בית מאיר אורח חיים קפו

ט"ו ע"ב מקשה הכי על תירוץ הגמרא באומר הנאה תשמישך עלי וכתב וא"ת והא האי נדר דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בי' ממשא וכיון דמדרבנן הוא היכי חייל לאפקועי מצות עונה ומצות פו"ר י"ל כיון דנדרא מיהו חייל ממילא פקע להו הנך מצות דחכמים מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה עכ"ל. וא"כ ה"ה לגבי מצות שופר ממילא פקע ולא מהני דבר שאין בו ממש ואפשר היינו טעמא דש"ע שאינו מזכיר שם חפץ ואינו קיצור אלא בדיוק כתב הכי וצ"ע

סעיף כב אם גוי הביא שופר וכו' כתב המ"א ועכ"פ אסור לטלטלו חוץ לד"א ואם הוא עיר המוקפת כדינה שרי וע"ש. תו כתב והקשה הלבוש וכו' ותירץ דמיירי בחוץ לי"ב מיל והנה סי' תקט"ו סעיף ה' העלתי דבשל גוי כיון דאינו קונה שביתה מד"ת אפילו חוץ לי"ב מיל נמי אינו ד"ת א"כ הדרה הקושי' לדוכתה ואולי הלבוש חוזר לדבריו הראשונים שכתב תחילה ועוד דאפילו הי' של ישראל וכו' וקאמר דצריכין להנהו טעמא לחוץ י"ב מיל והוא של ישראל אמנם בסי' תרנ"ה כתב הטור כדברים אלו לגבי לולב בשם הרשב"א וקשה עליו ממ"נ אם בשל גוי איירי הרי פשיטא הוא שאפילו האמירה להביא שרי ואפילו חוץ לי"ב מיל דאינו אלא שבות דשבות כנ"ל ואם בשל ישראל איירי הלא הרשב"א פוסק ס"ס תקט"ו דבשל ישראל אסור אפי' מחל"ת דרבנן משום מוקצה מחמת איסור תחומין ואולם באמת על הרשב"א מעיקרא לק"מ כי הרשב"א בשטת התוס' שהביא הטור הכא דהאמירה באמת אסור כדאיתא בב"י סי' ש"ז בשמו ולכן אף על הטור ל"ק שהרי הכא מביא דעת התוס' דהאמירה אסורה ומוכרח להביא דברי הרשב"א בלולב דזה לכ"ע שרי ואף הש"ע אף דסותם הכא כדעת המתיר הרי בסי' ש"ז כתב נמי ויש אוסרין ומעתיק דין הרשב"א דאם הביא לכ"ע שרי ולעולם לא איירי אלא בשל גוי ובתחומין סתם. ולדינא בשל ישראל להרשב"א תמיד אסור משום מוקצה מחמת איסור תחומין לטלטלו ולזה רומז המ"א וכתב ולפי מ"ש שם סוף הסימן אמנם מלבד המחלוקת שעל הרשב"א שם כמבואר בט"ז דס"ל דלא שייך דין מוקצה מחמת איסור שאינו בגופו אלא אפילו לדעת הרשב"א בזה דשייך בו מוקצה מחמת איסור מ"מ נלענ"ד דזה אינו אלא לשטתו דאוסר נמי האמירה משא"כ לדידן שפסקינן דהאמירה שרי לכ"ע אין שייך בו מוקצה מחמת איסור דחוץ לתחום שהרי שרי לומר לגוי להביאו ואינו מקצהו מדעתו כלל זולת בשל ישראל וחוץ לי"ב מיל דאז האמירה לגוי אסור למ"ד דהוי תחומין ד"ת תליא בפלוגתא דהרמב"ן והרשב"א שבט"ז סי' תצ"ח הנ"ל באם הביא וכבר הכריע הט"ז שם להלכה כהרמב"ן ואף זה שרי ודין האמירה גופי' תלי' בפלוגתא דחוץ לי"ב דאורייתא או דרבנן ועיין נמי במה שכתבתי ס"ס תקט"ו וסי' חצ"ח ודוק

שם וה"ה אם עשה עכו"ם שופר בי"ט כתב המ"א צ"ע דהא נולד גמור הוא וכו' וצ"ל דהכא מיירי כשעשה עכו"ם מקרן שלו שלא היה נולד כיון שגמרו בידי אדם ודעת הלבוש שבסי' תק"ה דבשל גוי אף נולד שרי אף לטעם הגהות אשרי שבסי' רנ"ב משום גמרו בידי אדם גם שם גם הכא אין צורך ומה דמקשה בשבת כ"ט ואמאי הא נולד הוא צ"ל משום דנאמר ישראל מסיקו סתמא איירי בשל ישראל וק"ל

סימן תקפח סעיף ה' י"ט של ר"ה שחל בשבת אין תוקעין עיין בב"י במה שדחק הר"ן למה לא גזרו במילה בשבת גזירה דרבה. והריטב"א בסוכה אחרי שביאר דהיינו נמי דשופר בשבת נדחה משום דאף בזמן הבית לא היה דוחה בגבולין מפני הספיקא דיומא להכי אף אנן דבקיאינן נהגינן כבזמן הבית וע"ש כתב והשתא מתירצא לן אחרינא דמילה דוחה שבת ולא גזרו בגזירה דרבה משום דהיא דאורייתא וידעו שפיר בקיבועא דירחי (שהרי יום ח' שלו ברור וכו' ע"ש ומקשים העולם דא"כ נשאר קושי' הגמרא בשבת דף קל"ו מימהל היכי מהלינן דאין לומר כתירוץ הגמרא דמהלינן ממ"נ אם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא דהא אם נפל הוא יש לגזור בדרבה והוי נמי רק ספק מצוה דדילמא לא כלו חדשיו: ובזה שהקשו על הריטב"א מתרצים הר"ן דלא ליקשי עליו למה דחק עצמו בדוחק גדול שבב"י ולא משני בפשוט כהריטב"א ואומרי' דטעמו כנ"ל דמ"מ תקשי היכי מהלינן דליגזר משום דרבה ומוכרח לטעמו ואני אומר נהי דאפשר שזה כונת הר"ן מ"מ על הריטב"א לק"מ דהא ודאי קושי' זו דהיכי מהלינן אינה לדידן דפסקינן בדיעבד כרבנן דפליגי על רשב"ג כדאיתא בא"ע סי' קס"ד דאינו אלא ספק דדבריהם ובכהן דלא אפשר בחליצה אף מדבריהם מחמרינן ושריא לכהן משום בדיעבד ומכ"ש דלא שייך לאקשויי דהיכי מהלינן דאין לך דיעבד גדול מזה שלא לעשות מילה בזמנה ואך הקושי' לרשב"ג דחשוב לי ספק גמור ומ"מ ודאי דלא פלוג על המעשה בכל יום שמהלינן וא"כ מכ"ש דאין קושי' לדידן מכח הגזירה דרבה דלידחי ועל רשב"ג משני הגמרא שפיר דמהלינן ממ"נ ואי משום הגזירה דרבה דניגזר זה ודאי אין להקשות על רשב"ג דאטו מוכרח רשב"ג ליסבר כלל גזירה דרבה בדאורייתא הא אפשר דאזיל בשטת הירושלמי שמוציא בר"ה ובסוכה טעם דחיה אלו בשבת מקרא ואין בו זכר כלל לגזירה דרבה ודוק ובעיקר הקושי' דמילה עיין בהריטב"א הנ"ל כתב תירוץ בלשון זה כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה ודחאה תורה לחלל בה שבת משום מצות מילה איך יגזרו בה חכמים משום גזירת הוצאה דרבה היא גופה לא דחי' מילה וגזירה דמלאכה אחריתי מדחי לה זה ודאי א"א כנ"ל ובמח"כ לענ"ד תירוץ זה אינו כלום דמה ראיה ממלאכת המילה גופה שאמרה תורה תידחי משום דלא אפשר מע"ש תאמר מלאכת הוצאה דאפשר מבלעדה ופשיטא דלא ניתנה שבת לידחי עבורה ומה"ת לא שייך לגזור בעבורה ושפיר עבדו לענ"ד התוס' והר"ן שנתקשו בקושי' זו: סימן תקפט סעיף ז' הג"ה ואם אמר קונם תקיעותיו עלי בכל ענין אסור עיין סי' תקפ"ו סעי' ה' והכא נמי ע"כ איירי דמזכיר אדם בלשונו כי היכי דלא ליהוי דבר שאין בו ממש

סעיף ח וכן התוקע לשיר ולא נתכוין לתקיעת מצוה לא יצא בגמרא דף כ"ח איתא שלחו לי' לאבוהו דשמואל כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא פשיטא היינו הך מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל (פרש"י ונהנה באכילתו הלכך לא מתעסק הוא שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבין ובעריות חייב שכן נהנה) אבל הכא זכרון תרועה כתיב וההוא מתעסק בעלמא (תוס' ולקמן תנן המתעסק לא יצא) קמ"ל אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כונה וכתבו תוס' בפרק ערבי פסחים משמע דזה פלוגתא דאיתא התם אכלו בלא מתכוין יצא וכו' והשתא מה שהוצרך רבא לדקדק מכאן ולא הביא ברייתא דהתם דקתני בהדיא דהוי אמינא היינו בירקות דרבנן ובחדושי לגמרא אמרתי ליישב במרווח דהא איכא למידק מנ"ל לרבא הזאת אומרת דילמא הטעם באמת משום דאכול מצה אמר רחמנא וניחא לי מדאיתא בהר"ן בשם הרא"ה בדינא דכפאוהו דדוקא כי האי גוונא יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזה מצה אלא שאין מכוין לצאת אבל קסבר חול או בשר הוא ואכל מצה לא יצא דאם איתא למה לי למינקט כפאוהו לינקט חד מהנהו גוונא א"ו כדאמרן עכ"ל וע"כ צריך להיות טעם לחלק והיינו משום דקסבר חול או בשר הוא היינו מתעסק כמו קסבר רוק ובלע חלב אבל היודע שהיום פסח וזה מצה רק שאכל בלא מתכוין זה אינו בכלל מתעסק דאי תימא דזה נמי מתעסק הוי רק דלגבי אכילה הואיל ונהנה אף מתעסק יצא כמו דגבי עבירה מתעסק בחלבים חייב א"כ קסבר חול או בשר הא נמי נהנה ויהא יוצא א"ו מתעסק אף לגבי אכילה לא יצא רק דזה היודע שהיום פסח וזה מצה לאו מתעסק הוא אלא העדר כונה הוא ומצות אין צריכות כונה ויצא ושפיר למד רבא זאת אומרת דה"ה התוקע לשיר כיון שיודע שהיום ר"ה וזה שופר נמי לאו בכלל מתעסק הוא אף שתוקע לשיר בלא מתכוין וממילא מתורץ קושי' תוס' דדוקא מהכא איכא למידק זאת אומרת דאילו מברייתא דאכלו בלא מתכוין