בית מאיר אורח חיים קפז

דסובל כל מיני אכילות י"ל דהטעם באמת משום דנהנה יצא אף במתרסק משא"כ התוקע לשיר ה"א דמתעסק הוא וק"ל

ועל פי דברים אלו צריך לי עיון דעת הש"ס דהנה הר"ן מביאו הב"י סי' תע"ה כתב לתרץ הרמב"ם במה שפוסק לגבי שופר צריך כונה ופוסק נמי לדינא דכפאוהו ואכל מצה יצא דסובר כר' זירא דפליג על רבא מדאמר לשמעי' אכוין ותקע לי ומחלק באמת בין אכילה דהטעם הוא הואיל ונהנה יצא והרי א"כ ע"כ להרמב"ם ה"ה קסבר בשר או חול הוא נמי יצא כיון דעיקר הטעם הוא דאפילו במתעסק יצא במצוה דלעבירה מתעסק באכילה חייב שוב מה טעם וסברא יש בזה לומר דלא יצא אלא שאינו מדייק כלל כדדייק הרא"ה אלא דלאו דוקא כפאוהו יצא דה"ה מתעסק נמי יצא הואיל ונהנה וזה ניחא להרמב"ם דאינו מחלק כלל בסברת הרא"ה אבל הש"ע דפסק נמי הכא דלא יצא ובאכילת מצה בסי' תע"ה פוסק נמי דכפאוהו יצא ומ"מ פסק שם לחלק בסברת הרא"ה וזה אינו עולה לענ"ד ולפ"ר רציתי לומר שפסקו מיוסד ע"פ דברי הה"מ בפ"ב מהלכות שופר כתב ליישב הרמב"ם ואולי סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה ואפילו התוקע עיקרו השמיעה לפיכך צריך כונה משא"כ באכילת מצה ורבא הוא שהשוה דינן ולפיכך דקדקו ואמרו אלמא קסבר רבא מצות אין צריך כונה ולא דקדקו כן מההוא דכפאוהו ואכל מצה עכ"ל ור"ל מה שדקדקו אלמא קסבר רבא ר"ל אלמא קסבר רבא כל מצות אין צריך כונה ואפילו מצות דעיקרן השמיעה (וצ"ע הסוגיא דבתר הכי כולה אם עלתה שפיר לפ"ז) וביאר הלח"מ דלפ"ז היינו מה דקאמר הגמרא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל כלומר כיון דמעשה עביד שוב אין קפידא בכונה ויראה דלהכי נייד הה"מ מפי' רש"י בגמרא דמשום דנהנה משום דהה"מ בפ"ו מה' חמץ ומצה תופס סברת הרא"ה ודיוקו לעיקר ומשבחו ולהכי לפירושו מכל מקום י"ל כדדייק הרא"ה דיש הבדל בין יודע שהיום פסח וזה מצה דאינו מתעסק רק שהוא העדר כונה ולזה מהני המעשה דלא בעי כונה משא"כ בקסבר שהיום חול או שזה בשר דמתעסק הוא ולמתעסק לגבי עשיות מצוה אינו מועיל מה שנהנה וא"כ שפיר עולה אף פסק הש"ע אבל רואה אני דזה ע"כ אינו דא"כ יהא מוכרח מדין כפאוהו כדפי' הה"מ דמצוה שע"י מעשה א"צ כונה ואפילו בלא ענין אכילה ובהדיא פסק הש"ע סי' ס' דלעשיות מצוה בעי כונה ובע"כ מוכרח לבא לתי' הר"ן דכפאוהו לאכול מצה הוא משום דנהנה והדרא הקושי' לדוכתה וצ"ע:

סימן תקצ סעי' ד' עיין ט"ז סק"ה כתב על ראיות התה"ד ותו דנהי דאין שום תרועה עליה הכא עיקר התרועה מצותה בכך שתהיה עם השברים ושניהם כאחד מקרי תרועה א"ו דר"ת לא נתכוין לאיסור בנשימה אחד וכמה שגג בזה וכתב אגב שיטפי' שמפני שבתחילה העתיק בשמו לדעה זו יש איסור והיינו בתקיעות של סדרים וכו' ומביא ראיה וכו' לומד שעכ"פ ראיה זו כתב התה"ד דלדעה זו לא יצא בנשימה אחת ולא היא אלא תחילת דבריו הם דלר"ת כיון דסברתו דלא עבדי אינשי גנוחי וייליל בנשימה אחת וכיון דספיקא שמא תרועה דקרא כדיביב דהיינו גנוחי ויליל חייבה התרועה להיות כדמיביב דהיינו גנוחי ויליל בב' נשימות כדעבדו דאל"ה אין שם תרועה עליה והראי' מחולין אינה אלא למה שכתב לצאת שני הדעות וקאמר דלהמנהג שתוקעין על הסדר תשר"ק בכולם ואין חוששין על ההפסק וסומכין בזה לצאת נמי אם תרועה ייליל לחוד דא"כ א"א למיעבד איפכא בדמיושב בב' נשימות לצאת דעת ר"ת ובדסדרי' בחדא נשימה לצאת דעת הרא"ש זה א"א דהא בדסדרים סומך לצאת דתר"ת על דשר"ת ואם יעשה בנשימה אחת הא אם תר"ת. אמת הא השברים כמאן דליתא והתרועה כי תהיה שברים אלו דכמאן דליתא בנשימה אחת הא גם התרועה תהיה כמאן דליתא ועל זה מביא הראי' מחולין דאם שם חשובה התרועה כמאן דליתא אף דהתרועה חיובת מכ"ש בזה שהשברים כולם למותר פשיטא דהתרועה שתבא מתוכה בנשימה אחת תהי' כמאן דליתא ובמה יהא יוצא חובת תר"ת ומה שייכות לדברי הט"ז בזה לומר אבל עיקר התרועה מצותה בכך ודברי התה"ת ברורים כשמש וק"ל:

סימן תקצא סעיף ד' בהג"ה מיהו וכו' ובתורתך כתוב לאמר לישנא דגמרא נקיט ופי' רש"י כלומר ככתוב בתורתך דהא לא יתחיל בשום פסוק עיין בהרא"ש

עיין מ"א סק"ז כתב וצ"ע דהא מילתא אמר הקב"ה וכו' עיין תשו' ר"י מטראני חלק ב' סי' ו' שכבר תירץ שלזרעו דאמרינן סובב לאברהם אבינו ע"ה שעקדתו שעקד ליצחק בנו יזכר הקב"ה לזרעו ועוד האריך שם והעלה הנוסח המשובח לומר לזרעו כדאיתא בש"ע

סימן תקצז סעי' ב' יש מקומות. כתב המ"א עמ"ש סי' תקכ"ז סס"כ ע"ש נמי מה שכתבתי מה שהמ"א מביא בשם מגימ"י שלא לאכול בשר לא נראה מן הפסוק אכלו משמנים

סימן תר עיין ט"ז סוף תשובה כתב אח"כ ראיתי בתוס' שהביא המרדכי וכו' ובגמרא שלנו אמר ספק חשיכה וכו' משמע שגם טמינת חמין דתוספת הוי מלאכה חמורה והיינו שטומנין תבשיל צונן וכו' זה אינו דהא אפילו מיחם בידו קאי על מה שכתב ברישא מעבירין ממנו תבשיל מגבי כירה וטומנין לו מיחם ומיחם זה שמעבירין מעל גבי כירה מסתמא רותח הוא ולא צונן ומה דקשה לו מגמרא שלנו הברור שמזה הוכיחו התלמידים שהמשנה איירי ביחיד שאינו מקבל שבת מבע"י כדכתבתי סי' רמ"א וע"ש משא"כ במקום שהקהל מוסיפין הוכיחו מן התוספתא שאף הטמנה שהיא שבות אסורה ועיין ח"צ

סימן תרג עיין מ"א מה שמביא בשם של"ה וכתב וצ"ע דנטמאו בפיו אי מש"ה הי' אפשר לידחק ששוהה עד שהמים נגרים לתוך פיו הרבה באופן שכל כמה שהם בפיו ונוגעים בלשונו ובשר הפה הם עדיין מחוברים למי הנהר שאין מקבלים טומאה וכשבאים לבית הבליעה היא מגע בית הסתרים שאינו מקבל אבל זה ודאי צ"ע איך יאכל מה שלא הוכשר הא הוכשר בפה ע"י הרוק ועיין עירובין דף צ"ז ע"א ובעיקר החומרא א"י דמה"ת להחמיר יותר ממה שהראשונים אוכלי חוליהן בטהרה לא החמירו כדאיתא שבת דף י"ג אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אכל וע"כ דלא הוכרחו לכך וע"ש פרש"י ודוק: הלכות יוה"כ

סימן תרו סעיף ד' הג"ה משום קרי כתב המ"א ונ"ל דאפילו מי שס"ל דטבילה משום קרי אפ"ה אם טבל בערב ר"ה יחזור ויטבול דשמא ראה מים חלוקים או עכורים עיין במשנה פ"ח דמקואות אין זה אלא חומרא בעלמא כי המתני' שמביא הוא רק טומאה דרבנן לתרומה כמבואר בהרמב"ם פ"ה מה' אבות הטומאה הלכה ט"ו. וזה כשיודע בודאי שראה מים חלוקים או עכורים אבל מספק לגבי טבילה כזו מהיכי תיתי דאילו כן בזמן שהחזיקו בטבילת קרי כולי שתא היו צריכים לטבול עשרה פעמים ביום כל אימת שהשתינו

סימן תריב סעיף ז' בטור איתא והא דבעינן שעור דוקא לחייב כרת או חטאת אבל איסורא בכל שהוא אבל מדבר שאינו ראוי לאכילה כתב אבי העזרי דאפילו איסורא ליכא והקשה הב"י דמ"ש משתי' שפסק הטור דאפילו אינם ראוים אסור ותירץ דהראב"י לא מיירי אלא בפחות מכשעור ובודאי דהכי נראה מהטור והטעם כיון דפחות מכשעור אך איסורו משום דחזי לאצטרופי לשעור חיוב משא"כ דברים שאינם ראוים דלא חזו לאצטרופי ולבא לידי חיוב אף מותר לכתחילה (ולפ"ז יש ללמוד ממנו דה"ה לכל איסורי דרבנן החצי שעור מותר) אבל בכשעור אף דברים שאינם ראוים אסורים מדרבנן אך צ"ע מנא ליה הא דילמא נימא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ועיין גיטין דף ס"ה ויראה שלמד ממה דדרש רב