בית מאיר אורח חיים קצג

דופן דליפקה מיניה ע"י דופן כלומר שהרי אין שם דופן דליפק' הפסל היוצא מיניה ע"י דופן והריטב"א אגב שיטפי' שראה מלת עקומה ברש"י לא נחית לדקדק וכתב דלא ליתכשר ע"י דופן עקומה זה הנלענ"ד ברור

סעיף ד יש וכו' כתב המ"א מיהו וכו' טור פי' נהי וכו' עמ"ש סי' תק"ב וע"ש דרוצה ליישב בפי' זה מה שהקשו שם על הרמ"א דבגמרא מוכח דאמרינן לבוד להחמיר זולת גבי טומאה דהילכתא גמירי לה וע"ש מה שיש לתמוה על פירושו ודו"ק. סימן תרלד סוכה שאיו בה ז' על ז' פסולה עיין ט"ז מ"א א"ר כולם מסכימים דצ"ל בתוס' ואין בה רק ז' טפחים וכתב הט"ז דמדברי תוס' יש ראיה דצריכים ז' על ז' במרובע ואני אומר נהי דלדינא הדין עמהם וגם שלפי הגירסא דהב"ח אין דברי תוס' עולים כהוגן דאילו נימא דלא צריכה להכשירה אלא מט' טפחים בצירוף אורך לרוחב א"כ ממ"נ אם מה שכתב דדילמא היתה ארוכה טובא היינו אך ארוכה כדי להשלים החסר בהרוחב עד תשלים מט' טפחים הדרה הקושי' דרש"י לדוכתה בניה היכי הוי יתבו כדהקשה הט"ז ואם הכונה ארוכה טובא היינו הרבה יותר מכדי תשלום מט' טפחים א"כ הדר הוי לה סוכה יותר משעור הכשירה דלרב אחא אין פלוגתא בזה אבל מ"מ עם הגהתם אין דברי תוס' עולים כלל דאיך היתה רחבה ז' וארוכה יותר מכדי ישיבת בני' א"כ הא היתה הסוכה יותר מהכשירה ולא פליג בה ר"י ומה הראיה. לכן אין מדברי תוס' אלו שום ראיה כי העיקר כדפרש"י ז"ל וכדכת' הריטב"א וכמה שבושים נאמרו בתי' קושי' זו והעיקר כרש"י

סימן תרלז סעיף ג' סוכה גזולה כשירה כיצד וכו' שאין הקרקע נגזלת ופי' רש"י וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והקשה המ"א סק"ז מזה על המשמעות שבהגהות רמ"א בח"מ סי' צ"ה דיש דעה הסוברת דבית הבנוי על קרקע מקרי תלוש ולבסוף חיברו ולא הוי כקרקע דא"כ הרי הוא גזלן על העצים ותירץ כיון שלא קנה הקרקע גם העצים לא קנה דהא לא משך בהם וכדאיתא בב"ב דף קי"ז וכו' ואין להקשות על דבריו דמה מהני במטלטלין מה דלא קנה הא מ"מ לא שייך במטלטלין דמש"ה הוי כשאולין כדאיתא בסוכה דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה וקרקע בלשון זה ומיהו אין ראיה משם וכו' ולפני יאוש נמי לא חשובה כשאולה דמטלטלין הנגזלים לאו ברשות בעליהם קיימו אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת די"ל עד כאן לא כתבו תוס' הכי אלא קודם יאוש ומ"מ עשה בו משיכה וקנה אותה לאונסין שוב לא הוי ברשות בעליהם וכדאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו אבל קודם שמשך דעדיין ברשות בעליה לאונסין ודאי עדיין שייך אף במטלטלין בחזקת בעלים עומדין כמו בקרקע ויש תורת שאלה עלי' ולזה מדיוק לשון רש"י ב"ק הנ"ל שכתב וגזלן לא משכה והוי כקרקעות אך א"כ קשה על תוס' שממציאים דיש אופן סוכה גזולה כדאיתא בהג"ה ונהי דהגירסא ברורה שלא מדעתו מ"מ קשה הא לא משך העצים ונמי אינה אלא בתורת שאילה ומה שהמ"א מסיים ואפשר לסתור כסתור דמי וכו' הם דברים בעלמא כי מה בכך דכסתור דמי אטו בדבר הסתור מי לא בעי משיכה ואיך אפשר שבשביל זה דכסתור דמי חשוב משיכה והעיקר דלק"מ כיון שהעמיד הסוכה בחצר שמעון שלא מדעתו נמצא עומדים העצים בחצר שמעון ומיד שתוקף לראובן מהסוכה ומתכוין לגזול העצים קונה אותם בתורת גזילה ע"י חצירו בלא משיכה כדאיתא ברש"י ב"מ דף י' ע"ב ד"ה גגו כתב שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב וק"ל אך ק"ק דלפ"ז למותר פי' רש"י וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי וי"ל דהאמת נקיט: הג"ה וכן בקרקע שהיא של רבים בד"מ כתב על זה ולא ראיתי נזהרים בזה אלא שהמ"א כתב ואף דבדיעבד כשירה מ"מ נ"ל דאין לברך עליה דאע"ג וכו' מ"מ אין לברך עליה כמ"ש ריש סי' תרמ"ט וא"כ הוי ברכה לבטלה ועיין סימן תנ"ד מה שכתבתי על גוף דין דריש סי' תרמ"ט והכא הברור דיברך ואין זה ענין לריש סי' הנ"ל דשם קנה הגזילה ואפילו דגוי שפיר כתב הרשב"א כיון דאסור להכי נמי פסול אבל הכא דקרקע אינה נגזלת ואינה אלא שאולה וכמו דבשאולה מברך ה"נ משמע סתמא דגמרא וכל הפוסקים דנמי מברך בגזילה. וכל זה בתוקף חבירו ומכוין ליגזל משא"כ בנ"ד שעושה סוכה בר"ה הא אינה אלא שאולה ממש שהרי אינו מכוין כלל אלא לישאל המקום עד אחר החג ולהחזירה בעינה בלי שום חסרון ואפילו שואל שלא מדעת אינו שהרי הרבים ואפילו גוים רואין ואינם מוחים והוי שואל מדעת ממש ופשיטא דיברך והאזהרה לכתחילה אינה אלא חומרא בעלמא

סימן תרלח כתב המ"א, רש"י פי' הטעם דלא מהני תנאי וכו' וא"כ אם הוא בענין דליכא משום סתירת אוהל כמ"ש ס"ס תקי"ח מהני תנאי וא"י איזה הענין דליכא משום סתירת אהל שנתבאר ס"ס תקי"ט וע"כ כונתו להנאמר שם בהטור וכן בדבריו בשם הרז"ה דמיירי במחיצה רעועה שאין בסתירתה איסור דאורייתא וע"כ נמי אפשר כונתו מה שכ' בענין דליכא משום סתירה היינו סתירה דאוריי' ולהכי בה"ש דלא גזרו משום שבות שרי לסתור ולא שייך טעם רש"י אך א"כ קשה פי' רש"י כל עיקר דהא אפילו בבריאה אין בהם שום סתירה דאורייתא דהא קי"ל סותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות ומשמע דסותר שלא ע"מ לבנות אינו אלא דרבנן ונמי לישרי בה"ש. ולפ"ר רציתי לומר עד כאן לא צרכינן סותר ע"מ לבנות אלא לר"ש דפוטר במלאכה שא"צ לגופה אבל ר"י דמחייב בא"צ לגופה כל שאינו סותר דרך השחתה כמו בנ"ד שסותר כדי להסתפק בהעצים חייב לר"י וכותיה פוסק הרמב"ם פרק י"ב מה"ש הלכה ג' והכי משמע קצת מלשון הרמב"ם פ"י מה"ש הט"ו שכתב הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתר ע"מ לבנות אבל אם סתר דרך השחתה פטור וי"ל דרש"י נהי מפרש אליבא דר"י אבל זה אינו וע"כ לשון הרמ"א שמסיים דרך השחתה לאו דוקא ולישנא דרישא דוקא שיסתר ע"מ לבנות הוא דחייב כמבואר בדבריו פ"א מה"ש ה' י"ז וה' י"ח והוא מסוגיא דפרק כלל גדול דף ע"ג ע"ב דאפילו לר"י הנ"מ מתקן הא מקלקל הוא ופשוט דה"ה סותר כדי ליהנות בהעצים הרי הוא ממש כחופר גומא וא"צ אלא לעפרה ופרק י"ב הנ"ל לגבי כבוי נראה דסובר דלאו מקלקל הוא ואינו דומה לחופר וסותר דלא כמשמעות סוגי' דבמה מדליקין לתי' דמתני' ר"י דמדמה כבוי לסותר אלא כתירוץ ר' יוחנן דמתני' ר"ש עיין ודוק וא"כ לפ"ר הדרא הקושי' לדוכתה על פרש"י ז"ל אבל הנראה מבלעדי קושי' זו דסותר שלא ע"מ לבנות נהי דאינו חייב מ"מ אינו בכלל שבות אלא איסור דאורייתא הוא והוי כמו חצי שיעור דאסור מן התורה ופטור וכן משמעות הרמב"ן המובא בהט"ז סי' תקי"ח כתב שהרמב"ן הקשה ע"ז והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסור דדבריהם שאפילו בבריאה לא מחייב משום סותר אלא בסותר ע"מ לבנות הרי דאינו כותב דסותר שלא ע"מ לבנות הוא דדבריהם אלא דמביא זה לראיה דברעועה הוא דדבריהם כיון שאפילו בבריאה לא מחייב אלא בסותר ע"מ לבנות ובהרא"ש מבואר פרק המביא הלכה ה' שכתב אבל בנין גמור דאיכא בסתירה איסורא דאורייתא אסור וכו' והרי סתירה זו אינה ע"מ לבנות א"ו דמ"מ הוי דאורייתא וכן מוכח מן הגמרא דאל"ה איך יחלוק הת"ק על ר"מ באהל ארעי כאוירא דליבני הא הוי תרי דרבנן א"ו דהוי דאורייתא ואולם אף דהאמת כן הוא ומדברי רש"י אין קושי' מ"מ דברי המ"א אין עולים כלל על דרך שכתבתי שהרי חזינן דכל מוקצה דנר שכבה שאסור לטלטלו אינו אלא הואיל ואתקצי לבה"ש ומה שהיה אסור בה"ש בטלטול הא אינו אלא שבות דרבנן כדאמרינן הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשית בסיס לדבר האסור ונמי נימא הא בה"ש גופיה הוי שרי מטעם דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש א"ו דעיקר ההקצאה באה ברגע ראשונה של כניסת שבת ודאי והוקשה לבה"ש לאו דוקא וכן התנאי שאינו בודל כל בה"ש ר"ל אינו בודל ממנו כל בה"ש ואפילו הרגע שמתחיל שבת ודאי אינו בודל ממנו