בית מאיר אורח חיים קצח

ושייך בו הנאה לא יהא שייך שיהא מותר בהנאה מפני שהוא שלו זה דבר זר לענ"ד ודע שדעת הרמב"ם שפוסל של טבל כל ז' דמשמע שהוא מפני שהוא אתרוג שאסור באכילה באמת צ"ע רב ועיין בספר כפות תמרים כתב שנראה לו מפירושו להמשניות דס"ל דטעם היתר אכילה או דין ממון לא נפקא מלכם דהוי דוקא בי"ט א' אלא נפיק מדכתיב פרי ופרי שהוא אסור באכילה או שאין בו דין ממון לאו פרי מקרי וכיון דנפיק דין זה מתיבת פרי לכך פסול אתרוג של טבל שאסור באכילה כל הימים ומה שכתב דאף למ"ד דין ממון נמי סובר דנפק מפרי זה ודאי אינו שהרי מבואר בגמרא על אתרוג של מ"ש אתרוג נמי כתיב לכם משלכם אלא די"ל דבאתרוג של טבל אילו נימא דלהכי כ"ע מודו בי' דפסול שמפני שאין לו היתר אכילה לאו לכם מקרי קשה קושי' תוס' ד"ה אתי' דא"כ במצה ל"ל הלימוד ותירץ התוס' דמטעם שותפין לא משמע לי' הכי לישנא דסוגי' ע"ב דמאי הא לא חזי' ליה ועיין בהר"ן סברת הרמב"ן לגבי טבל מטעם שותפות וגם על ערלה ותרומה טמאה לא מסתביר לי' למדרש כדפי' רש"י דלהכי היתר אכילה כ"ע ל"פ משום דדרשינן לכם לכל דרכי הנאתן כדהקשו תוס' מת"ט ולא נסתפיק בסברת תירוצם וסברת כתותי מיכתת שעורייהו נמי לא סביר לי' כדאיתא בהרא"ש משום דלא ניכתב שעורי' בתורה וממציא להכי טעמו דלהכי כ"ע מודים דהיתר אכילה בעינן משום דלולא כן לא נקרא פרי והיינו נמי טעמא דטבל ולהכי פסול כל ז' אך א"כ ודאי דחוק לישנא דגמרא דתירצה על הקושי' דמאי הא לא חזי ליה מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' ות"ל כיון דחזא לעני' ופשיטא דפירי מקרי ואין צורך הכא להמגו הגם שהתוס' כתבו נמי הכי בד"ה דאי אף לשיטתם זה באמת תמוה לי כי לשטתם ע"א בד"ה אתי' שהעלו שעיקר טעם דטבל היינו משום דהוי דשותפין ומוכח כדכתב הכפות תמרים דהיתר אכילה מקרי מפני שיש לו תקנה כשיפריש עלי' דאל"ה לא משני מידי גבי מצה והאמת דלפ"ז הלשון דמאי הא לא חזי לי' כולו ויש בו חלק הלוי ולא מקרי לכם וא"כ פשיטא דמוכרח לשנוי מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' כולו ולא הוי דשותפין אבל מה יועיל מה דחזי לעניים הא הוי דשותפין ומה דמייתי ראי' מתרומ' דישראל יוצא בו הא פשיטא דתרומה בידי ישראל טרם שנתנו לכהן דאינו יוצא בו דהא כולו לאו דידי' (ואין לומר מכח מגו דאי בעי מיתשל עלי' חשוב דידי' שכבר הוכיח הרשב"א סי' תשמ"ז דלא אמרינן ההוא מגו דאל"כ אף תרומה טמאה נמי נימא דחשוב היתר אכילה מכח מגו דאי בעי מתשיל עלי') א"ו כדפרש"י וישראל נמי יוצא בו כשלקחו מן הכהן וצ"ע עכ"פ הסוגי' מתיישבת בפשוט משא"כ לפי' הרמב"ם כנ"ל ודוק

כתב המ"א ססק"כ וטבל עיין בהר"ן ולעיל סק"ד מעתיק בשם תשו' רב בצלאל ע"ש ובספר כפות תמרים מביא בשם הרשד"מ שמתיר חדא משום הרמב"ן שבהר"ן ולזה יפה פליג כיון שתוס' ורש"י ור"ן חולקים הו"ל יחיד נגד רבים ואין להקל אך תו הקשה איך יתיר הרמב"ן שיטול אתרוג של טבל והא הטבל הוא מוקצה ואסור לטלטלו כדתנן אבל לא את הטבל: ולהכי מסיק בפרקו שם וכ"ש דאפילו להרמב"ן לא שייך אלא דיעבד דלכתחילה ודאי אין יוצאין בו בי"ט דאסור לטלטל הטבל משום מוקצה. ולענ"ד אין אלו אלא דברי תימא דאם מותר לצאת בו והוא אתרוג של מצוה מה מוקצה שייך בו והרי לולב דאין תורת כלי עליו מ"מ מותר אף לנשים בטלטול מדחזי לאנשים למצוותן ועיין דף מ"ב מכ"ש דאתרוג של מצוה שאין בו משום מוקצה אף דאסור באכילה משום טבל אמנם הרשד"מ מתיר האתרוג הנקצר אך למצוה ממ"ש הרמב"ם פ"ב מה' מעשר אינו חייב להפריש מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן א"כ זכינו בדין דכיון שזה אינו גומר לאכילה אלא למצוה יכול לצאת בו וע"ז נמי חולק הכ"ת ומביא ראי' מן הנוטע ערלה למצוה ולענ"ד בזה הדין עם הרשד"מ דאין הבדל בין קוצר למכור ולא לאכול מדכתיב ואכלת לבין קוצר למצוה ולא לאכילה ונוטע למצוה שפיר דאינו מאבד שמו משום הכי ונקרא אילן מאכל מ"מ וגם הנטיעה הוא למען יעמוד ימים רבים ומה בכך שהוא נוטע למצוה והבאים אחריו יאכלו פירותיו משא"כ קוצר למצוה אך מ"מ נראה דאזיל בזה לשיטתי' שכתב נמי שם וכ"ש על פי דרכינו שכתבנו דאין טבל בזמן הזה אלא מדרבנן ואתרוג דמאי יוצאין בו ולדעת ב"ה ולהכי סובר נמי דקוצר למצוה אף דודאי לא עדיף מקוצר למכור וחייב במעשרות מדרבנן מדמהו נמי לדמאי אבל בזה כבר יפה השיגו הכ"ת דאינו דומה לדמאי דמשום דרוב ע"ה מעשרין הקילו וחזי לעניים משא"כ טבל ודאי דרבנן אמנם לדרכו דטבל בזמן הזה אך דרבנן אפשר לידון בקוצר למצוה למצוה בזמן הזה דהני תרי דרבנן לא אמרינן וצ"ע: סימן תרנב סעיף ב' אסור לאכול כתב המ"א משמע דטעימה בעלמא שרי אך מדברי תוס' סוכה מ"ו ע"ב מוכח וכו' ר' חייא דאיירי בי"ט ב' לכן שפיר מקשה על תוס' אבל לדינא נראה לפי שטת רוב הפוסקים שהבאתי סימן רל"ב שסוברים דזה תלי' בזה שכל היכי דהדין בהתחיל באיסור אף דאיכא שהות מפסיק אף טעימה אסור וכקושי' הגמרא הכא דף ט' ע"ב ודלא כשטת ר"ת שמחלק להמסקנא א"כ בי"ט א' אפשר דאסור נמי טעימה וכה"ג בר"ה קודם תקיעות שופר ודוק

ומיום הראשון ואילך אם יש שהות ביום לא יפסיק התוס' סוכה דף ל"ח ד"ה י"ט ב' דרבנן דחקו מדוע לא נא' בזה הואיל ואיכא שהות טובא חיישינן טפי שמא יפשע ולשטת הרשב"א שהובא לפסק הלכה סי' רל"ה סעיף ב' דבהתחיל לאכול ממש אין צריך להפסיק לתפילת ערבית אף למ"ד חובהה ל"ק קושי' תוס' דהכא על שולחנו איירי דהיינו באמצע אכילה ולכן בדאיכא שהות אין צריך להפסיק ומינה דלשיטתי' אם נזכר לאחר נט"י קודם אכילה באמת צריך להפסיק כמו גבי ערבית ולשטת תוס' א"צ להפסיק ויש להחמיר כהרשב"א וק"ל: סימן תרנג הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג מותר להריח בו בגמ' הטעם הדס להריח קאי כי אקצי' מריחא אקצי' אתרוג דלאכילה קאי כי אקצי' מאכילה אקצי' וכתב המ"א נ"ל וכו' דהוקצה לכל שבעה. ואין להקשות הא כתבו תוס' בשבת דף כ"ב ד"ה סוכה דמשום דאתקצאי למצוה לא הוי אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט דלק"מ אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט. דלק"מ שכבר מבואר בתשו' הרא"ש שהבאתי בסי תרל"ח דזה לא נאמר אלא על נוי סוכה למה דס"ד דלא שייך בם בזוי מצוה אבל עצי גוף הסוכה כיון שעומדין למיעבד בהן הסוכה שפיר שייך מוקצה אפילו בחש"מ ואפילו בתר שנפלה דבזה הטעם דהוקצה למצוותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים, וא"כ ההדס דצריך כל שבעה שפיר שייך דהוקצה למצוותו וק"ל [אך מ"מ קשה לי לדברי תשו' הנ"ל שכתב דלא שייך מוקצה בחש"מ והא דבאתרוג מצינן מוקצה בחש"מ היינו משום דבאכילתו מבטל מצוותו ע"ש דא"כ בהדס אמאי יועיל הקצאתו מריח בחש"מ הא לא מבטל מצוותו בהריחו בי וצ"ע] אמנם הא יש להקשות למה אתרוג מותר להריח בו מה בכך דאך מאכילה אקצי' ולא מריח מ"מ ליתסר מטעם בזוי מצוה דמטעם זה אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה כדאיתא במס' שבת כ"ב וכן הנוי סוכה שם מטעם זה, בלא טעמא דמוקצה וע"ש בתוס' וע"כ לומר דטעם דבזוי מצוה לא שייך אלא בשעת מצוותה כמו נר חנוכה בשעה שדולק וכן הנוי סוכה דכל יום ולילה הוא שמוש ושעת מצותה משא"כ אחרוג דמיד בתר שלקחו בידו מכי אגבי' נפק בי' שוב מה שמריח בו לא חשוב שעת מצוותו אלא עומד למצוה ואין בו משום בזוי מצוה דהא אבוהן דכולהו דם ולא מצינן בדם אלא הקפידת הבזוי בשעת כסוי שהוא המצוה ולפ"ז ודאי יפה כתב הב"ח בסי' כ"א שסרה תלונת הב"י מן הטור שאינו משיג על השאילתות אלא במה שאוסר נמי כשהציצית בבגד ומונח בקופסא דהכי ודאי משמעותו שכתב אסור למיעבד צרכיהן במידי דעביד למיפק בי' ידי חובת ציצית ובזה הוא דכתב הטור שאין ללמדו מדם אבל ודאי מודה שבשעה שלבוש הבגד והציצית עושין השמוש