בית מאיר אורח חיים ר

הרא"ש פרק לולב הגזול הלכה ל' מסיק דחייב אמנם הש"ע ח"מ סי' רמ"א פוסק ע"פ הרשב"ם והה"מ והר"ן שפטור אפילו אם נגנב או נאבד והוא כדעת הר' ישעי' שבהרא"ש הנ"ל ובאמת דעת רבינו הרא"ש ז"ל שם שגבה מני דמחייבו מטעם גזלן למפרע וכתב אעפ"י שברשות ירד הוא ביטל אותו הרשות כשלא קיים תנאו ועשה עצמו גזלן וא"י במה ביטל הרשות כשנאנס וצריך לי עיון מיהו גם דברי הרשב"ם תמוה לי שהרי זה לשונו בב"ב דף קל"ז ע"ב בד"ה הרי זה מקודש ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ולא נתחייב אלא בפשיעה והרי להדיא איתא שם דף קמ"ו בשולח דורן שהדרה שבח סבלונות מהו כיון דאי איתניהו לדידיה הדרי ברשותי' שבוח א"ד כיון דאי אבדו או מגנבו בעי שלומי ליה ברשותא דידיה שבוא תיקו וע"ש פי' רשב"ם בהשבח. הרי מבואר להדיא דחייב בגניבה ואבדה אף דלא שומר אלא מקבל מתנה הי' ונראה נמי מסוגי' זו ממש כדהבין הרא"ש מפי' הרבינו ישעי' דבאונסין פטור ולא מחייב רק בגניבה ואבידה ואפשר מטעם הרא"ש שם הואיל ונהנה מהנה דאילו אף באונסין חייב היה להגמרא למימר א"ד כיון דאז נאנסו בעי שלומי א"ו משמע כדעת הרבינו ישעיה עכ"פ נשמע מזה דלא כדעת הרשב"ם דאפילו מגניבה ואבידה פטור הן אמת דמדברי הנ"י שם משמע דלא היה לו גירסא זו כלל עד דלהכי פי' האיבעי' דשבת בפי' אחר דחוק מאוד ע"ש. אבל על הרשב"ם ז"ל דנראה ברור שהיה לו הגירסא כדלפנינו ודאי צ"ע: סעיף ז הג"ה ודוקא שלא קנו לצורך מצוה וכו' דאדעתא דהכי קנאוהו ויש ברירה כדאיתא בב"י בשם הרשב"א דומיא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה וכו' ע"ש והנה הרשב"א לטעמו בדין השותפין שנדרו פשיטא שיפה דן אמנם הא קים לן בדאורייתא אין ברירה אך זה נמי הוקשה לראשונים שם ריש פרק השותפין ומה שדחקו עצמם שם והרשב"א מכללם לתירוץ שברירה זו עדיפה מיתר דיני ברירה שבש"ס שייך נמי הכא לגבי האתרוג ושפיר דן אמנם עיין בספרי קנין דעה סי' רכ"ד למה שפירשתי שם לדעת הרמב"ם לנכון לתרצו ממה דתמהו עליו מבה"כ דס"ל הטעם בשותפין שנדרו הנאה אינו אלא משום דגוף האיסור אינו אלא מדקי"ל כר"א דויתור אסור במודר הנאה ס"ל דויתור אף לר"א אינו אסור אלא מדרבנן ולהכי יש ברירה כדקי"ל בדרבנן יש ברירה א"כ אין ראיה משם להכא דהוי בדאורוי' עיין וק"ל ואולי היינו נמי טעם הרשב"ם שדחק עצמו בטעם המנהג שקונים אתרוג לכל הקהל ולא כתב בטעם הרשב"א שהוא פשוט שמפני שקונים אותו לצאת בו אמרינן יש ברירה והיינו אפשר כנ"ל וצ"ע

סימן תרסה סעיף א' ואפילו נפסל ה"נ איתא בהטור והגהות הרא"ש והוא מימרא דר"ז אתרוג שנפסלה אסור לאוכלה ופרש"י לרבותא נקיט שנפסלה ומשום שמתחלה לכל שבעה הוקצה ומזה תמי' לי' תשו' הרא"ש כלל כ"ד שהבאתי סי' תרל"ח שכתב דבחש"מ לא שייך מוקצה כי אם גבי אתרוג דכשאכלו מבטל מצוותו ומה שבסוכה שנפלה שייך מוקצה בחש"מ היינו דדוקא בעצי סוכה אמרינן דאסורי בחש"מ מטעמא דהוקצה למצוותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים לאכול בסוכה אבל בנויין אין לאוסרן בחש"מ מטעמא דהוקצה למצוותו שאין הסוכה בטילה כשאין נויין הילכך וכו'. ועיין סי' הנ"ל ביארתי כוונתו היטב עכ"פ נשמע מיניה דאלולי הטעם דעצי סוכה ונוי' דכשנפלו עומדים לחזור ולבנות לא היה אפילו עצי סוכה אסורים בחש"מ כשנפלו והרי הכא נשמע מדר' זירא באתרוג שנפסל בחש"מ שהוא אסור משום מוקצה אף דלא שייך בו עומד לחזור וע"כ דשייך מוקצה אף בחש"מ אלא שבזה ההבדל בין שבת וי"ט לחש"מ לענין דלא אמרינן בחש"מ מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא כמו לר"ל היכי שפסק שעת מצוותן באמצע היום ומן הטעם דאיתא בהריטב"א ע"ש אבל לכל זמן משך מצוותן שפיר שייך בחש"מ מוקצה והוא שטת לחד תי' דתוס' שהביא הטור סי' הנ"ל והוא דעת בעל התרומות שבתשו' הרא"ש הנ"ל (אבל דברי תוס' שבטור אינם לפנינו) שס"ל באמת דהוקצה למצותו שייך אפילו בתר שנפלה בחש"מ בלא הסברה דהרא"ש משום שעומדים לחזור ולבנותה הן אמת דדינא דר"ז אינו נזכר לא בהרי"ף ולא בהרמב"ם ולא בהרא"ש ולא ברבינו ירוחם ולא בכל בו ובעניותי א"י באמת טעמם אף שבאלי' זוטא כתב שטעמם על פי הירושלמי מדאיתא שם בשם רב דאתרוג שנפסל ביום הראשון דשרי וכתב דלהכי דחו דר"ז מהלכה כי נהי דרב לשיטתי' דסבר כתלמודן הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו לאלתר ומשום דסובר למצותן אתקצאי ואנן הא קי"ל דלכולא יומ' אתקצאי היינו כדתי' שם הירושלמי דשאני נפסל דלא הוא ולא אחר יוצאין בו משא"כ הפלוגתא דכולי יומא או למצותו דאף דהוא אינו ראוי לצאת בו אחרים ראוין לצאת בו ולהכי בפלוגתא זו קי"ל כר' יוחנן ורב אסי דלכולי יומא אתקצי אב' בנפסל קי"ל כרב ודחו דר"ז מהלכתא מפני רב שבזה לא מצינן דר"י ור"א פליגי על דרב זה תמצית כונתו אבל תמוהים דבריו דא"כ איפכא קשיא שהיה להם להעתיק פיסקא דרב דאם נפסל אפילו ביום א' שרי (מלבד דלא איפשר למיפסק בזה כרב כדלקמן) ולכן מסופק אני אם לא אפשר דלא היה להם גירסא זו בש"ס כלל אלא סתם קם ר' זירא בשיטתי' דאבוהו דשמואל לא יותר ואילו כן אין על הרא"ש שום קושי' וכזה נמי נראה מדברי בעל האמרכל בשם העתים שמביא הא"ר שמתיר בנפסל מדעת עצמו ע"פ סברא ואילו היה לו גירסא שלפנינו איך יפסוק נגד ר"ז מסברה בעלמא וצ"ע ואולם אף כי נודה להא"ר שדין נפסל במחלוקת שנוי מ"מ מה שמסיק שם נמי וכתב ואפילו בי"ט הראשון ראוי ליסמוך ולהקל זה ודאי ליתא כי זה גרם לו שנמשך אחר הט"ז שסבר שנפסל ביום א' תליא בפלוגתא דר"י ור"ל וע"פ זה כתב הא"ר שגם הב"י לא עיין בהירושלמי כן קושייתו מקשה הירושלמי ותירצה וכל זה שגיאה מהם כי קושי' הב"י היא תמי' קיימת דביום הראשון שהוא י"ט אפילו ר"ל ע"כ מודה שאסור בו ביום מטעם מגו דאתקצי לבה"ש אתקצי לכולי יומא כדמודה מההוא טעמא בסוכה בשמיני דאסורה כדביארו הר"ן והריטב"א ולא מיבעי' שהקושיא היא על רב גופיה שבירושלמי שפוסק במוקצה כר' יודא אלא אפילו לר"ש הא מודה ר"ש באין דעתו עליו דהיינו בסוכה בריאה כדאיתא פרק המביא ואתרוג פשיטא דלא שייך דעתו עליו שיופסל ובודאי קושי' הב"י תמיה גדולה על גוף הירושלמי אלא:

דעל הירושלמי אין להקשות סתירה מתלמודן דמי יודע איך סובר אך על הא"ח שמעתיקו להלכה ודאי דיפה התמי' הב"י לכן הברור להלכה דבי"ט הראשון אף כי נפסל פשיטא דאסור כל היום מטעם מגו ובשאר הימים צ"ע

תו ראיתי שגיאה בדברי הט"ז שכתב לדידן אף בח' גזירה משום סוכה כמ"ש תוס' וזה ליתא דאילו גזרינן אתרוג אטו סוכה היה לנו לפסוק כלוי דאתרוג בח' אסור והתוס' לא כתבו הכי אלא לפרש טעם לוי ומה שלדידן אתרוג בח' אסור מבואר בהרא"ש שטעמו על אופן אחר וכן בהר"ן עיין וק"ל: סעיף ב כתב המ"א על דברי הב"י בשם הר"ן ולפי מה שכחבתי לעיל א"צ אלא למ"ד אוכלו לאלתר, האמת כן הוא ומ"מ הב"י שפיר עביד שהעתיק דברים אלו אף על אכלו למחר והיינו משום דמקודם כמו שהביא תירוץ תוס' והרא"ש מביא נמי מה דתי הר"ן משום דלבה"ש גופי' לא אתקצאי שהרי בה"ש אינו ראוי למצות אתרוג והר"ן מוכרח לזה מפני שריש ביצה מחולק נמי בזה עם התוס' והרא"ש דאינהו אף במוקצה דמצוה סברו דלא אמרינן מגו מחמת ספק יום שעבר ומה דשמיני דסוכה אסור משום דאי מתרמי ליה סעודה אכל בגוה אף דהוא נמי אך מחמת ספק יום שעבר דחק שמ"מ מעשה עביד ולא ניחא לו בזה זלהכי כאב דמוקצה דמצוה חמיר דאמרינן בי' מגו מחמת ספק יום שעבר ולזה הוקשה לו מן מ"ד