בית מאיר אורח חיים קצה

גבי סוכה אתמר וכמה כבר ד' כבר ה' וכתב ואפשר לידחק דמדגרסינן בירושלמי פרק הישן תני ר' הושעי' קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ויוצא בעירוב של אמו משמע דסוכה ועירוב כי הדדי נינהו ובעניותי א"י לכוין דבריו בזה דאם כי הדדי נינהו אדרבה כל שחייב בסוכ' מהראוי שאינו יוצא בעירוב אמו והאמת בפשוט היה ס"ד שטעות נפל בהעתקת הירושלמי וצ"ל קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה ואינו יוצא בעירוב אמו אבל עיינתי בגוף הירושלמי והגירסא נמי הכי הוא וקשה עלי להגיה גם הירושלמי אחרי שהב"י מעתיקו בלי הג"ה. לכן הנלענ"ד ביישוב התוס' כי עיין לעיל סי' תי"ד מה שכתבתי שם לדעת הרמב"ם שסתם סוגיא דסוף פרק אעפ"י מורה דרב אסי אפילו באיתא לאבוהו במתא איירי ודחולק על ר' ינאי ור"ל אבל כעת מסתביר לי יותר דסובר על פי סוגיא דאעפ"י ועל פי ירושלמי הנ"ל דלמה דחזינן דדברי רב אסי נובעין מן הברייתא שפי' רב אסי עד ועד בכלל שוב לא מסקינן כהסוגיא דפרק כיצד משתתפין שמה שחייב בסוכה אינו יוצא בעירוב אמו דזה כל זמן דליכא ברייתא כרב אסי מסתמא י"ל דשוים הם. וגם מה דמסיק שם דר' ינאי ור"ל לא הוי הברייתא תיובתי' על פי החילוק בין איתא לאבוהו במתא או לא הכל שלא לשנות כונת השקלא וטרי' זה דסברה להשוות הדינין אבל באמת כי משכאינן דברי רב אסי בהברייתא אמרינן דמ"מ אין ר' ינאי ור"ל דלא כהברייתא אף בלא החילוק דאיתא אלא דיש הבדל ודוקא גבי סוכה דאורייתא הוא דמחמרינן במה נקרא אינו צריך ולגבי עירוב דרבנן דאיירי הברייתא ורב אסי נקטינן דלא נקרא אינו צריך אלא כדפי' רב אסי הברייתא משש ולמעלה. וגבי סוכה נקטינן כרב ינאי ור"ל דהיינו הם אומרים כבן ד' כבן ה' דהיינו במשלם ד' ובמשלם ה' והרמב"ם נקיט כבן ה' דהיינו במשלם ד' כבן ו' כמשלם ה' כל חד לפום חורפי' ואפשר שהיה לו גירסא זו ג"כ בהש"ס וזה דלא כדפירשו הה"מ והיינו כהירושלמי דקטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה דהיינו כבן ה' כבן ו' במשלם ד' ובמשלם ה' ויוצא בעירוב אמו עד דמשלם ו' ואפילו איתא אבוהו במתא כמשמעות פשטות הסוגיא דסוף פרק אע"פ בלי דוחק וכדפסק הרמב"ם וצ"ע

וכתב המ"א ואמו אינה חייבת לחנכו כמ"ש סי' שמ"ג אך י"א שהב"ד וכו' ועיין תה"ד סי' צ"ד שהחמיר אפי' בלית לי' אב מחויב האם או הב"ד לחנכו ועיין בספר אורח מישור לנזיר דף כ"ט וכנראה המ"א רוצה לחלק בין אמו לב"ד אף לדעת תה"ד וזה אינו להמעיין בא"מ וגם בתה"ד משמע שהאם והב"ד שוים במצות חינוך

סימן תרמא הג"ה ואם לא יאכל ליל ראשון בסוכה וכו' כתב המ"א וגם ליל שני' ואין לומר דמפרש הש"ע שדוקא לא אכל ליל א' וגם ביום א' וגם בליל שני' שאז הוא דיברך ביום ב' דזה ודאי ליתא בכונת המאמר וע"כ כונתו שגם אף אם אכל ליל א' בסוכה ובירך זמן ושוב ליל ב' לא אכל בסוכה ובירך בביתו זמן שוב חייב ביום ב' לברך זמן על הסוכה וזה צ"ע שהרי בסי' תרס"ב כתב ול"נ טעם אחר משום דבלולב אם בירך זמן בשעת עשי' יצא לכן אפילו אי הוי אתמול חול יצא דלא גרע משעת עשי' וכן הוא בלבוש והן הן דברי הטור שם בשם הרא"ש וא"כ נמי למה יחזור ויברך זמן ביום הא זמן דסוכה שבירך אכסא בליל הא' לא גרע משעת עשי' אף אם היה חול אך אי מש"ה היה אפשר דל"ק דהא בל"ז צ"ע מה שהקשה הכל בו דף פ"ד דז"ל ויש שואלין למה מברכינן שהחיינו כלל בליל ב' מי גרע ליל א' משעת עשי' דאמרינן בגמ' ואם בירך בשעת עשי' לא יחזור ויברך על הכוס ותירץ הבה"ט ז"ל דאין גרע וגרע משום דכי בירך בליל הא' נתכוין ואם שהיום הוא עיקר מצוותו ושמא אינו עד למחר ולכן צריך לברכו בליל שני והטעם הזה הוא בליל ב' ג"כ עכ"ל וע"כ ר"ל דלהכי סובר דמברכין זמן על הלולב אף ביום ב' ולא אמרינן דלא גרע יום הא' משעת עשי' ומלבד שסברת תירוצו דחוק מאוד אף גם קשה זה למנהגינו ע"פ הנ"ל בסי' תרס"ב הרי דלא קי"ל סברת תירוצו ונשאר לנו הקושיא ולהכי אמינא דעיקר טעם הרא"ש דודאי מה שמברך בשעת עשי' ביחוד על הסוכה שייך לומר כיון דסוכה מכח החג קאתי והוי כמברך על החג נמי ממילא נפטר החג בין קרוב דהיינו ליל א' בין רחוק דהיינו ליל ב' אף אם הא' חול משא"כ כשמסדרינן על הכוס שאז אינו מינכר כל כך שבשביל הסוכה הוא אלא שסמכינן על שמכוונים נמי לסוכה מ"מ לא שייך לומר על זה דמכח החג קאתי אלא יותר עיקר הברכה בשביל הי"ט ואם הוא חול הא ודאי דלא אפשר לומר דליל א' מכח ליל ב' קאתי' ולכן חייב לברוכי שנית בליל ב' על הי"ט משא"כ מה שמברכינן ביום א' הא בזה לא אפשר לומר דקאי אזמן די"ט ואינו אלא בשביל הלולב לחוד שפיר דלא גרע משעת עשי' ופוטר ליום ב' כמו אם בירך בשעת עשי' דלא צריך לברוכי נמי בנטילה דשני וזה אין להקשות א"כ כיון דקי"ל דשעת עשי' דסוכה פוטר זמן די"ט מפני דסוכה מכח החג קאתי ה"ה נמי דנימא דזמן דעל נטילה דלולב ביום הא' והוא לא גרע משעת עשי' ליפטר הזמן די"ט בליל ב' מן הטעם הזה ג"כ דלולב מכח החג קאתא בזה אינו דומה לולב לסוכה דדוקא סוכה דמצוותה כל שבעה שפיר י"ל דמכח החג קאתי':

אבל לולב שאינו אלא במקדש שבעה ובח"ל אך יום אחד ד"ת שוב אין לתלותו בהחג שהרי החג כל שבעה והוא אינו אלא יום הראשון ותו דסוכה שהוא עיקר להחג לאכול ולטייל בה שייך לומר דמכח החג קאתי' דהחג גורם לעשותה כדי לחוג בה משא"כ הלולב דבנטילה בעלמא מצוותו מה עסק להחג בו הא אין חוגגים בו כלל ולכן אינו פוטר כלל לזמן דהחג ותדע שהרי סתמא נאמר דאם הסוכה עשוי' ועומדת מברך בלילה זמן די"ט ולא נאמר נמי אם בירך על עשיות לולב שפוטר מזמן די"ט בלילה א"ו דלא שייך כלל על לולב לומר מכח החג קאתא וא"כ לפ"ר יש ליישב אף דעת המ"א בזה דסובר אף כי בירך זמן בליל הא' בסוכה ובליל ב' לא אכל בסוכה ובירך זמן בביתו על הי"ט שוב אין לפוטרו מזמן דסוכה מטעם דלא גרע משעת עשי' די"ל דגרע כיון דלא בהדיא מוכח דהזמן דליל א' על הסוכה דיינו אם פוטר זמן דסוכה דאותו יום אם הוא י"ט אבל אם הוא חול אינו דומה לשעת עשי' דמוכח להדיא דעל הסוכה מברך וסוכה מכח חג קאתי' ופוטר כל החג משא"כ מיום א' ליום ב' כמו דלא פוטר כל עיקר זמן דליל ב' ובשלמא אם אוכל בסוכה בליל ב' הוי לענין זה כשעת עשי' לפטור זמן דסוכה משא"כ כשבירך בביתו אבל גם זה ליתא דהא כתב נמי הטור בסי' תרמ"ג בשם הרא"ש דבליל שני' יברך זמן ואח"כ סוכה משום דלא קאי הזמן על הסוכה שכבר נפטר בליל א' מדלא גרע משעת עשי' וקשה אליבי' למה מברכינן כלל זמן בליום ב' כקושי' הכל בו אבל באמת לק"מ דנהי דלא אמרינן דזמן דליל א' פוטר זמן די"ט בליל ב' כי היכי דזמן דעשי' פוטר כל החג היינו משום דלא מוכח בברכה זו לומר מכח החג קאתי' כיון דעיקרה על הי"ט נאמרה משא"כ לענין הזמן דסוכה מיד דחשוב כבשעת עשי' שוב בזה לא צרכינן לבא דמכח החג קאתי' אלא כיון דבירך פעם אחד על הסוכה דהיינו בליל א' שוב פטור מזמן דסוכה וא"כ מזה ודאי נסתר פסק המ"א אלא מיד שבירך ליל א' זמן תוך הסוכה אף כי לא אכל בליל ב' בסוכה שוב אין צריך לברך ביום לדעת הרא"ש ודוק

והנה הב"ח בתשובה סי' קל"ב חולק על גוף דין הרמ"א דנפק מפומיה דהראב"ד והר"ן וכל בו מביאים באין חולק מטעם דמעיקרא ראיות הראב"ד הוא כשם שמברכינן על הלולב זמן אע"פ שכבר בירך אותו בלילה וכתב דמזה אין ראיה דהיינו טעמא שאין זמן מצוותן של לולב בלילה כדתמהו מההוא טעמא על הבעל ה"ג שכתב דזמן דכסא פוטר בלולב כדאיתא בהרא"ש ואי מש"ה ודאי לענ"ד אין כדאי לחלוק על אבות העולם די"ל דאינהו סברו דאין זה עיקר הטעם דלולב משום דבעינן שעת מצוותן דהא בשעת עשי' נמי אין שעת מצוותן אלא עיקר הטעם מדחזינן שהחכמים קבעוה בשעת