בית מאיר אורח חיים קפד

אסור לאכול אף בלילה מקרי הלילה יום היום יחד יום שלם כדאי' בהר"ן הביאו הב"י סי' תקס"ה) ולפי זה מי שלא הי' בדעתו להתענו' ובליל' נמלך וקיבל עליו התעני' הוי תענית דלא גרע מקבל עליו תענית משש שעות ולמעלה ואי אפשר לומר כן מדקאמר לי' אביי לעולם מתענין לשעות וכו' ושאני הכא דלא קבלה עלוי' ואמאי הא קבלה עלוי' בלילה והכא לא מחויב תענית יום שלם. הלכך צ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה והר"ן בתר שכתב כסברת הרמב"ן כתב והא דאמרינן דלן בתענית אינו מתפלל תפלת תענית היינו משום שלא קבל עליו להתענות באותן שעות של לילה כלל וצ"ע על הרא"ש שהקשה ואמאי הא קבלה בלילה דילמא איירי כדכתב הר"ן דלא קבל עליו להתענות באותן שעות של לילה כלל וצ"ל דהרא"ש לשיטתיה שפוסק כר"ת דגמר בלבו אפילו לא הוציא בשפתיו נמי קבלה מקרי ולהכי שפיר הוקשה לו כיון דלן בלילה בתענית אדעתא דגם למחר יתענה הא זה גופי' מה שגומר בדעתו היא קבלה על היום ולמה לא יתפלל וזה ודאי הא קבל בלבו אף לדעת הב"ח שבמ"א ס"ק י"א ולכן החליט וכתב ואמאי הא קבל עליו והר"ן ע"כ ס"ל דקבלה צריכה להיות בדבור כדעת הר"י שבב"י ס"ס תקס"ג ושפיר יוכל לתרץ דאיירי בשלא קיבל עליו כל אותן שעות הלילה וא"כ בהש"ע הי' אפשר לדחק מדפוסק סעיף ו' כר"ת ע"כ סובר נמי עיקר כדהכריח הרא"ש דכל קבלה אפילו דשעות צריכה דוקא במנחה ולהכי סותם נמי סעי' ט' מפני שלא קיבל עליו מבעוד יום אף שבסעי' י' מביא דעת הרמב"ן תחילה מ"מ חושב דעת הי"א עיקר אבל לשון הרמב"ם הנ"ל ודאי צ"ע כנ"ל ובע"כ צ"ל דלשון מבע"י הוא לאו דוקא ור"ל דלא קבלו עלי' השעה דקודם חלות התענית וכדתי' הר"ן שלא קבלו כל שעות הלילה ותופס לשון הגמרא מבע"י א"נ לדחק דסובר הרמב"ם דגרע היכי שבדעתו ליום שלם כגון זה שלן להכי בתעניתו אף שאינו מחויב בתענית של יום שלם מ"מ מדזה גומר בדעתו להתענות עוד יום שלם וזה לא קיבל מבע"י להכי אינו תענית אבל מי שאינו מחויב תענית יום שלם וגם אין דעתו כלל אלא לתענית שעות עדיף והיכי שקבלו קודם שעות התענית שפיר מקרי קבלה ומתפלל ענינו ודוק ויש להסביר הענין יותר דבזה סובר הרמב"ם נמי כר"ת דגומר בלבו נתחייב ע"פ הפסוק כל נדיב לב אלא דלמיחשב קבלה הצריך תענית ס"ל כהר"י דצריכה דוקא בדבור ולהכי זה שלן בתעניתו וגומר בדעתו להתענות יום שלם נתחייב בתענית יום שלם וכיון שלא קבלו מבע"י בדבור אף שבלילה קיבלו אף בדבור מ"מ לא הוי קבלה כיון שלא קבלו בדבור קודם שעת חיובו משא"כ בתענית שעות ודוק

סימן תקסז סעיף ג' ומותר ללעוס כתב המ"א כתב האגודה וכו' ובב"ח סי' תרי"ב משמע קצת דלדידן דקי"ל דאפילו אוכלים שאינם ראוים לאכילה אסור לכחחילה גם הרוק אסור לבלוע וע"ש כי אדרבה כתב ומיהו בענין הרוק משמע דלכ"ע שרי כדמוכח בפי' רש"י בפרק כלל גדול דף ע"ג דרוק לאו אכילה הוא אלא בליעה דכתיב עד בולעי רוקי עכ"ל הב"ח ואי משום דלא נראה לו ראיות הב"ח להכי כתב דמשמע קצת מיני' דלדידן אסור א"י במה ראייתו יותר ברורה שכתב ול"נ דמותר ברוק כיון שאין כונתו לאכילה ואי משום דרש"י שם בשבת כתב נמי ועלתה בידו אכילה דהא לא אכוון לאכילה פשיטא דזה נמי אין ראיה דשם להכי קרי ליה מתעסק כיון דלא אכוין לאכילה אבל הכא מי יימר דבכונה תליא מילתא:

אמנם לענ"ד יראה דלדידן דקי"ל דאפילו אוכלין שאינם ראוין לאכילה אסור לכתחילה דין זה אפשר דתלה בפלוגתא מתני' דכלים הובאה במס' עירובין דף צ"ט היה אוכל דבילה בידים מסואבות והכניס ידו לתוך פיו ליטול צרור ר"מ מטמא ור' יוסי מטהר ר"י אומר היפך בה טמא לא היפך בה טהור ופי' רש"י וכן הר"ש ר' יוסי מטהר דקסבר כל זמן שהרוק בתוך פיו לא משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר וא"כ לר' יוסי פשיטא דשרי ולר"מ אפשר דאסור לדידן ולר"י אפשר דבהיפך בהן אסור א"כ לפי הכלל דר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי וכ"ש נגד ר"מ הכא נמי הלכה כר' יוסי ומכ"ש בזה דת"ק דמס' עירובין שפליג על ר' יהודא נמי כרבי יוסי ס"ל ופשיטא דשרי הגם שהרמב"ם בהלכות טומאת אוכלין פוסק כר"י לחלק בין היפך ללא היפך שטתו צ"ע כדתמה התי"ט וגם בהלכות שבת פוסק דלא כר"י אלא כהת"ק ומשמעות סוגיא דעירובין משמע דזה בזה תליא ומי יודע אם לא אית ליה פי' אחר בתירוץ דעירובין מוחלפת השטה. כי גם בפירושו למס' כלים אינו מפרש כרש"י והר"ש אלא תולה הפלוגתא בדין הכשר שלא לרצון ע"ש וצ"ע על כל פנים לשטת רש"י והר"ש יש לנו עמוד גדול ר' יוסי דאליביה ודאי שרי כיון שאינו משקה כלל וכגופו חשוב ואפילו הטור שפוסק סי' ש"נ כר"מ ואפי' בלא היפך דאסור לענין שבת מ"מ הא י"ל דלענין תענית מ"מ לא חשוב מטעמיה דב"ח ומ"א. לכן לענ"ד אין שום הכרח להחמיר בזה:

סימן תקסח סיף א הג"ה ויש מחמירין כתב המ"א הטעם כיון די"א דאפילו ביום זה רשאי ללות ולפרוע ולכן כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר לכן מחמירין כשני הדעות דחייב לצום כל אותו יום וגם יום אחר וזה לענ"ד לא היה ולא נברא דליכא למ"ד דביום זה כשאכל איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר דא"כ מה בין יום זה ליום סתם אבל כן הוא לשון הרשב"א בתשובה שבב"י ששאלוהו על מה שכתב הראב"ד דההוא דלוה ופורע אפילו באומר יום זה הוא דהירושלמי הוי תיובתי' דאם כדבריו למה אמר ביום זה מתענה ומשלים והשיב מאן אמר לך דמשלים בע"כ ושלא יהא רשאי ללות ישלים תעניתו ודיו עכ"ל. הרי לך להדיא דביום זה בהשלמה לחוד אף לדעת הראב"ד יוצאים ולמה להו למיעבד תרווייהו. והעיקר מה דמחמירין אינו אלא ביום זה שהש"ע קורא יום זה דהיינו כמבואר בהתה"ד שנוהגין המדקדקים כשמתענין יום זה כגון שאמר הריני בתענית למחר דמפני שבאמת יש דעת הרא"ש בב"י דזה הוי יום סתם ודינו דוקא ללות ולפרוע ולדעת הש"ע היינו יום זה ודינו דוקא להשלים לכן עבדו תרווייהו אבל ביום זה ממש כגון יום שמת בו אביו הפשיט דלא היו מחמירין כיון דבזה לכ"ע עכ"פ בהשלמה יוצא אלא דהתה"ד מדהציג תשובתו על שאלתו באכל י"ז בתמוז מסיים דאם שכח ואכל לכ"ע צריך להשלים וזה אפילו להראב"ד כיון שיום זה אסור באכילה מדרבנן וגם אין שייך בו לפרוע דדוקא יום זה חובה ולא אחר זולת משום כפרה ודוק

סעיף ב הנודר וכו' אבל אם לא קיבל עליו קודם לכן להתענות יום אחד אלא במנחה קבל עליו להתענות למחר מקרי תענית זה ואף שהנודר לצום עשרה ימים הא מ"מ היום שהתחיל להתענה ע"כ קבלו עליו במנחה לומר הריני בתענית למחר ולמה לא יחשב נמי יום זה וזה שהוקשה להרא"ש הסביר הר"ן שבב"י דכיון דאותו יום אינו מעיקר נדרו וכשהוא מלוהו עדיין נשאר נדרו קיים בכה"ג לוה ופורע ור"ל משא"כ בלא קבל עליו קודם לכן ואף במנחה הי' תחלת נדרו אך ליום מחר אם יאכל בו כבר לא נשאר עיקר נדרו להכי אינו לוה ופורע

הג"ה מיהו תענית בו"ה וכו' מצוה לאכול כי לא נהגו כתב המ"א וצ"ע אם חל יום ל"א בשבת וביום א' הוא תענית י' ימי תשובה אם מותרים לאכול והעלה בלכן נ"ל דיעשה הסעודה בלילה והיינו מדהוציא מתוס' מ"ק דף ח' דמילה אעפ"י שעבר זמנה כל שעתא ושעתא זמנה הוא דאסרו לעמוד ערל אבל פדיון הבן כיון שעבר זמנו יכולין לדחותו יותר כצ"ל לדעת התוס' וחלילה אין זה כונת התוס' דהא שהוי מצוה לא משהינן והכי מבואר ביש"ש פ"ז דב"ק דפדיון הבן ומילה שוים בזה ע"ש אבל לשון התוס' הכי הוא וסעודת ברית מילה מותר לעשותו בחוה"מ מדליכא שמחה כדאמרינן בכתובות דלא מברכין שהשמחה במעונו כיון דאית לי' צערא לינוקא אי נמי כיון שזמנו קבוע אין לבטל זה מפני זה אבל סעודת פדיון הבן צ"ע אם מותר לעשות במועד ואין לומר הא