א בכתביו והוא לא פגע ולא נגע כי הגמ"ר בהדיא איירי תוך התחום ומהרא"י איירי חוץ לתחום ולבסוף בתר העתקות לשון הב"י וש"מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב והיינו מדמהר"מ לא עיכב אלא הפסד מועט משמע אבל שוה הרבה מודה להוראה זו וכתב המ"א וצ"ע דלא מצינו זה בשום מקום ועיין סי' של"ד ס"ב ולענ"ד אינו דומה לסי' של"ד אלא לדהכא ממש דאי לא שרית לי' משום דאדם בהול על ממונו אתי לאתויי ד"א ברה"ר וע"ש בב"י וק"ל: תו כתב תוך ד"ה ודע ואם אין העגלה גבוה י' בעצמה וכו' אבל עמוד מקרי קבוע וכו' א"י מה בעי מן עמוד שאינו כלי ומ"ש עיין סי' שנ"ה ס"ב וא"כ אפשר וכו' צ"ל סי' שנ"ה ס"ק ו' ושם יפה כתב דלהכי ספינה הוי כרמלית אף דהיא כלי כיון שהוא בכרמלית והסברא דקבוע ע"כ ליתא מדתוס' דייקו על גת כיון שהוא מחובר לקרקע כי ודאי גת נמי קבוע. ועיין סי' שמ"ה סק"ד:

סעיף ט בסופו אלא פורקן בנחת עיין ח"ר מדכתב הא דאוקמוה בכולסא ולא אוקמא בקרני דאומנא ובשליפי רברבי וכו' ע"ש מוכח דלא ס"ל הכי דא"כ לק"מ: והה"מ שהעתיק דברים אלו על הרמב"ם צ"ע ודוק

במ"א ס"ק י"ד. והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו מפני שיכול לפורקן בנחת נ"ב וזה דלא כדעת תוס' שבת דף מ"ג ע"ב ד"ה כבר ע"ש וק"ל וכן הח"ר שציינתי לעיל

תו לסעיף ט' אבל הם גדולים וכו' אלא פורקן בנחת כן נמי לשון הטור וכתב הב"י ומ"ש אבל אם גדולים וכו' אלא פורקן בנחת כלומר אבל לא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח ודין כיצד פורקין משאוי שעל גבי בהמה כתב רבינו בסוף סי' ש"ה ויש לתמוה מה ענין זל"ז שם לא התיר אלא בדחיפת ראש שאינו אלא טלטול מן הצד ומניחן ליפול והכא דאיירי בכלים הנשברים ומתיר בטלטול גמור משום הפסד לפורקם בנחת בודאי צ"ע ואולם הדברים נובעים מהרמב"ם פרק כ"א וכתב שם הה"מ והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני הפסד מרובה התירו לטלטל ואפילו ביטול כלי מהיכנו וצ"ע דכפי הנראה יצא להרמב"ם כל זה מדהוקשה לו מה דוחקי' למוקים בכולסא ולא מוקים בשליפי רברבי ולא ניחא לו בתירוץ רמב"ן ורשב"א משום דדומיא דטבל נשנה דאיירי בין בשליפי רברבי ובין בזוטרא כדאיתא שם בלח"מ עכ"פ נשמע מיני' דהיתר טלטול מוקצה עדיף לי' מביטול כלי מהיכנו שהרי אם אפשר ע"י הפריקה בנחת אינו מתיר הביטול כלי מהיכנו וא"כ פשיטא דקשיא מסי' ש"ה סעיף י"ט דהתם ההיתר ביטול כלי מהיכנו מפני צער ב"ח מבואר בגמרא ומ"מ כתב שם המ"א דמשמע להרמב"ם אסור להעלותה אפילו במקום דאין מספיק הכרים וכסתות ומה שכתב תו דאין לדמות גזירות חכמים זה ניחא אילו הי' שם האיסור העלאה מבואר בגמרא הי' ההכרח לומר אין לדמות אבל קשה מנ"ל להרמב"ם הא דהרי מהכא מבואר מדעתו דטלטול מוקצה קיל מביטול כלי מהיכנו הן אמת משמעות המ"א הכא מה דקיל הפריקה בנחת היינו משום דאינו אלא טלטול קצת וא"כ לק"מ אבל באמת תמוה לי סברא זו אף שנזכר נמי תיבת קצת בהלח"מ דאילו כן מדוע השמיט הה"מ תיבה זו העיקר ואך כתב מפני ה"מ התירו לטלטל ולא כתב לטלטל קצת א"ו משום דבאמת אינו קצת דאין לך טלטול גמור יותר מזה דכשפורק בנחת הרי אדרבא שוהה בידו הרבה בהנחתם כדי שלא ישברו ולהכי כתב הרמב"ם בנחת ולא דמשום זה יהיה קלישת האיסור טלטול והדרא הקושי' לדוכתה וע"כ צ"ל אם העיקר כהבנת המ"א שם (כי ע"ש בא"ר ות"ש וצ"ע דאדרבא מזה הוכיח מדפשטא לו הכא דהטלטול מוקצה קיל מביטול כלי מהיכנו מקושי' הגמרא והא קמבטל כלי מהיכנו אלא ליפרק בנחת א"כ שם למה התירו ביטול כלי ולא מיד שא"א לו שם בפרנסה יתירו הטלטול ולהעלותו או שצירפו שם טורח ההעלאה להאיסור טלטול והתירו יותר ביטול כלי מהיכנו ושוב מדלא מצא להדיא אלא ההיתר ביטול כלי מהיכנו לא נראה לו להתיר טלטול ההעלאה עם הטורח והנה כל זה שטת הרמב"ם הכא דהתירו טלטול מוקצה מפני הפסד אבל דעת רמב"ן ורשב"א הכא נמי לאיסור כמבואר בדבריהם והן הן הי"א בסי' של"ד סעיף ב' ועיקר ראי' הרשב"א שם ריש פרק מי שהחשיך בתדע מהכא מקושי' הגמרא והא קמבטל כלי מהיכנו אלא דלישתברו ע"ש בח"ר וממילא לדעת הרמב"ם הכא פשיטא דשם שרי אמנם דוקא בה"מ כדדייק הה"מ וא"כ קשה לו שם מבואר בב"י בשם הה"מ בשם התוס' דנמי הם מן המתירין ובשבת דף מ"ג ע"ב כתבו בד"ה כבר וי"ל דהוי מצי לשנוי הכא דה"נ הוי מצי לשנוי בשליפי רברבי ואם הטלטול מוקצה שרי במקום הפסד איך יכול לשנויי ברברבי דא"כ למה ישתברו יפרקינהו ובודאי המתירים שם אזלו הכא בשטת הרמב"ם ודוק:

סעיף יג מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו נ"ב עיין ב"י . מבואר דהרמב"ם פסק להיתר אלא שכל הפוסקי' חולקים עליו ואף הרמב"ם גופי' בתשובתו כתב הדברים בלא ראיה אך מסברא כדאיתא בהה"מ פרק כ' ותימא לי הא הסוגי' דע"ז דף ע' מבואר כדפסק דאיתא שם האמר רבא אמר לי איסור וכו' דאי מינטרא שבתא כמה כיסי קא משתכחי בשוקא ולא ידענא דסבירא לן כרבי יצחק דאר"י המוציא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד"א ולולא דמסתפינא מכבודן של כל החולקים הייתי אומר שהרמב"ם באמת הוציא דינו משם אלא שבשעת כתבו התשובה תקפה עליו משנתו כדכתב באיגרת התשובה שכבר אירע לו פעם ככה אך עיין מ"א סק"י משמע דמש"ה דחק לפרש המוציא היינו שהוציאו בשבת (גם אינו נופל כלל לשון כיס כ"א על מציאה דאילו על הוצאה מרשות לרשות סתם המוציא מיבעיא ליה למימר דאטו המונח בכיס ידוע ששוה הרבה מן סתם חפץ דנימא משום חסר] אף גם לשון המוצא אינו מתפרש כלל כדפי' המ"א דוקא בשוגג א"ו המוציא כמו המוצא כי אין בזה דקדוק בשבת כדאיתא ברכות י"ט ע"ב המוצא כלאים וק"ל אלא שרש"י ז"ל דקדק ביצה דף ט"ו וכתב המוציא גרסי' ואולי ט"ס הוא (חסר איזה תיבות) שוב עיינתי בא"ר וראיתי שמפרש אליבא דהחולקים על הרמב"ם כמה כסין משתכחין בתמי' כו' ע"ש ואף זה דחוק ורחוק:

] וא"י דא"כ למה כתב ואפשר דהתם מיירי בשוכח הא לפירושו ע"כ מה דנאמר קא משתכחי נמי הפי' דנשכחים בשוקא והלא נאמר א"כ דינא דר' יצחק על שכחה אבל באמת לדעתי לישנא דמשתכחי לא משמע כלל לשון שכחה דאילו כן מה נאמר מה דנתעביד בשכחה זו והיה לו לומר דמשתכחי בשוקא וחוזרים ומביאם לביתם א"ו משתכחין היינו שנמצאו מציאות וזוכין בהם וע"ז קאמר דשפיר עבדו מדר"י והמוציא היינו שמצא מציאה שוב הראו לי הלומדים דפה שבספר קרבן נתנאל כתב כדכתבתי

סימן רע"א סעיף י"א ואם יש לו ב' כוסות מצומצמות וכו'