בית מאיר אורח חיים קצט

מצוה דאסור למיעבד בהו שמוש אחר ואדרבה דברי השאילתות תמוהים לי שכתב אסור למיעבד צרכיהן במידי דעבידא למיפק בי' ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועים בטלית אי נמי הושענא לארוחי בי' ואתרוג דמצוה למיכלי' דילפינן מדם דמשמע מיניה דהאיסור להריח בהושענא והאיסור אכילה דאתרוג הוא מטעם בזוי מצוה וזה הא ע"כ ליתא דא"כ האתרוג בריח נמי ליתסר א"ו דשם אך מטעם מוקצה הוא דאתינן עלי' כמבואר הטעם בגמרא והיינו מטעם הנ"ל כיון דאינו בשעת המצוה וכדעת הטור ומ"ש הב"י שם דאי טעמא דהנך משום דאתקצאי למצוותייהו (וא"י במה מסופק הא בהדיא מבואר בגמרא הכי) חוטי ציצית נמי אתקצאי למצוותייהו וא"כ ע"כ לומר דהא דת"ר נזרקין בשעבר מצוותן תמה אני אילו שייך בציצית מוקצה מה מועיל שנפסקו נימא נמי שעומדים לחזור ולקושרן בבגד למצוותו כדאמרינן בעצי סוכה שנפלו דהואיל ועומדין לחזור ולבנות הם בהקצאתן כל זמן שייכות המצוה דהיינו כל שבעה וה"ה ציצית הא תמיד לעולם זמן המצוה א"ו דלא שייך כלל מוקצה לגבי ציצית והטעם דדוקא סוכה דבעודה עומדת חל עלי' שם שמים לאסור מן התורה להכי אף בתר שנפלה הוי הקצאתו חזקה.: משא"כ ציצית דאף בשעת מצוותם השמוש בהם אינו אסור אלא משום בזוי אין בם איסור אלא בשעת המצוה ואין בם משום מוקצה כל עיקר ויראה לענ"ד ליישב בזה מה דתמה הכ"ת על רש"י ז"ל שכתב אסור להריח בו דגמרינן מסוכה דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה הואיל והוקצה למצוותו וכתב דמפשט התלמוד משמע דהא דאסור להריח בו הוא מדין מוקצה שהוא מדרבנן לא מן התורה דומיא דעצי סוכה. וי"ל דמסתביר לרש"י ז"ל דלולא דיש בו איסור תורה פעם לא היה שייך גבו הוקצה למצוותו כמו דלא שייך גבי ציצית ולהכי פירש דילפינן מסוכה אבל ודאי דלא אפשר למילף מסוכה אלא בשעה שנוטל בידו לצאת בו דומיא דסוכה דתמיד מתעסק במצוותה ולהכי לא צרכינן גבי סוכה לטעם מוקצה אלא בתר שנפלה אבל הדס מיד שנפק בו אזלה החיוב דשם שמים דאית עליה מן התורה ואין עליו אלא דמוקצה דרבנן דילפינן נמי מסוכה לבתר שנפלה כל שבעה ומה שמצינן דין מוקצה בנר חנוכה כבר מבואר בשבת מ"ד בתוס' ד"ה נר דשאני נר חנוכה שהקצאתו חמור משום חביבותי' דנס ודוק

סימן תרנה כתב המ"א כתב מהרש"ל בתשו' אם יום א' בשבת וכו' משמע דלצורך י"ט א' מותר לומר לגוי להביאו בשבת ודחק לדעתו ועיין בתשוב' גופה כי לא משמע זה מיניה כלל שהרי באמת בנ"ד לא היו צריכים לפגוע כלל בשבת אלא לומר לגוי שירכב בליל מוצאי שבת שהוא י"ט ב' כדי להביאו עכ"פ בי"ט ב' כדעביד הכי במוצאי י"ט א"ו דכל טעמו מפני שי"ט א' בשבת ואינו נצרך אלא לי"ט ב' דרבנן לא דחינן דרבנן מקמי דרבנן אבל ודאי אם ההכרח להאמירה בשבת אפשר דאף לצורך י"ט א' הי' מחמיר לדעתו אמנם באמת א"י מאין יצא לו חומרה זו לחלק בין מצוה דאורייתא לדרבנן הא לשון הרמב"ם שבש"ע סי' ש"ז סעיף ה' סתם וכתב או מפני מצוה ולא התנה מפני מצוה דאורייתא וכן הרבינו יונה שבטור סי' תקפ"ו התיר בסתם ולא הקפיד לבאר דאם יום הראשון בשבת דלא ואי משום סברתו דמה ראית לדחוי' ההוא דרבנן מקמי' האי דרבנן הם אמרו לימול והם אמרו אמירה לגוי שבות זה לענ"ד איפכא מסתברא אחרי שחזינן שלא העמידו דבריהם דשבות במקום מצוה דאורייתא שוב כל דתיקנו רבנן מצוותם דרבנן כעין דאורייתא תיקנו ולא העמידו דבריהם שבות דשבות במקומה ותו בנ"ד די"ט שני דגליות אף לדעתו דלא דחינן דרבנן מקמי דרבנן יפה אמר המופלא מוה' מרדכי ליסר אחרי דאנן לא עבדינן תרי יומא אלא משום מנהג אבותינו והם גופייהו הא לא עבדו אלא משום ספק והי' מותר להם לשלוח גוי בי"ט שני ממ"נ אם הוא י"ט הא שרי ואם הוא חול פשיטא דשרי אף אנן לא צרכינן להחמיר טפי מנייהו ושפיר דיבר כי הכי פסקינן סי' תקכ"ז סעי' כ"ב ע"פ הר"ן החולק על הרמב"ם בסברה זו ע"ש בב"י וק"ל לכן ע"כ לומר דעיקר מה שהחמיר הי' מפני הספק אם ישיגו [וזה ודאי נכון וראי' מקושי' הגמרא שבת דף קל"ו הא לא שהה ספיקא הוא מימהל היכי מהלינן אף דשבת ניתנה לדחות מפני מילה מ"מ היינו ודאי אבל ספק כיון דהעבירה ודאי וקיום העשה ספק אינו דוחה ה"ה בדרבנן אינו דוחה הקיום ספק דרבנן העבירות ודאי דרבנן] כדכתב ועוד ע"ש ובא"ז הניח קצת בצ"ע וליתא אבל היכי שבודאי יושג לענ"ד אין מקום להחמיר: ומעתה יראה לי דאפי' אם ההכרח לפגוע בשבת ע"י אמירה לגוי לצורך י"ט שני נמי שרי כי, אף שהרש"ל ז"ל מחליט דיש לנו רה"ר גמור מ"מ לדידן מדי ספיקא דפלוגתא לא נפיק כמבואר וא"כ הוי' לנו ספק אם שרי שבות דאמירה זו משום דהוי שבות דשבות או דאסור משום שהוא שבות בדאורייתא וכבר הכריע הרמ"א בח"מ סי' כ"ה דכל היכא דאיכא סד"ר בדרבנן אזלינן בתר המקיל העתיקו נמי בספר תורת השלמים בקונטרס הספיקות ואם זה בהוראות איסור מכ"ש במקום מצוה ואם אין ההכרח לשלוח חוץ לתחום אלא תוך התחום ואין האיסור אלא משום מעביר ד"א בר"הר אזי אפי' מפני ספק שרי דהא אם לא ישיג ולא יביא הא לא יעבור וק"ל

והנה הט"ז מביא קושי' בשם הגה"מ על המרדכי פרק הדר שהתיר רבינו יואל שבות דשבות במקום מצוה: וכתב שנ"ל לחלק דמשום מצוה דרבים הוא דמתירין: והרי עיקר ההיתר מבואר דנפק מן ההיתר שמותר לומר לגוי להביא מים לתינוק כמבואר סי' ש"ז וא"כ ע"כ לידחק לדעתו דמילה נמי מקרי מצוה דרבים והוא דוחק רב אבל באמת יש לתמוה איך סמך על הגמ"נ בקושי' ולא בדק אחריו שהרי לדעתי אפילו ריח קושי' אין בה דאיהו סבר מדכתב הסמ"ג קבלתי שאסור להשחית הפאות ע"י גוי אעפ"י שאין מלקות אלא איסורא מיהו איכא דר"ל איסורא דרבנן וזה ודאי אינו אלא ר"ל איסורא דאורייתא הוא מדכתיב לא תקיפו כדאיתא ברש"י פרק אלו הלוקין דף כ' ע"ב אלא דאין לוקין עליו מדאין בו מעשה ואטו לר"י מותר מן התורה להותיר מדאין בו מעשה הא כתיב לא תותירו א"ו דאין כאן קושי' מעיקרא וק"ל

סימן תרנז במ"א סק"ו ואמרינן בגמרא דהמוסיף יוסיפו לו בעוה"ב והוא ט"ס וצ"ל בעוה"ז

(סוף הסימן) כתב אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג שזה מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת קדושין דף כ"ט. וע"ש כי לדעתי דלרבנן החולקים שם על ר"י ודרשו מקרא דמצות פדיון דוחה מצוה דעלי' לרגל אף שהוא מצוה עוברת ילפינן משם במה מצינו דה"ה שדוחה למצות אתרוג

סימן תרנח סעיף ב' הג"ה ואסור לטלטל הלולב כתב הט"ז בסי' תקפ"ח וכו' וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו וליתא כדכתבו הפוסקים שהרי הוא כאבן וכבר מבואר סי' ש"ח סעיף ז' בהג"ה דכל דבר שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ומה הדמיון לשופר שתורת כלי עליו משא"כ הלולב ואי משום שחזי לבתר י"ט למצוותו מש"ה אין תורת כלי עליו אלא שבי"ט הרי הוא כדבר מאכל העומד לאכילה ושרי בטלטול משא"כ בשבת הרי הוא כאבן

סעיף ד ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן דמיו ואפילו נאנס והטעם שהרי מ"מ לא קיים התנאי מה שהנותן התנה במתנתו והדברים נובעים מן הרא"ש בשם העיטור ומזה יש ליפשוט ספיקא דידי בספרי ב"מ ריש סי' ל"ח שנסתפקתי בדעת העיטור אם לא פסק לחלוטין כר"ל דאונסא כמאן דעביד זה בודאי ליתא דא"כ ה"נ נימא אונסא כמאן דעביד ולמה לא יצא ואי אפשר נמי ודאי כר' יוחנן דאונסא כמאן דלא עביד דא"כ למה פסק שם דהוי ספק קדושין א"ו דמכח ספק פסק דהוי ספק קדושין והכא נמי אך מכח ספק דלא יצא דדילמא הל' כר"י דאונסא כמאן דלא עביד וא"כ בי"ט שני דהוי דרבנן וגם ס"ס שפיר יצא ולענין הדין אם נאבד באונס מחויב לשלם