בית מאיר אורח חיים כ

סימן רסו סעיף ב' וכדי שלא יהי' חייב משום מחמר עיין מ"א מביא בשם הר"ן וריב"ש דאפילו בחמור דגוי חייב משום מחמר וכן כתב הרשב"א בשבת על הקושי' והלא מחמר ובמס' ע"ז פ"א מאריך הר"ן להוכיח דעתו בזה. ולענ"ד צ"ע שביתת הבהמה דנפיק האזהרה מלמען ינוח אתה וכו' ובהמתך קיי"ל דאינו מוזהר אלא בבהמתו מדכתיב ובהמתך ולהכי כי מפקירה אינו מוזהר עליה והלאו דמחמר הא נמי לא כתיב אלא לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ומ"ש דלגבי מחמר אף בהמה של הפקר אם מחמר אחרי' ואינו מכוין לזכות בה יהא נקרא בהמתך ולגבי שביתת בהמה לא יהא נקרא בהמתך:

ובע"ז דחק הר"ן לשנויי הלשונות הנאמרים בגמרא לגבי מחמר בהמתו שהוא ל"ד ומה יענה ללשון התורה בהמתך. הגם דיש לדחוק דדוקא גבי השביתה דלא אפשר שציותה התורה על שביתת בהמה דגוי ובע"כ בהמתך בדיוק משא"כ גבי מחמר נמי י"ל שהוא לאו דוקא מ"מ קשה לי מנ"ל דל"ד וה"נ יש למידק מתוס' יבמות דף ו' ד"ה נגמור כתבו וא"ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דילמא ש"ה דהוא עשה ול"ת דהא כתיב למען ינוח ואי דלאו דמחמר שייך אפי' בבהמה דלאו דילי' הא אין בו עשה דלמען ינוח ומסתמא אם (חסר איזה תיבות) [וה"נ לדעתי מבואר מלשון הרמב"ם פ"ב מה"ש שכתב אע"פ שהוא מצווה על שביתתו אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה ואילו הלאו דמחמר יהי' שייך אף בבהמה דלאו דילי' איך איסורו בא מכלל עשה] ולפ"ר הי' מוכרח דהתוס' והרא"ש והסמ"ג והגהות מרדכי ריש פרק מי שהוציאוהו לא ס"ל הכי. והובא דבריהם בב"י סי' ש"ה שהרי לא מצאו איסור הליכה בקרון שהגוי מנהיג הבהמות אלא התוס' ורא"ש משום גזירה שמא יחתוך זמורה או משום איסור תחומין שמא ירד מן העגלה ע"ש והסמ"ג נתן טעם משום שמוש בע"ח וכבר קיהא בטעם זה הגהות מרדכי דלא הוי אלא צדי צדדים ובטעם גזירת חיתוך זמורה קיהא המהרי"ק סי' מ"ו דלא שייך היכי שהגוי מוליך ע"ש ומה דלא איירי בקיצור משום שביתת הבהמה מבואר בהגהות מרדכי שם משום דאיירי בשוכר להגוי בקבלנות ובהבהמות אין לו שום שייכות אפילו ע"י שכירות ואילו דנימא דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמה דגוי א"כ הא הישראל ודאי עובר בלאו דמחמר אילו הוא מוליכה ומ"ש אם הגוי מחמר בשליחותו הא כל מה שהישראל אסור לו לעשות מוזהר הוא שלא לעשות לו גוי בשבת בביתו של ישראל אפילו בקבלנות ואין לך ביתו של ישראל גדול מזה אם הישראל יושב על העגלה ובפרט היכי ששכרו לעשות מלאכתו בשבת דלא מהני שום קבלנות א"ו משמע דסברו דאף מחמר לא שייך בבהמה שאינה של ישראל ולכן לא שייך שליחות שהרי הוא גופי' שרי לחמר בהמה זו שאינה שלו ומה שהר"ן ז"ל בע"ז מביא ראי' לשיטתו משום דכל שקצב הלוקח המקח ולקחו לנסותו כבר הוא שלו ממס' ב"ב שהמוכר אינו יכול להקדישו לפ"ר בלי עיון כל הצורך הי' נלענ"ד דשם לא קאי אלא היכי שהמקח בשלימו' לא חל הקדש המוכר אבל אם הלוקח אחר הנסיון מצא בו תיוהא באופן שהמקח בטל מעיקרא פשיטא דנתגלה למפרע שהיתה בהמות ישראל בשעת הנסיון [ועיין מס' ב"ב דף פ"ח שם מבואר בפשוט אפילו בגמר לקנות ובדבר דקיץ הדמים כל שמחזירו למפרע לא קנה לענין חיוב מעשר דמאי ואם לא קנה הרי הוא דמוכר למפרע ועבר:

ומה שלא חל הקדש המוכר היינו במה שהלוקח מחזיקו בהמקח ע"ש ודוק] ועבר הישראל בעשה דשביתה ובלאו דמחמר אי אזלא מחמתי'. ואף דהוכיח הר"ן ז"ל נמי דעתו דאל"כ כל הלאו דמחמר למותר יש לדחות דלהחמיר בלאו הוא דאתי אף דאין לוקין עליו נ"מ לתשובה ואולם יש לדחות דלעולם פוסקים הנ"ל מודים לדינא דרשב"א והר"ן והא דלא התעוררו מטעם שליחות דגוי במחמר משום דישיבת בעל חי בקרון דהוי כבעל חי במטה שהמטה טפילה לו ה"נ הקרון בטל לגבי האדם וחי נושא את עצמו נמצא דאין הגוי מחמר אלא במלאכה דפטור אבל אסור והוי שליחות הגוי כשבות דשבות.. ועיי' סי' ש"ז סעיף ה' וצ"ע ולענ"ד יש ג"כ ראי' דלא כהרשב"א ור"ן ממה דתנן ביצה דף ל"ו אין רוכבין על גבי בהמה ומפרש הגמרא משום גזירה דשמא יחתוך זמורה ועיין בספר ת"ש סי' ש"ה ס"ק כ"ז בא"ד הוכיח כהוגן דאפילו לדעת המרדכי דשביתת בהמה לא מצינן בדרבנן מ"מ ע"כ כ"ע מוכרחים להודות דבאיסור מחמר מצינן דאפילו במחמר שהמלאכה אינה אסורה אלא מדרבנן שייך נמי האיסור מחמר מדרבנן זולתו במקום הפסד או במקום מצוה ובל"ז לענ"ד מה דנאמר בפרק מי שהחשיך כל שבאדם וכו' אינו אלא במחמר דשנים שעשאוה ע"ש ודוק ולדעתי הכי מוכח מלשון הגמרא בחמורו מותר לכתחילה דלא משמע מטעם הפסד כדכתב הת"ש אלא בפשוט מותר לכתחילה והא דדוקא אם אין עמו נכרי היינו משום דחמור אתה מצווה על שביתתו יש לגזור שמא לא יהי' נזהר ליקח ממנו כשהוא עומד. וכן איכא למידק מלשון תוס' דפרק אלו דברים ד"ה מחמר ע"ש ודוק:

] אף מביא שם הסמ"ג לחולק על המרדכי מדמזהיר בשביתת בהמה אף בכרמלית ובזה מיושב הירושלמי שמביא הרא"ש שם שפי' טעם דאין רוכבין משום שביתת בהמתו והב"י סי' הנ"ל מתמיה מטעם דחי נושא את עצמו [וכבר כתב בתר הכי הב"י עצמו על דברי המרדכי כדברים אלו] ואולי הירושלמי סובר כהסמ"ג הנ"ל דלא כהמרדכי ואף לשיטת המרדכי י"ל דהלשון דירושלמי לאו דוקא ור"ל משום מחמר דהא רוכב אין לך מחמר גדול מזה (עכ"פ נשמע מהירושלמי דבי"ט נמי שייך שביתת בהמה וכ"ש מחמר) והא קשה על תלמודן מדוע לא יהבו הטעם לאיסור רכיבה משום מחמר אלא משמע משום דמחמר לא שייך אלא בבהמתו והמתני' סתמא קתני אין רוכבין על גבי בהמה דמשמע אפילו בבהמה דגוי או דהפקר ואינו רוצה לזכות בה ומוכרח לטעם דחתיכת זמורה ועכ"ז איני כדאי לחלוק על שלשה עמודי עולם והיוצא מזה עכ"פ דלשיטתם היכי דיש על הקרון חפצים מבלעדי האדם ודאי יש נמי איסור לילך בקרון משום מחמר ודוק

תו עיין בב"י סי' זה כי המ"א סק"ז העתיק דבריו בקיצור ואך בראשי פרקים ומביא הב"י דברי התה"ד שמביא בשם פוסק דמוטב לרכוב חוץ לתחום מלהלוך ברגליו ומסיק דהיינו חוץ לי"ב מיל ושסובר דחוץ לי"ב דאורייתא ויותר טוב לעבור עליו שבות דרכיבה וספק דאורייתא מלילך ברגליו דעבר ודאי אדאוריית' והמ"א משיגו מטעם רוכב כמהלך ברגליו דמי ואי משום זה אין לדחות הב"י די"ל נהי דכמהלך דמי היינו כמהלך למעלה מי' ואולם בהריב"ש סי' י"ח מבואר להדיא דאין הבדל ע"ג בהמה לענין תחומין ומביא ראי' מפרק בתרא דביצה דלולי דתחומין דרבנן היינו מפרשים הטעם דאיסור רכיבה משום גזירה דשמא יצא חוץ לתחום והמ"א כנראה רוצה לדחות ראי' זו וכתב ואם רגליו תלויות למטה מי' פשיטא דאיכא איסור תחומין וכ"מ סוף ביצה ואני איני רואה טעם וסברא בזה דאם בהילוך גופו אין איסור מפני שהוא למעלה מי' מה בכך שרגליו המחוברים בו והם טפלים לגבי הגוף תולים למטה מי' לכן לענ"ד ראיות הריב"ש ברורה ותו קשיא לי על הב"י ז"ל שהרי בסי' תקכ"ו מביא דברי הרמב"ן ופוסק כותי' בהש"ע. וז"ל הרמב"ן ראיתי בצרפת בי"ט ב' והלכו אחרי המת רוכבים על סוסים וח"ו שלא התירו רבותינו כן אלא במקום דלא אפשר כעין ששנינו לגבי עדות החודש מי שראה את החודש ואינו יכול לילך מוליכין אותו על החמור ואפילו במטה השתא בעדות החדש שהוא דבר שמתחללין עליו את השבת חששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר כ"ש דבר קל וכו' נשמע מיני' אף דודאי ואפילו במטה נאמר לרבותא דאפילו הוא חולה דהוי ככפות והוי האדם וגם המטה משאוי דבהמה מ"מ שרי אעפ"כ דייק נמי מינה דוקא מפני שהוא חולה ואין יכול להלוך הוא דשרי ברכיבה לולא כן צריך לילך ברגליו וא"כ הא המתני' איירי אפילו בחוץ לי"ב מיל כדתנן שעל מהלך לילה ויום מחללין וקשה ת"ל דאפילו יכול לילך מחויב לרכוב אם אין תחומין למעלה מי' כדי למעט באיסור דאורייתא ונפשט ממתני' דיש תחומין למעלה מי' ולמה הונח באיבעי' דלא איפשט ואפילו ספוקי מספקא לי' ליכא