בית מאיר אורח חיים רא

דאוכלו לאלתר לאלומי לקושי' וכתב אלמא אדרבה במוקצה למצוה קיל טפי דלא אמרינן ביה מגו אפילו מחמת יום עצמו ומביא תירוץ הרא"ה

אבל באמת לשיטתי' דמוקצה דמצוה חמור אף למ"ד אוכלו למחר נמי מוכרח לבא לתי' הרא"ה ולהכי מעתיקו הב"י מפני שהעתיק נמי מקודם תי' הר"ן שהוא לשיטתי' מוכרח וזה ודאי אין להקשות דלמ"ד אוכלו למחר בל"ז ל"ק דליתסר משום מגו דהא לא שייך אלא בי"ט ושבת ולא בחה"מ כדמבואר בהריטב"א ומוכח מן הסוגי' דזה אינו כיון דאמר על כל הז' ימים דיוצאים בו ואוכלו למחר ומי לא איירי דחל שבת באחד מימי החול המועד ומ"מ מותר לאכול בשבת מה דנפק ביה ביום ו' ושייך להקשות דנימא מגו ומוכרח סברת הרא"ה אך בזה קשה לי לשון התו' דף י' ע"ב שכתבו וכן משמע בפ"ב גבי הפריש ז' אתרוגים לז' ימים דאמרי' התם דכל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר ולא אסרינן למחר אע"ג דאיתקצאי בה"ש משום ספק יום שעבר. וקשה מה פעלו בזה הא מ"מ תקשי למ"ד דאכלו לאלתר והרי הוי מגו דאותו יום וכ"ת דלשונו ל"ד על כל הז' ימים אלא לבר מיום הראשון א"כ אף מן מ"ד דאכלו למחר נמי לא משמע די"ל דלא על כל ז' ימים קאמר אלא לבר משבת וצ"ע: סימן תרסח עיין ט"ז כתב השבתי ע"ז וכו' ואני אומר שבודאי יפה השיבו ולא קאי אלא על יום אחרון דחוה"מ דאילו לפירושו היא ראיה שאף בלשון תורה חג מקרי וה"נ מבואר בדבריו להדיא בי"ד שם וזה להדיא נגד הירושלמי שבהר"ן נדרים דף מ"ט דלא ס"ד שיהא בלשון תורה בשם חג ע"ש וק"ל ומ"ש דלא מצינן בגמרא בשום דוכתא שימי חוה"מ נקראים י"ט עיין בזה סי' ת"ץ מה שכתבתי לכן הברור שהעיקר כהמשיבים עליו וק"ל

הלכות חנוכה

סימן תרע איתא בב"י והטעם שהוצרכו להדליק ח' ימים מאותו פך מפני שכל ישראל היו טמאי מתים ואי אפשר להם לתקן שמן טהור עד שיעברו ז' ימים מיום טומאתן ויום ח' לכתישת זתים ואיכא למידק למה קבעו ח' ימים דכיון דבשמן שבפך היה בו להדליק ליל' א' נמצא שלא נעשה הנס אלא בז' הלילות וי"ל שחלקו שמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק א' והי' דולק עד הבוקר (וכתב הפר"ח ואינו מחוור דהא אמרינן מערב עד בקר תן מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר וזה כבר יישב הרא"מ כדלקמן.) ועוד י"ל שלאחר שנתנו השמן בנרות המנורה נשאר הפך מלא כבתחילה וניכר הנס אף בלילה הראשונה והקשה הפר"ח דלפ"ז ליכא שום נס בלילה האחרונה דלמה הי' נשאר הפך מלא כבתחילה כיון שלא היו צריכים לו עוד וי"ל שהיה מתרמי היום השלישי בשבת והזאה אינה דוחה שבת והוצרכו ח' ימים לטהרה ויום א' לכתישת הזתים ושפיר שהדליקו בו שמונה ימים בנס וק"ל

והנה אית' בסוגיא דחנוכה במהרש"א בח"א קושי' בשם הרא"מ שבחדושי סמ"ג הא נטמאו השמנים בנגיעת הכהן המדליק שהיה טמא מת. ומשני שהודלק ע"י פשוטי כלי עץ והקשה המהרש"א דמ"מ איך נכנס כהן טמא למקדש. וע"כ לא היה גירסתו כגירסא שלפנינו ע"י פשוטי כלי עץ ארוך ובודאי גירסתו עיקר כדתמה הפר"ח על עץ ארוך כזה כמו שהקשו תוס' ריש חולין ומ"מ לק"מ שהרי הרא"מ כתב או ואע"ג דהדלקת נרות דוחה טומאה בצבור ואזיל לשיטתי' דהשמנים לא נטמאו בטומאת זיבה מדהוכיח שלזמן הזה עדיין לא היתה הגזירה שיהיו כזבים אלא העלה שנטמאו ע"י טומאת מת וטומאת מת הותרה בצבור ומשני הני מילי בהדלקה דכתיב בה להעלות נר תמיד אבל שמן שהוא ממכשירי הדלקה לא כמו דמילה שאין המכשירין דוחה שבת וא"כ שפיר דלא קשה לי' מידי מביאת כהן למקדש דקרבן צבור דוחה טומאה כמו בכל הקרבנות שהכהנים טמאים נכנסים ועובדים רק על השמן שנטמא הוא דקשיא לי': אמנם גופי דברים אלו שהשמן הוא ממכשירי הדלקה צ"ע: כי ודאי שמן הנדלק הוא גוף המצוה ולא מכשיר והח"צ סי' פ"ז להכי הבין שר"ל עשיית השמן בטומאה קורא למכשירין ומתמיה עליו וכתב מה שייך דחיה לענין עשיות שמן בטומאה וכי אסור לאדם לעשות שמן בטומאה וכה"ג הבין הפר"ח ומכח זה מתמי' על הרא"מ וכתב דעיקר קושי' הרא"מ שנטמאו השמנים בהדלקת הכהן ליתא דשאר השמנים נטמאו בטומאת זיבה או בטומאת עכו"ם וכדכתיבנא לעיל והני טומאת לא הותרה בצבור אבל טומאת מת דחוי' בצבור ודבר ברור הוא שזהו דוקא טומאת מת ומיהו עשיות השמן שהוא ממכשירין אינה דוחה טומאה וכמ"ש הרא"מ ז"ל. וכנראה כאילו הבינו דכל עיקר מה שכתב ואע"ג דהדלקת נרות דוחה טומאה לא היתה אלא על מה שהוצרכו ז' ימים לטהרת הכהנים דהיה להם למיעבד בטומאה משום דקרבן צבור דוחה טומאה וע"ז משני דעשיות השמן הוא ממכשירין ואינו דוחה ומלבד שלשון אבל שמן שהוא ממכשירין לא משמע כלל הכי אלא עשיות השמן מיבעי' ליה

ומלבד מה דתמה הח"צ על תירוצו אף גם הרי בהדיא כתב בהקושי' וא"ת איך הדליקו בעודן טמאי מתים הרי טמאו את השמן בהדלקתן ומה הפרש יש בין השמן של אותו פך ובין שאר השמנים הטמאים. הרי דבריו ברור מללו שאין שום הפרש בין השמן הנטמא ע"י הדלקת כהן טמא מת לבין השמן הטמא שהיה מכבר ומה פעל בתירוצו דעשיות השמן לא דחה טומאה הא עדיין קשה היה להם להדליק השמן הטמא שהיה שם מפני שקרבן צבור הוא ואותו שמן טמא היה להם לרוב כדתניא וטמאו כל השמנים אמנם באשר רואה אני שהפר"ח היה נכנס בעיקרי דברי הרא"מ ולכן לפני הנ"ל כתב ג"כ בלשון זה ועי"ל שמסתמא הכניסו שם ע"ז וכו' א"כ טמאו כל השמנים לתקרובות ע"ז (וזה לא נראה כלל דאם השמנים נעשו תקרובות לע"ז לא היו נמצאים כלל מונחים בכלים אלא שופכים השמנים לתקרובות לפני הע"ז) וכתב הרא"מ ז"ל אבל ליכא למימר דמההוא דר' ישמעאל משמע שכבר נהיה הבית בית ע"ז ותניא בתוספתא במס' זבים כלי חרס שהכניס אוירן לבית טמאים ודברי תימא הם וכו' ואי כדברי הרב שנעשה בית לע"ז הרי היה נאסר אלא מחוורתא כדשנין וע"ש ובהיות שהרא"מ על הסמ"ג אינו מצוי אעתיקנו על הסדר ואפרשהו התחיל וכתב טמאו כל השמנים אע"ג דגוים בחייהם לא מטמאו בשום טומאה וגזירות שיהיו כזבים לזמן הזה לא הי' וכו' מיהו אע"ג דאינהו גופייהו לא מטמאו בגדיהם מיהו מטמאו ובחזקת טומאה הן עומדים כדתניא בתוספתא דטהרות הלוקח כלים מאומני גוים והמוסר כלים לאומני גוים טמאים מדרס (ר"ל האידנא בתר גזירת שיהיו כזבים) וטמא מת דכיון דגוים לא מזדהרא ממגע המת סתם כליהם בחזקת טמאי מתים הוו וא"כ כשנכנסו עכו"ם במקדש מסתמא כל הטהרות שבהיכל בספק מגע בגדיהם הוי וטמאים מספק אבל לא משום דההוא דרבי ישמעאל דתניא מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני מזבח ששקצום מלכי יון ואמר רב ששת ששקצום לע"ז משמע ודאי שכבר נהיה הבית ההוא בית ע"ז (ר"ל לפי שעה אבל ודאי לא נאסר במחובר) ותניא בתוספתא כלי חרס שהכניס אוירן לבית ע"ז טמאים הספסלים והקתדראות שהכניס רובן לבית ע"ז טמאים דאע"ג דע"ז אינה מטמאה אלא במגע ובמשא אבל לא באהל כדאמרינן פרק ר"ע (ובא לפרש התוספתא במה נטמאו הכלים) מ"מ כיון דאי אפשר בלא תקרובות ע"ז כדאמר פרק כל הצלמים גבי לא יעבור תחתיה וכריב"ב דאמר תקרובות מטמא באהל כדכתיב ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל תקרובות מטמא באהל (כלומר ולהכי נטמאו הכלים בטומאת אהל וה"ה בבה"מ אף דלא היה אלא בית ע"ז לפי שעה א"א בלא תקרובת ונטמאו כל השמנים באהל) משום (צ"ל ואי משום] דאיתא אבנים לא מיתסרי באותן שקוץ מדאורייתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא רבנן הוא דגזרו לאסרם לגבוה אע"ג דלהדיוט שרי (כלומר דלהכי תירצו לומר דלפ"ז אין ראיה מזה