בית מאיר אורח חיים קפה

זמנה קבוע תינח בזמנה שלא בזמנה האיך יהא מותר ור"ל בשלמא מילה שלא בזמנה מספיק עכ"פ חילוק הראשון דלא מברכין שהשמחה במעונו משא"כ פדיון הבן סוברים התוס' דמברכין שהשמחה במעונו כדאיתא ביש"ש הנ"ל דיש פוסקים סוברים הכי זה הוא פי' התוס' לענ"ד בלי ספק אבל להוציא מדעתם דיכולין לדחותו ודאי אינו וא"כ נמי מותר למיעבד הסעודה ביום בשעת פדיון ומותרים לאכול כמו בסעודת מילה

תו כתב המ"א וצ"ע כשמתענין כ' סיון אם מותר לאכול על סעודת מצוה ומיהו וכו' ובסוף כתב ופשוט דבמקום דמותר לאכול על הסעודה (כלומר בי' ימי תשובה) וכו' ומיהו קודם הסעודה נ"ל דאסור מיהו הבעלי ברית מותרים לאכול מיד וכתב הא"ר וצ"ע מס"ס תקנ"ט דאף בעל ברית אין מותר אלא אחר תפלת מנחה ואפשר בתעניתם אלו קיל יותר מט' אב נדחה ותדע דהא לעיל אסור לעשות סעודה אי נמי דהכי קאמר מותרים מיד אחר מנחה אף קודם הסעודה וא"כ מה שכתב בש"ע בתענית כ' סיון אם מותר בסעודת מצוה אף דלעיל מזה כתב אבל בשאר תענית שגוזרים צבור אסור לאכול אפילו בסעודת מצוה צ"ל דמסופק דאפשר קיל הוא כמו תענית די' תשובה ובו"ה די"ל גבו דלא נהגו להתענות בכה"ג: (וזה לענ"ד צ"ע) וא"כ אף דבזמנינו רוב הסעודות עושין בלילה מ"מ עדיין צ"ע לענין הבעלי ברית אם חייבים כלל להתענות או לכל הפחות ממנחה ולמעלה כיון דמסופק אם הוא בדומה די' ימי תשובה ואולם בתענית זה הותנה בהדיא דמעוברת ומניקות פטורים ועיין סי' תקנ"ט

סימן תקעא עיין מ"א ססק"ג כתב ומשמע בגמרא דאם אין יודעים שנותיו אין נדרו נדר וצ"ע דהא הוא ספק דאורייתא ועיין בתוס' יבמות דף ס"ח ד"ה רישא. ולק"מ דהכא נמי מוקמינן אחזקה קמייתא דהי' פחות מבן י"ב וק"ל

סימן תקעד ההולך כו' גירסת הברייתא להמרדכי ההולך ממקום שמתענה למקום שאין מתענה הרי זה מתענה ומשלים הלך למקום שאין מתענים למקום שמתענים הרי זה מתענה עמהן שכח ואכל וכו' וכתב המרדכי פי' ריב"א אפילו אם דעתו לחזור ומיהו כיון שלא קיבל עליו להתענות נראה שאם יצא חוץ לעיר מותר לאכול ואין צריך להשלים מדלא קתני בסיפא מתענה ומשלים כדכתב ברישא. בזה מבואר דאינו מפרש ומשלים כדפרש"י ומשלים כל התעניות שקבלו עליהם בני עירם דזה ודאי כדפי' הרא"ש כיון שדעתו לחזור וא"כ מה הוי לי' למתני בסיפא שההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין שישלים כל התעניות שקבלו עליהם בני מקום שהלך לשם דממ"נ בדעתו לחזור למה ובאין דעתו לחזור הא קתני מתענה עמהן ופשיטא דכל התעניתים שהם מתענים צריך גם הוא להתענות ומה ענינו למתני וישלים א"ו שמפרש בפשוט וישלים עד צ"ה וכן נראה מהרמב"ם שמפרש הכי ומזה דייק מדלא קתני בסיפא ג"כ שישלים שמותר לאכול חוץ לעיר אבל א"כ הא ודאי ע"כ בשבא למקום שמתענין ביום התענית ומפני שלא קיבלו מבערב דאינו מתענה רק עמהם להצטער עמהם מותר מחוץ לעיר וא"כ הרישא נמי איירי שיצא ממקום שמתענים ביום התענית ולהכי צריך להשלים לפירושו עד צ"ה כיון שקיבלו מבערב ובודאי דזה משנה שאינה צריכה ואין צורך לזה מטעם חומרא מקום שיצא דפשיטא בקיבל מבערב דצריך להשלים והיינו דכתב הטור דהסוגי' מוכחת דאיירי בהולך שם קודם לכן וקבל עליו תענית ר"ל כמו דהרישא איירי בהלך ממקום שקבלו צבור עליהם מנין תעניתים דצריך להשלים כל התענית מטעם חומרי שהלך לשם כזה איירי הסיפא שהלך ממקום שאין מתענין למקום שמתענין צריך לנהג להתענות עמהם ולקבל עליו במנחה כמו שהם עושים ולכן ודאי אפילו חוץ לעיר אסור כיון שקיבלו עליו מאתמול ומה שהקשה הט"ז דא"כ מה זה דקתני בתר הכי שכח ואכל וכו' פשיטא דהא ודאי מן הדין חיוב להתענות זה על הטור לק"מ שהרי בסי' תקס"ח פוסק הטור דעל פי קבלת מנחה אינו אלא יום סתם דאם שכח ואכל אבד תעניתו ויאכל יותר אלא דישלימנו ביום אחר קמ"ל דהכא אל יתראה בפניהם ואולם לשטת הרמב"ם שבסי' תקס"ח דקבלת מנחה ליום מחר מקרי יום זה דתמיד אף שכח ואכל אסור לאכול עוד באמת מוכח פי' ריב"א מכח קושי' הט"ז ולהכי הרמב"ם נראה מפרש ג"כ כהריב"ם ועיין לח"מ: הלכות ראש השנה סימן תקפא סעיף ב' הג"ה ואין קורין בשני וחמישי ויחל ר"ל בב' וה' הכריע סי' תקס"ו סעיף ב' בהג"ה שלא לדחות פרשת השבוע משא"כ בשאר ימות השבוע הניח בתענית זה שאינו אלא לשוב בתשובה לפי מנהג המקומות כדאיתא שם בש"ע וע"ש במ"א

סימן תקפג סעיף ב' הג"ה והולכין אל הנהר יראה שהוא על שם הפסוק שמואל א' ז' וישאבו מים וישפכו לפני ה' ומתרגם יונתן ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה'. ורש"י פי' סימן הכנעה הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכין

סימן תקפה סעיף ה' הנוטל וכו' אינו רואה סימן ברכה כתב המ"א אבל איסורא ליכא כיון דצורך מצוה הוא והוא מהב"י דלא יהא משום שכר שבת. ואין להקשות נמי דליהוי איסור מטעם מה אני בחנם כמו דשנינן בבכורות כ"ט הנוטל שכר להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה ופרש"י בגמרא מדהיא הכשר מצוה לפיכך אסור. די"ל דחשוב מידי דטירחא דשרי כמו שכר להביא מי חטאת ואפר חטאת דשרי כדפי' רש"י סוף פרק האיש מקדש דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמי' עלי' ושרי למשקל אגרא וק"ל

סימן תקפו סעיף ה' אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי אסור לתקוע בו זה מהר"ן וכבר מביא הב"י דעת תוס' ומרדכי וכנראה הטור אזיל בשטתם ולהכי אינו מחלק בהכי ועיין בספרי ק"ד סי' רט"ו שם הנחתי דעת הר"ן בצ"ע: והנה בהר"ן נדרים דף ט"ז ע"ב איתא אלא אמר רבא הא דאמר ישיבת סוכה עלי וכו' וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא י"ל דהכא במאי עסקינן דאמר קונם סוכה לישיבתה עלי ורבא לא חש לתרוצי אלא לשון הנאה דאמר אביי ואין ה"נ דבאומר סוכה לישיבה עסקינן: וא"כ אף לשטתו שמדמה שופר לסוכ' אינו אסור אלא באומר קונם שופר לתקיעתו עלי וכן הוא בהר"ן גופי' בר"ה כתב אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אלא דשוב כתב בנדרים אבל בתוס' אמרו שאפילו קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מקרי דבר שאין בו ממש אלא בשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא. וא"כ ה"ה לשטתו אף אם אמר תקיעת שופר עלי אסור והכי העתיק הכל בו דעה זו בשם הרמ"ה וכתב אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי אסור והיינו כדכתב הר"ן בשם התוס' דכל שמזכיר שם החפץ חשוב נמי דבר שיש בו ממש. ולשון הש"ע ודאי קיצור הוא בהעתקה וצ"ל אבל אם אמר קונם שופר עלי לתקיעתו דאילו בלשון הש"ע קונם לתקיעתו בלבד כל שאינו מזכיר שם החפץ כלל לכ"ע הוא דבר שאין בו ממש

אמנם מה דאיתא שוב בהכל בו ואם אמר קונם של שופר עלי משמע דעת הכל נדר ואין נדר חל על דבר שאין בו ממש ובודאי ט"ס יש בו או דצ"ל ואם אמר קונם תקיעה של שופר עלי ומחלק בין תקיעת שופר לבין תקיעה של שופר או דצ"ל ואם אמר קונם קול שופר עלי משמע וכו' ומחלק נמי כנ"ל וצ"ע אמנם דברי הכל בו צ"ע במה דמתיר מטעם אין בו ממש דהא מ"מ אסור מדרבנן מיהו כדקי"ל כרבינא דאמר בל יחל מדרבנן ועיין י"ד סי' רי"ד וכ"ת כיון דאך דרבנן הוא אין כחו לעקור מצוה דאורייתא זה אינו שהרי הר"ן בנדרים דף