בית מאיר אורח חיים קצד

וכן פי' רש"י ביצה ל' ע"ב ד"ה אביי הילכך בשעת ביאת היום שהיתה קדושה ראויה לחול וכו' ואם ודאי אפי' כל השבותין אסורים וא"כ א"י ליישב כלל דברי המ"א לאיזה סוכה רומז שאין בה משום סתירת אהל עכ"פ מדרבנן

סעיף ב ואם התנה עליהם הרי זה מסתפק מהם בכל עת שירצה מבואר אפילו בעודן תלוים הכי הוכיח הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא כהסמ"ג שסובר מכח קושי' שמצינן בנוי סוכה פעם משום בזוי ופעם משום מוקצה ועל המתורצי' דתרווייהו צריכי דמוקצה לא שייך אלא בשבת וי"ט ובזוי לא שייך בנפלה הקשה שהרי מוכח בשבת דשייך מוקצה לגבי הסוכה עצמה אף בחש"מ ולכן הוכיח דטעם דבזוי פועל דלא ליהני התנאי דאינו בודל בעודן תלוין והרא"ש שם הקשה דזה לא אפשר דא"כ דבעודן תלוין לא מהני התנאי אף לאחר שנפלו לא יהני כיון דלא אפשר לו להתנות איני בודל מהן בה"ש שהרי בה"ש ע"כ בודל מהן מפני שהם תלוים והוי כמו עצי סוכה דלא מהני מפני שע"כ בודל מהן בה"ש משום סתירת אהל א"ו דאף לטעם דבזוי מהני התנאי לאפילו בעודן תלוין ותרי הטעמים מסיק דצריכי דאילו מטעם מוקצה לחוד היה מותר בחש"מ ואינו דומה לגוף הסוכה דשייך מוקצה אפילו בחש"מ ואפילו בתר שנפלה דבזה הטעם דהוקצה למצותו לפי שצריך לחזור ולבנות סוכה מן העצים לאכול בסוכה ועיין בזה סי' תרס"ה אבל נוי סוכה אין לאוסרן בחש"מ מטעמא דהוקצה למצותה שאין הסוכה בטילה כשאין בה נויין הילכך איצטרך טעמא דבזוי מצוה אפילו בעודן תלוין והשתא דאסירי להו משום טעמא דבזוי מצוה בעודן תלוין בסוכה אסרינן להו משום הוקצה למצוותו אפילו נפלו בחוה"מ אבל אי לאו טעמא דבזוי מצוה אפילו בעודן תלוין הוי שרי בחש"מ עכ"ל וה"נ כתבו תוס' פרק ב"מ דף כ"ב משמע דטעמא דנוי סוכה משום בזוי מצוה וקשה לר"י בפרק כירה משמע דטעמא משום מגו דאתקצאי למצותה ותירץ דצריכי לתרווייהו דמשום דאתקצאי למצוה לא הוי אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת וי"ט ומשום בזוי מצוה לא הוי אסרינן היכי דנפלו אבל השתא דאמרי' אתקצאי ובזוי אסרינן אפילו נפלו ואפילו בחש"מ והמהרש"א מדהוקשה לו כיון דבנפלו לא שייך בזוי ובחש"מ לא שייך מוקצה למה יאסרו בנפלו בחש"מ הא תרווייהו טעמים לא שייכו לכן כתב ע"פ הגהות הרא"ש לצדדין קאמר אפילו נפלו בשבת וי"ט ומשום מוקצה ואפילו בחש"מ ולא נפלו דהוי מיהת בזוי מצוה וכל הרואה יראה דתשובת הרא"ש הנ"ל שמסיים אסרי' להו משום הוקצה למצוותו אפילו נפלו בחוה"מ וכן הש"ע פוסק אסור להסתפק בהן כל שמנה אפילו נפלו אבל העיקר כדפי' הרא"ש ולק"מ דכיון דביאר דאינו דומה נויין לגוף הסוכה היכי דנפלו משום דעצי סוכה צריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים אבל נויין אין לאוסרן בחוה"מ מטעם דהוקצה למצותו שאין הסוכה בטילה כשאין בה נויין זה ניחא אילו לא נאמר כלל איסור הסתפקות בנוי משום בזוי משא"כ אחרי שנאמר שיש איסור בעודן תלויין להסתפק מהן משום שהוא בזוי למצות סוכה ליטול תפארתה ממנה שוב ממילא כמו דעצי סוכה עומדין לחזור ולבנות' עד דלהכי אפילו בעודן בנפילתן שייך מוקצה למצוותה אפילו בחוה"מ ה"נ עומדין הנויין אף בתר נפילתם לחזור ולתלותן משום בזוי הסוכה שתעמוד מבלי תפארתה והוי בדמיון עצי סוכה שאסורין אפילו בעודן נפולים ואפילו בחוה"מ מטעם מוקצה למצוותו ודוק כי זה ברור ודע דלדברי הר"ן בשם הרמב"ן הביאו הב"י בסי' זה דברי הבעה"ת עם דברי הרא"ש אינם מוכרחים כלל שהרי כתב ומיהו איכא למידק דהכא גמרינן בסוכה אסורה מן התורה ובפרק ב"מ יהבינן טעמא להך ברייתא דנויי סוכה משום בזוי מצוה ובפרק כירה אמרינן דסוכה ונויין טעמם משום מוקצה תירץ הרמב"ן ז"ל דכולא איתנייהו דעצי סוכה כל שבעה אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל שבעה משום בזוי מצוה והיינו ההוא דפרק ב"מ ובשמיני של חג סוכה ונוייהן אסורין משום מוקצה והיינו ההוא דפרק כירה עכ"ל אבל בעניותי לא זכיתי להבין דברים אלו דא"כ מה מוכח התם הש"ס מזה דר"ש אית ליה מוקצה דמצוה הא מוקצה דמצוה לא שייך בשמיני דחג ואך מגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא וזה הא ודאי ר"ש לית ליה כדבאמת כתבו תוס' שם דסיום עד מוצאי י"ט אחרון הוא אך לר"י ועיקר הוכחת הש"ס מן ושוין בסוכת החג דקאי על נפלה דאז לא שייך טעמא דקרא ואין האיסור אלא משום מוקצה דמצוה וכדביאר הרא"ש וצ"ע סימן תרלט סעי' ה' הג"ה אבל לילה הראשונה וכו' ויקדש בסוכה שיאמר זמן על הסוכה עיין ט"ז כחב וקשה וכו' אע"כ דברור לן דקי"ל וכו'.ואני אומר באמת לפי זה יש לתמוה מאין ברור לן הכי כדי לברך ובפרט במה שהרשב"א בב"י כתב ומעולם לא שמענו ולא ראינו בחיוב זה ושוב מכריע הט"ז דבליל שני' אין לברך לישב בסוכה אם ירדו גשמים ולשטתו הכרעה זו נמי צ"ע דאם ברור שבליל א' מחויב לאכול בסוכה אף בירידת גשמים א"כ בליל ב' החיוב נמי עכ"פ מדרבנן לאכול בסוכה אף בירידת גשמים אף דבקאינן בקיבוע דירחא בשלמא התה"ד דתופס החיוב של אכילת ליל א לספק שפיר דבליל ב' מקיל שלא לאכול משום דהוי ספק דרבנן אבל לשיטתי' קשיא דהא הוי ודאי דרבנן ואין לומר דהכרעתו היא על דרך דברי תוס' סוכה מ"ד ע"ב תוך ד"ה כאן שכתבו דהא טעמא דאין מברכין אערבה משום דלא אפשר לומר וציונו וב' ימים של גליות אין בהם וצוינו אלא קידוש וא"כ מדמה ליל שני בירידת גשמי' עצרת דקי"ל מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן ומשום דאין לומר וציונו על מנהגא דבאמת יש לתמוה על דברי תוס' הנ"ל שהרי ליל ב' דפסח מברכינן וציונו על אכילת מצה והטעם בשמיני עצרת מבואר היטב בחידושי רשב"א במקומו ותו דלמשמעותו שמוציא מלשון רמ"א מדכתב ויקדש בסוכה כו' דמברך אף לישב בסוכה קשה מאוד הא גוף דברים אלו מועתקים מן התה"ד והתה"ד הא ודאי דספוקי מספקא לי' שהרי להכי מקיל בליל ב' וקשה על התה"ד מה שהקשה איך יברך לישב בסוכה על הספק לכן לענ"ד התה"ד וגם הרשב"א מעולם לא כיונו לברך לישב בסוכה ומה שהקפידו לקדש בסוכה כדי שיאמר זמן על הסוכה ר"ל דלא יהא מוכרח לברך שוב זמן תוך הסוכה למחר כדאיתא סי' תרמ"א משא"כ עתה דמברך זמן תוך הסוכה אף דגשמים יורדים ואינו מברך לישב בסוכה מ"מ יוצא בברכת הזמן אף על הסוכה כאילו בירך זמן בשעת עשיות הסוכה וכן מסתביר לענ"ד דאין להכניס עצמו בספק ברכה במקום שרוב הפוסקים חולקים על פי' הרא"ש וכן משמעות הראב"ד שבכל בו שהעתקתי בסי' תרמ"א ע"ש אלא יאכל כזית בסוכה ויקדש שם בלא ברכת לישב בסוכה ומ"מ ביום פטור מברכת זמן סעיף ו היה אוכל וכו' יראה לענ"ד דבליל א' אף כי אכל בשעת ירידת גשמים כזית בסוכה כדפסק הרמ"א ושוב באמצע הסעודה פסקוה גשמים יש להחמיר נמי לאכול כזית אחר ירידת הגשמים לצאת נמי ההוא פירוש שבב"י ע"ש. סעיף ח נהגו וכו' כתב המ"א ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צ"ע וכו' ואף לפי מ"ש שם וכו' היינו וכו' ולכן נ"ל דצריך לברך שנית ולענ"ד נראה איפכא אפילו לדעת ההג"ה שם היינו בטלית דכל חדא מצוה בפני עצמו הוא ולכן פסק הש"ע דאם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחד וה"ה להרמ"א היכי דפשט הראשון קודם שלבש השני אבל הכא אטו אכילת הסוכה שני' מצוה בפני עצמה הוא לענ"ד אינו דומה אלא לברכת המוציא דסי' קע"ח סעי' ג' ומבואר שם בב"י דאפילו הלך לבה"כ לא הוי הפסק וה"ה הכא כל שלא הסיח דעתו מלאכול מ"ש סוכה זו או אחרת ואין צריך לברך שנית:

סימן תרמ סעיף ב' קטן שאינו צריך לאמו שהוא כבן ה' כבן ו' חייב בסוכה זה הוא לשון הרמב"ם בעינו לפי גירסת הה"מ וכתב ופי' כבן ה' ששלמו ה' ובן ו' ששלמו לו שש תו כתב הה"מ ויש סמך לדבריו מן הסוגיא שבעירובין ובכ"מ וכן בביתו ב"י תמה וכתב אמאי דחה

דאתמר לענין סוכה ונקט שיעורא דאיתמר גבי עירובין דהא