בית מאיר אורח חיים רד

שהיא אך מצוה דיחיד ויראה לי דה"ט דנהגינן תמיד למול אחר התפלה ולא מקדימין המילה בזריזות אלא משום כבוד מצוה דרבים קודם אפי' תפלה דרבנן ומכ"ש מ"מ שתקדם ולהכי אין ראיה מעבודה דמוכח כנ"ל דלולא ביאת לשמוע ברוב עם היה עבודה קודמת לקריאתם דהיינו משום דבזה לא היה הקדימה קודם למצוה דרבים אלא שניהם היו מצוותם של כולם ודוק אך כבר יסד הרמ"א ז"ל ס"ס תרצ"ג ע"פ המנהגים דלא כדעתי] ומה שהמ"א כתב אבל בתה"ד צידד איפכא וכו' ונ"ל הטעם דיכול למול בתשיעי מלבד שהתה"ד בצידודו זה כתב עדיף מכל המצות ומה עסק לטעם זה ביתר מצות אף גם הטעם מצד עצמותו תמוה מילה בזמנה דחי' שבת ומגילה לא תידחה משום דיכול למול בתשיעי. אמנם האמת הברור כדכתב הר"ן שאין שום מצוה דאורייתא נדחית ומכל שכן מילה דלא כדמסופק התה"ד וק"ל

סימן תרפח סעיף ב' ובלבד עיין ט"ז כתב והב"י כתב האריך בדרכים שונים: וזה לשון הב"י על פי הר"ן שכתב אפשר דכי אמרינן ועד כמה בין אסמוך בין אנראה קאי וכי אמר ר' ירמיה כמחמתן לטברי' מיל אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך: על זה כתב וצריך לדחוק ולומר דכי בעי ועד כמה בין אסמוך בין אנראה קאי וכי אמר ר' ירמיה כמחמתן לטברי' מיל קאי אתרווייהו ומיהו הא כדאיתא והא כדאיתא דבאינו נראה משחינן המיל במדת הליכה בקרקע ובנראה דהיינו יושבת בראש ההר לא משחינן המיל בקרקע אלא על ידי שנותנין החבל מעיר לעיר באויר ואם אין במשך אותו החבל יותר ממיל נדון ככרך דהשתא הוי טובא טפי ממיל במדת הקרקע עכ"ל ור"ל דאינו נראה משחינן המיל במדת הליכה היינו אף אם אינו יותר ממיל אלא ע"י דמשחינן הנחל שהיא יושבת ואע"פ שאילו מדדינן המישור אינו יותר ממיל מ"מ מדאינו נראה עמו אינו נידן ככרך ובנראה דהיינו יושבת בראש ההר לא משחינן המיל בקרקע כלומר דאילו מדדינן המיל בהילוך הקרקע דהיינו נמי ההליכה לראש ההר יותר ממיל אלא משחינן ע"י שנותנין החבל מעיר לעיר באויר ר"ל באויר השוה מראש עיר זו לראש עיר זו ואם אין במשך אותו חבל יותר ממיל נידן ככרך דהשתא הוי טובא טפי ממיל במדת הקרקע דהיינו ההליכה לראש ההר. זה הוא פי' הב"י ברור והוא חד עם מה שפי' הט"ז אלא דלהט"ז ביושבת בראש ההר מדינן מקצה ההר למטה: וזה ודאי אינו נראה שהרי קצי ההר רחב למטה והעיר בראשו ואילו הורד העיר למטה הא היתה רחוקה יותר ממיל ובסברתו דאנו חושבין כל ההר להעיר לא ניחא להב"י להכי פירוש דמשחינן האויר למעלה מעיר לעיר ודוק

סעיף ד ולא יברך עיין ט"ז והמ"א כתב ול"נ דדוקא וכו' ולא נתן טעם דהכל קשיא על החכמים למה תיקנו בברכה ומ"ש הא תרווייהו ספק הוא אבל עיקר הטעם מבואר בהריטב"א סוכה דף מ"ז משום די"ט שני שתיקנו לעשותו תיקנוהו בברכה כי היכי דלא ליזלזלו בו משא"כ שמיני דחג דאיכא למיחש נמי איפכא לזלזולי די"ט דשמיני אם יברך על הסוכה להכי יתבינן בלא ברכה כמו בכל ספק מצוה ע"ש וק"ל

הגעתי מכתב מידידי הגאון מו"ה עקיבא איגר אב"ד דק"ק פ"ל כתב אגב אכתוב מה דנתקשתי בדברי הר"ן פ"ק דמגילה שכתב הא דחזקי' קרי בטברי' בי"ד וט"ו הוא מדת חסידות דמדינא פטור בב' דהוי ספק דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס על ר' ומי פשיטא ליה והא חזקיה דילמא באמת ספוקי מספקא ליה והא דעשה מלאכה דהוי ס"ד ולא רצה לעשות חסידות וחשבתי לומר דהוי דשיל"מ וס"ד לחומרא אולם באמת כתב הפר"ח דספיקא דדינא לא הוי בכלל דשיל"מ. וכנלענ"ד דמוכח מדברי ר"ן בנדרים דף מ"ז ע"ב שכתב ולענין הלכה לגבי נודר עצמו וכו' הרי דמיקל אף דנדרים הוי דשיל"מ עד כאן לשונו

והשבתי לו לענ"ד אין זה כלל בגדר דשלי"מ ל"מ לדעת הר"ת י"ט שמביא הפר"ח שתירץ על ספיקא דיומא דחדש דל"מ דבר שיל"מ דבר החוזר לאיסורו בשנה הבאה כגון חדש והפר"ח שם ובס"ק ל"ג עשאו טועה בד"מ ובאמת אפילו תינוקת של בית רבן ליכא למטעי בזה בכגון זה ולהכי כתבתי בצדו בלשון זה ולענ"ד יראה לדחוק דר"ל ודאי ספק חדש בגופו פשיטא דהוי דשיל"מ משא"כ ספק שבכל שנה בא זה הספק ל"מ דשלי"מ שהרי ההוא ספיקא דיומא וענין זה יחזיר לאיסורא דא"כ פשיטא דספיקא דמלאכה בפורים ל"מ דשלי"מ כיון דגוף ספק זה אף לשנה הבא יבא אלא אפי' לא נימא אף בזה כדעתו תינח האכילה מתבואה חדשה דעכ"פ שייך עד שתאכלנו באיסור ספק אכול בהיתר. אבל איסור מלאכה איך שייך יל"מ אטו היתר מלאכת יום זה יהיה לו היתר ואי דנימא המלאכה יש לה היתר מחר מה יעשה אם בכל יום יש לו מלאכה לעשות מתי יבא לו ההיתר לעשות בו מלאכה ממה שנתבטל יום זה לכן לענ"ד לא ס"ד לכנות זה בשם יל"מ ומה דהקשה לנפשו מדברי הפר"ח דספיקא דדינא לא הוי בכלל דשיל"מ אהובי אחי לדעתי אין מציאת לדברים הללו אלא בספיקא דפלוגתא מה דנאמר בש"ס להדיא דהולכין אחר דברי המקיל אבל ספק דתיקו או דאיבעיא דלא איפשטא דודאי גרע מספק דמציאות כדי יש מורים שרצו להורות בו אף בדרבנן לחומרא כדאיתא בספר תורת השלמים במחודשים בקונטרס הספיקות סעיף ט' ונהי דאנן לא קי"ל הכי ולומדים ספיקא דרבנן לקולא כדאיתא שם ואיך ס"ד שיהא הלמד עדיף מהמלמדו ויהא מותר אף ביל"מ זה דבר זר בעיני ומה שמביא רמכ"ת ראי' מהר"ן דנדרים דף מ"ז מדכתב אבל כשהדירו אחר וכן נמי בנודר עצמו וכו' זה בקל יש לדחות דלא נחית הכא להכי מענין יל"מ ואיירי בנודר עצמו דומיא דהדירו אחר דלא הוי יל"מ והיינו בנודר על דעת רבים שאין לו התרה וק"ל:

והעיקר ליישב קושיתו (אם נחזיקה לקושי') נ"ל דמה שכתב הר"ן ודאמרינן בגמרא אטברי' והוצל שהיו קורין וכו' טברי' אגב שיטפי' תפסו ועיקר משום הוצל הוא דצריך לבא למדת חסידות אבל טברי' שהראשונים עצמם נסתפקו בפי' הקרא אף בדרבנן חייבים להחמיר כדאיתא בספר הנ"ל סעיף ח' וק"ל. ואם לא ניחא למר בהכי אלא דהר"ן מכת הסוברים דאף בזה ס"ד לקולא ונקיט אף טברי' בדיוק וגם נחזיק הקושי' דרבי לא חש למדת חסידות מ"מ יש ליישב ולומר דמעקרא נהי דמשני רבי בר י"ד הוי וכי נטע בט"ו נטע. מ"מ להאמת אף בזה לא ניחא לו מדנאמר בפורים ובשלמא למה דמסיק לרבי פשיטא ליה דבר חמיסר הוא וכי נטע בי"ד קורא לי"ד התנא פורים סתם לרוב העולם ותדע דלהכי לא מסיק לרבי פשיטא לי' דבר י"ד הוא וכי נטע בט"ו נטע אלא משום דא"כ לא היה קורא התנא פורים סתם לא לדידיה הוא ולא לרוב העולם. ומעיקרא כי משני בר י"ד הוי וכו' היה יכול להקשות וכי לזה קורא פורים אלא דיותר שפיר מקשה לו עד דאוקמי' על האמת וא"כ תו ל"ק שהרי הגאונים גופייהו כתבו ונמצא פוטרים משתיהן ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופוטר בשני וכן ודאי בדין לענין עשיות מלאכה דלא אפשר למיעבד בתרווייהו משום דאז ודאי עבר אדרבנן וכן כתבו התוס' בשבת דף קמ"א ובביצה דף י"ד וא"כ אילו היה רוצה ליישב דנהג ע"פ דין ולא במדת חסידות היה מוכרח ליישב דנהג איסור בי"ד וכי נטע בט"ו בזה לא ניחא לו דלא היה לא פורים דידיה ולא דרוב עולם וק"ל

סימן תרפט סעיף ב' הג"ה וי"א אם האשה קוראה לעצמה מברכת לשמוע מגילה זה פסק ראבי"ה שבמרדכי ע"פ מה שפסק כבה"ג ותימא לי דמדמברכת ש"מ שמחויבת בקריאה זו ואף יוצאה בה דאף אם מזדמן לה בתר הכי איש להוציאה אינה חייבת תו וא"כ א"י במה נשנה