בית מאיר אורח חיים קצז

נטולה וחסירה אלא שלא ליתן פ"פ לבעלי דין לומר דדוקא חסרה מתולדתה וניטל כשירה וכן להיפוך כלו' דאילו נאמר ניטל לחוד ה"א דוקא ניטל ולא חסר הרי דמודה דמסתמא אין חסר בכלל ניטל רק בטריפות מהוכחה כנ"ל משא"כ הכא אדרבה מסתביר נמי שאינו בכלל כדכתב הא"ח שבב"י שמכיון שיש אתרוגים שלא הי' להן פטמא מתחילת ברייתן וק"ל ולמה דאיתא בספר כפות תמרים דיש לדייק נמי הכי ממלת פטמתו בוי"ו דמורה שהי' לו וניטלה מעיקרא לק"מ:

סעיף ו י"א כו' אבל במיעוטו וכו' כשר הנה בגמרא איתא אלא אי איתמר אסיפא איתמר ל"ש אלא במקום אחד אבל בשנים וג' מקומות הו"ל כמנומר ופסול הכ"מ הניח בצ"ע למה לי דקתני ב' ג' השתא בב' פסול בג' מיבעי' והנה תוס' דף ב' ע"ב ד"ה עד מ' ונ' כתבו דהיכי דבעי לאשמעינן התירא ואפי' טובא נקיט בלשונו כלשון זה ועיין מ"ל אך פה לפ"ר אין דברים אלו מעלים ארוכה דזה שייך בהוראת היתר ולא באיסור דהא טובא יותר נשמע מכ"ש דב' דפסול לכן אפשר דמזה ראי' לדעת י"א אלו שהמציאו קולא זו מסברתם דבב' וג' נמי אינו פסול אלא כשמחזיקו רוב שטח האתרוג ומשום דלא מסתביר כלל דבב' או ג' טיפין קטנים העומדים סמוכים יש לו הידור האתרוג ולפי זה מבואר דזה הי' כונת רב מה שאמר דב' וג' מקומות דפסול היינו דוקא כשמחזיקים רוב האתרוג וא"כ אילו לא אמר אלא ב' ואנחנו בק"ו היינו לומדים דג' נמי פסול נהי דמסברתינו היינו יודעים כונתו דב' וג' ר"ל כשעומדים בשטח הרוב אבל כשהוא ד' אפשר היינו שופטים דאפי' בשעומדים בשטח המיעוט נמי פסול להכי נקיט בלשונו ב' וג' לישנא דמשתמע אפי' טובא להורות דדין אחד לטובא עם ב' וג' וכמו דב' וג' ודאי המכוון כשמחזיק הרוב דאל"ה לא מסתביר כלל למפסל ה"ה טובא נמי דוקא כשמחזיקים הרוב אבל במועט כשר וצ"ע כי באמת אילו לא נבאר בזה ישוב הצ"ע דכ"מ יש להסתפק בגוף הדין דיותר מג' במיעוט האתרוג מה דינו לדעה זו ודוק:

סעיף יג ולכן יש להכשיר וכו' ז"ל א"ח שבב"י י"מ חזזית שנתקשר האתרוג מחמת לקיה וכתוב עוד שם לפרש"י חזזית אבעבועות דקות אין זה מעין גרב שיש באתרוגים שלנו עכ"ל. סעיף יד אם וכו' חוזר למראה אתרוג כשר לאחר שנקלף ולא חסר כלום משמע הא בשאר ימים דחסר כשר וחזזית ומנומר פסול בזה אף דאחר שנקלף חסר מ"מ כשר וצ"ע דזה לשון הג"א בהלכה כ"ד וכתב ראבי"ה דאתרוג כמוש ומנומר שהוא פסול אם חתך מה שהי' יבש כמוש ומנומר ושייר השאר שלם שפסול לברך עליו כיון שבא מכח הפסול ומאוס ואע"ג דאם מיעט עביו ובא מכח הפסול כשר התם משום דאינה ניכר המיעוט דיש שגדל בו הרבה ויש מעט ועיין ריש הסימן רמ"א מה שכתב בהג"ה זו) עכ"ל ולדעתי הוא סתור מכח סעי' זה והוא דעת כל הפוסקים ובסי' תרמ"ט סעי' ה' בהג"ה מעתיק הג"ה הזו להלכה וצ"ע:

סעיף כא הירוק וכו' הנה הב"ח פוסל הירוק מטעם הדר ואינו מכשיר אלא אחר שחזר למראה אתרוג והט"ז חולק וכתב נראה פי' אפי' בעודו ירוק כשר וכו' וכן משמע לשון התוס' דז"ל ואותם האתרוגים הבאים לפנינו ירוקים ככרתי כשרים אפי' לר"י כשחוזרים למראה אתרוג אפי' בתלוש לאחר ששהו בכלי זמן מרובה דודאי נגמר פרים עכ"ל ואי ס"ד דאין כשר אלא אחר שחזר למראה כשר מאי רבותא דזמן מרובה כיון דהדר הדר וא"י משמעות זה מהיכי דודאי יש לפרשם שאינו כשר אלא לאחר שחזר וקמ"ל אעפ"י שהובאו לפנינו בעודו ירוק וה"א דמה בכך שחזר למראה אתרוג מ"מ לא נגמר פריו על האילן קמ"ל חדוש גדול דחזרתו בתלוש ואפי' לזמן מרובה נמי מגלה על גמר בישולו על האילן ובודאי מסתביר דלא מכשרו אלא אחר החזרה דאילו בעודו ירוק מי הנביא היודע שיחזור למראה אתרו והלבוש שכתב אם יודע צ"ע ידיעה זו במה ולהכי באמת אסר המהרי"ל לקנותם בעודם ירוקים מכל וכל אלא שאם הוריק במקצת מעידין הט"ז ומ"א בשמו דכשר ואפשר שדן מסברת עצמו דזה נמי מורה על גמר פריו ומדהתחיל להוריק כשישהא יותר יחזיר בכולו וכדאי הוא לסמוך עליו אבל פשט דברי תוס' ודאי משמעים שאינו כשר אלא אחר החזרה וא"כ אין מתוס' נמי שום ראי' דלא כב"ח אלא די"ל דבעודו ירוק אף מטעם הדר פסול אבל באמת זה ודאי אינו שהרי שם דף ל"א ע"ב איתא אתרוג הישן פסול ור"י מכשיר שמזה איתותב רבא ומוכח דר"י אף באתרוג לא בעי הדר וסתם בר פלוגתי' דר"י הוא ר"מ כמו דסתם בר פלוגתי' דר"מ היינו ר"י כדאיתא בהרא"ש נדרים דף י"ג ד"ה מאן דמסתמא בר פלוגתי' דר"י במתני' הוא ר"מ הרי מוכח דר"מ בעי הדר ומ"מ מכשיר ירוק הרי להדיא דר"מ ס"ל דירוק הוי שפיר הדר וע"כ לא פליג ר"י אלא משום דלא נגמר פריו אבל אם הוא הדר או לא הא לא פליג שום אדם על ר"מ ופשיטא דהדר הוא אבל לפ"ז תמוה לי דברי הראב"ד שבהר"ן בסוגי' דחזזית ד"ה אבל כתב וכתב הראב"ד ז"ל דמנומר דפסול דוקא שהוא מנומר בגוונים הפסולין באתרוג הלבן וכושי וירוק ככרתי אבל המנומר בגוונים שאילו הי' האתרוג כולו בגוון אחד מהם כשר כשהוא מנומר ג"כ מהם כשר עכ"ל נשמע מיני' דירוק כולו פסול משום הדר עד דלהכי הגמור נמי פסול דומיא דחזזית ומנומר דפסילי משום הדר והוא תימא לענ"ד כנ"ל דמוכח דירוק הוא הדר ואי נימא דירוק כולו פסול משום דלא נגמר פריו זה יותר תימא וכי משום נימור בירקות ככרתי ב' או ג' טיפין והאתרוג כולו מראה שאר אתרוג יהא חשש דלא נגמר פריו וצ"ע:

סימן תרמט סעי' א' ומיהו לא יברך עליו עיין בזה סי' תנ"ד סעי' הנ"ל חוץ מיום הראשון בספר כפות תמרים הקשה כיון דקנה לי' ביאוש ושנוי רשות למה לא אפי' ביום הראשון ומביא שם נמי בשם תשו' רשד"ם דמיירי בליכא יאוש ומה שכתב וגם זה קשה בעיני אמאי כשר לאחר ביום ב' הא ליכא יאוש אלא שינוי רשות:

כבר תירץ המ"א דסובר מצוה הבא בעבירה לא שייך לגבי אחרים אך ק"ק הא סתם גניבה הוא יאוש בעלים ואולי סובר כסברת הב"ח שבב"ש סי' כ"ח ע"ש דלא אמרינן סתם גניבה הוא יאוש בעלים לקולא ומה שמסיים המ"א דמשמע בגמרא דאף לגבי אחר שייך טעם דמצוה הבא בעבירה לפני יאוש מדקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות משמעות זה א"י דהא אמר הכי משום יום הראשון דבעינן לכם

בהג"ה ומטעם זה יש ליזהר שלא יקצץ. כתב ובאתרוג בא"י אם קצצו עצמו הוי לי' נתמרח ביד ישראל והו"ל טבל עיין בזה מה שכתבתי בזה ברושם המ"א ססק"ב

סעיף ב או מלולבו של עצמו וכו' זה מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ז דשאל השואל דשמא יוצא בו דהא אי בעי מיתשל עלי' והשיב דלא דא"כ אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בה דהא אי בעי מיתשל עלה ואנן סתמא תנן של ת"ט פסול וצ"ע מה מדמה נדר לתרומה נדר מצוה לאתשולי עלה ותרומה מה מצוה איכא כדאיתא בנדרים דף נ"ט לענין דבר שיל"מ ואולי סובר תרומה טמאה נמי מצוה לאתשולי עלה וצ"ע ועיקר דין הג"ה זו כבר היא בכתובים בש"ע י"ד סוף סי' רכ"א אבל לא העתיק כי אם הבבא ראשונה דהמודר מחבירו וע"ש נמי בספרי ק"ד

סעיף ה והפיסול שהוא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה כתב המ"א משמט וכו' ובהג"ה כתב ומה שפסול כל ז' היינו שראו חז"ל לאסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג ויפה עשה שהגיה דברים אלו דאטו חסר אין פיסולו בגופו ומ"ש לתרץ תמיהת תוס' בדיוק לשון אותו אתרוג כלומר דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכילה לא שייך למדרש כן וכיון שהוא שלו אע"פ שאסור בהנאה לכם קרינן בי' דברים אלו וכיון שהוא שלו זה הוא סברת הריטב"א שבה' שטות בין בהיתר אכילה ובין בדין ממון ע"ש בפירושו להמתני' ובהסוגי' מה שמוכרח לידחק לפי זה אבל להפריד דבמידי דעומד לאכילה שייך למדרש מלכם להיות ראוי לאכילה אף שהוא שלו ובמידי דלא שייך אכילה