בית מאיר אורח חיים קצו

עשי' נהי דחזינן מרב כהנא דנפיק ביה בשעת קידוש היינו משום דעוסק בהמצוה ויושב בה חשוב העסק דהמצוה כמו העסק דעשייתה משא"כ כשאינו יושב בה דאינו עוסק לא בהעשי' ולא בקיום המצוה וכן הוא לשון הכל בו בשמו כתב והראב"ד אמר מי שלא אכל בסוכה בליל הא' מפני הגשמים למחר צריך לברך זמן לשם סוכה כי הזמן שברך בלולב חוץ לסוכה לא עלתה לו כי אם לי"ט כיון שלא קיים בלילה מצות סוכה ומה דתמהו על הבה"ג מכח חלוק הלילה מיום היינו דתמהו ביתר שאת דלא די שאינו עוסק בו אלא דאפילו שעת מצוה נמי אינו ואפילו לשטת הב"ח אי בעינא אמינא דסובר הראב"ד דבזמן גשמים אפילו בליל א' לא מקרי שעת מצוותו כמו לולב בלילה אלא דשוב כתב הב"ח באין ספק דהתוס' ודעמהם שנתנו טעם דלהכי זמן דעשי' פוטר זמן דחג משום דסוכה מכח חג קאתא ומכ"ש דהזמן דחג בביתו פוטר זמן דהעשי' והוא תימא שלא הרגיש שהר"ן אף שכתב נמי כתוס' מ"מ סתם כהראב"ד ובאמת מעיקרא ק"ו פריכא הוא דנהי דסוכה מכח החג קאתי' מ"מ החג לא מכח הסוכה קאתי וק"ל אמנם מה דתו כתב הב"ח דלשטת תוס' דזמן דעשי' פוטר זמן די"ט א"כ כשיברך ביום בסוכה יהיה הזמן דלילה ברכה לבטלה בזה יפה דיבר ולא כדתמה הא"ר עליו וכתב והוא תמוה דא"כ לעולם לא נברך זמן בליל שני כל שבירך בליל ראשון ולהנ"ל אינו דומה כדכתבתי דהזמן דליל א' לא שייך עליו לדון דמכח החג קאתי כדלעיל משא"כ כשמברך ביום על הסוכה ביחוד שפיר טען דלו יהא שהוא חול הא לא גרע למנהגינו מבשעת עשי' דאמרינן כיון דסוכה מכח חג קאתי פטור מזמן דחג וה"ה מה שמברך ביום כיון דלשם סוכה מברך הלא כתב הרא"ש דחשוב כשעת עשי' אף אם הוא חול כמו בנטילת לולב וא"כ נמי נימא דפטור זמן דחג כיון דסוכה מכח חג קאתי וזה צ"ע אם דעת הראב"ד משוה עם דעת הרא"ש מכל וכל ולדינא אין לזוז מפסק הראב"ד ומ"מ ג"כ דלא למיעבד כמסקנת הב"ח שלא לברך בהיום אלא לתלותו בלילה על הכוס דזה ודאי אינו דאם יום הא' קידש הא ישב בסוכה בלא זמן ואינו דומה לדרב כהנא דמיד שנכנס במצות סוכה מברך עלי' אלא נלענ"ד דיברך ביום זמן על הסוכה ויכוין עצמו דאינו מברך כי אם על הסוכה ולא אחג דנהי דאמרינן דסוכה מכח חג קאתי היינו דלהכי מסתמא קאי נמי על החג אבל כי מכוין בפירוש שאינו רוצה לברך בזה על החג שוב בלילה אינה לבטלה ודוק:

הלכות לולב סימן תרמה עיין בטור כתב ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ודרשו חכמים פרי עץ הדר זה אתרוג משמע דאך מדרשא נפיק ובאמת ה"נ משמע ממה שהניחו התוס' בדף ל"ג ד"ה ואימא בתימא. והיא בודאי תמיה קיימת כי מה דאיתא בתשוב' ח"צ ס"ס קס"א ליישב תמי' זו א"י להבינו כל עיקר כי איך ס"ד דאסא או הרדופני יהיה שם העצם דעץ עבות בלשון לע"ז והמלות עץ עבות הא יש לעז לכל מלה בפני עצמו אבל להמבואר בהרמב"ם שאינו מביא כלל הדרשה אלא כותב סתם מה הם הד' מינין ולבסוף כתב שכל זה מפי השמועה עד מ"ר וה"נ איתא בפי' התורה להרמב"ן ור"ל לענ"ד שכל זה היה מקובל בידם פרי עץ] ה הדר זה אתרוג וענף עץ עבות זה הדס אלא שהתנאים חקרו על הרמז בהקרא על הקבלה אמיתית ודרשו כל אחד לדעתו כיצד הוא מרומז ועל זה נושא ונותן הסוגי' ואימא הרדופני ואימא פלפלין לא להכשיר מינין אלו שבודאי הקבלה פוסלן אלא כלומר דמן הדרש מכל מקום אינו מוכרח ומשני דשפיר אף מוכח מן הקרא דמינין אלו לא ס"ד ומטעמייהו וא"כ לגבי אסא מצראי שפיר הוי ס"ד דמפני השם לווי ונפסל על פי הקבלה עכ"פ ומשני דבפי' רבתה התורה עץ עבות מ"מ דהורה התורה דהכא לא יזיק השם לווי והיא בכלל הדס וק"ל

סעיף ב כתב המ"א אם השדרה בעצמה נשברה ותלוי' למטה נ"ל דכשר ול"נ דודאי פסול דהא זה גרע ממה דפי' הראב"ד בנקטם ראשו דמתני' דהיינו שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה והרא"ש לא פליג עליו אלא שבעלין בלא שדרה נמי יש פיסול בנקטם אבל נשברה השדרה ודאי בכלל נקטם ראשו הוא וגרע מיניה דאטו כי נשברה השדרה לא נקטם עמו רוב העלין לפי' ומכ"ש לפי' הראב"ד ומ"ש שכן משמע מרי"ו ע"ש והוא דף נ"ה ע"ב כי אפילו רמז משמעות אין בו ומה שמדמה לשדרה דטריפות מלבד דשם החוט קיים אף גם מי הגיד לו דמיון זה

סעיף ו הג"ה אבל ליכא אחר מברכין עליו המ"א כתב על שעיה מהא ורמ"א שלא עיינו כל הצורך ועיין בט"ז ריש סי' תרמ"ו תראה כי עיינו שפיר כי באמת בהמרדכי מבוארים הדברים על לולב וק"ל:

סימן תרמו סעיף ב' הג"ה ומיום הראשון ואילך כשר כתב המ"א משום דבידו לתקן. ע"כ ט"ס הוא והרושם צ"ל על מלת כשר שבש"ע בעבר ולקטן דמשמע אפילו אשאיר בי"ט דהוא נראה ונדחה דמ"מ כשר על זה כתב משום דבידו לתקן כדאיתא בב"י ע"ש:

סימן תרמז סעי' א' ערבי נחל וכו' ורוב מין זה וכו' זה לשון הרמב"ם והוציא הרא"ש מיני' שמסכים לפירושו לשון הברייתא דת"ר ערבי נחל הגדילים על הנחל ר"ל מין שרובו גדל על הנחל:

וממילא בלא שום רבוי איכא במשמעותיה אפילו של בעל והרים ודלא כפי' רש"י ז"ל ואיתא בב"י שהרא"ם הקשה שמנ"ל הא דילמ' הרמב"ם נמי סמך על הרבוי דערבי ולק"מ שהרי הרא"ש כתב נמי וגם רש"י פירש ערבי נחל הגדילים על הנחל אבל בדיעבד כשרים של בעל והרים דמרבה להן על הנחל מ"מ לא ראיתי לרבותיי שהיו מצווין להביא ערבה הגדל על הנחל ר"ל גם מרש"י כלומר אפילו נימא דלא כתוס' אלא אף דנדרש מערבי שתים נדרש נמי לרבות הגדל בבעל והרים וכדעת הר"ן דלקמן. מ"מ הא נשמע מרש"י דמה דנדרש מן הרבוי דערבי אינו אלא להכשיר דיעבד ומכל מקום מרבותיו שהזהירו בזה אפילו לכתחילה להכי פירוש דלתנאי הקודמים לא דרשו כלל ערבי לרבות דבעל והרים אלא דמן המשמעו' נפיק דערבי נחל לא משמע להו אלא המין שרובו גדל על נחל ואך למעוטי צפצפה ומזה כתב שהכי משמע מהרמב"ם מדלא כתב המצוה לכתחילה מהגדל על הנחל א"ו שמסכים לפירושו ואין לההשות על הרא"ש מה פעל בפירושו ליישב מה דפסקי' ערבי שתים דלא ליהוי שתי דרשות נדרש מרבוי א' המין והמספר הא אכתי ע"כ נדרש מיני' המין דהיינו חילפא גילי אף דאית ליה שם לווי ערבי נחל אמר רחמנא מ"מ והר"ן באמת כ' מש"ה ומשמע לי דמדאביי דבתרא הוא מכשיר חילפא גילי אין לחוש הרבה למה שחוששין בעל תוס' ז"ל בשל בעל והרים דאלמא ס"ל דרבוי דערבי לרבוי מינין מוקמי' לי' ולא לרבוי תרי ערבות לבד עכ"ל. אבל הרא"ש ז"ל סובר דחילפא גילי לאו מרבוי דערבי נפיק אלא ממלת נחל נדרש דלא קפדה התורה על השם לווי אך כל שהוא ממין הגדל רובו על נחל כמו שנדרש שם ע"א אסא מצראי דכשר אף דאית לי' שם לווי מפני דעץ עבות אמר רחמנא מ"מ ומה רבוי איכא התם אלא דנדרש שלא הקפידה התורה על השם לווי כל שהוא עבות מ"מ ה"ה הכא נדרש מנחל אמר רחמנא מ"מ. ולא נדרש מינין מרבוי דערבי שאינו נדרש אלא למספר שתים וק"ל. סימן תרמח סעי' ז' הג"ה וכל זה דוקא בניטלה אבל אם לא הי' לו דד מעולם כשר. אין להקשות הא בי"ד סי' נ' תפסינן עיקר כהרשב"א דכל אבר שנאמר ניטל טריפה ה"ה נברא חסר די"ל דודאי אף הרשב"א מודה דמן הסתם אין בכלל חסר בידי שמים בכלל לשון ניטל אלא דלענין טריפות הוכיח מנטילת הכבד כדאיתא בב"י סי' מ"א דכיון דכל עצמינו לא אסרינן אלא מפני המרה ואם נבראת בלא כבד טריפה שגם היא חסרה המרה היא והיינו דלענין טריפה מסתבר דהחיות תולה בזה כמו זה ותדע הרי מסיים הרשב"א ולא מנו