בית מאיר אורח חיים קפג

עושים ע"י עממים עיקר המלאכות אין שום טעם לחלק אליבי' בין לילה ליום וגם בלשון הר"ש גופי' שנותן טעם מפני שאין אנינות בי"ט לא משמע כלל להבדיל בין לילה ליום ומ"ש וכן כתב הדרישה לא היא אלא אדרבה הניח המהרי"ל בצ"ע אלא שדחק עצמו לקיים הפסק וכתב ואפשר וכו' ע"ש. אבל להעלות זה בדעת הרא"ש בודאי ליתא והעיקר דהר"ש חולק על הרא"ש כדכתב הש"ך ע"פ הסמ"ג. ודעה זו דהסמ"ג הובא נמי בהר"ן ריש מי שמתו בביאור יותר דיש פלוגתא בין הירושלמי לתלמודן דהירושלמי סובר דאפי' בשבת חל אנינות מדיש עליו משא לחשוך על התחום ותלמודן לא ס"ל הכי בשבת וה"ה בי"ט

אבל מאוד תמהני איך אפשר לומר דהירושלמי לדינא יהא חולק על תלמודן ואפי' בשבת הא מיד שם ע"ב פוסק הירושלמי להלכה כר"ש דבשבת מתוך שהתרת לו כל אלו חייבוהו בשאר מצות של תורה (ובודאי מזה הוכרח לבא לפי' הרא"ש וכדכתב פרק מי שמתו) וא"כ נהי דלדעה זו נראה לשם כפשטות משמעות הירושלמי שמפני שיש להחשיך על התחום חשוב בין בשבת ובין בי"ט יש עליו משא וישנו באנינות היינו דדחק לתרץ דההוא ברייתא דפטרו משופר ס"ל הכי אבל לדינא הא ע"כ מודה דבשבת אין דין אנינות וא"כ פשיטא דהר"ש שפיר הורה דבי"ט אין אנינות אפי' כשני תלמודן כיון דלדינא מודה הירושלמי בשבת וה"ה בי"ט: ובודאי מסתימת תלמודן דסמכה עצמה בי"ט על הברייתא דשבת משמע שאין הבדל בין י"ט ראשון לשני כדפסק הר"ש. אך צ"ע אחרי דקי"ל י"ט שני כחול שוי' רבנן מה טעם יש לפוטרו מאנינות ואולי מפני שאינו בהספד כדמשמע קצת מהר"ן הנ"ל ע"ש וצ"ע. ואולם אף דנראה שזה טעמו דר"ש מ"מ אין הכרח לזוז מפסק האחרונים בליל י"ט שני ע"פ מסקנת הש"ך לדידן שנוהגים ביום שני כמו בראשון וכדכתב הדרישה ואפשר וכו' ובפרט שבל"ז יש פוסקים ראשונים דלא כהרא"ש כמו הרמב"ן שעשה מעשה לתקוע בר"ה אפי' בי"ט הראשון וק"ל. הלכות תשעה באב

סימן תקנא סעי' א' הג"ה ובעל ברית כתב המ"א לכאורה וכו' אבל המכניס ומוציא התינוק אינו בכלל זה ועיין בב"י סי' תקנ"ט מדכתב המוהל והסנדקאות מבואר דלכל הפחות המכניס והמוציא נמי מכונה בשם סנדק כמו היושב ותופס התינוק ומסופק אני אם לא אפי' העומד עם התינוק בשעת הברכה כי לשונו משמע דלכל המתעסקים עם התינוק מכנה בשם סנדק

סימן תקנד סעי' ז' חי' כל ל' יום וכו' והמקיל לא הפסיד: והמהרש"ל בתשו' נ"ג מחמיר מאוד על פי דעת ר"ת שנשמע מיני' דדוקא בג' צומות הוא דיש להקל ולא בט' באב ונהי דהאמת דדעת ר"ת אינה כך מ"מ הא חזינן דהב"י ג"כ ראה דברי ר"ת ומ"מ פסק כהרמב"ן אלא שהמהרש"ל הכריע להלכה דלא כרמב"ן ודעמי' מדקתני ברייתא מפורשת בפרק מקום שנהגו אין בין ט' באב ליה"כ אלא שזה ספיקו אסור וכו'. ואם איתא כדעת הרמב"ן הלא טובא איכא בינייהו חי' כל ל' יום ואולי שאין צריך אומד וכו' ולענ"ד אי מש"ה לא אירי' כלל דהא שם מיד בתר ברייתא זו איתא נמי דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות כדרך שמתענות ומשלימות בי"הכ וליקשי נמי עליו מה קמ"ל מתניתא היא אין בין: וכדמקשה הש"ס תמיד בדרך לימא מסייע לי' א"ו דמעיקרא אין זה דיוק דהברייתא אינה חשבה אלא החומר שיש בין זה לזה למי שהוא בכלל הגזירה דרבנן לחלות התענית עליו אבל עוברות ומניקות ה"א דעלייהו לא גזרו ודרש רבא שאף עלייהו גזרו ויפה דייק הה"מ מיני' הא במקום חולי לא גזרו ולא מנייהו איירי הברייתא ודוק לכן לענ"ד הסומך על מסקנת הרמ"א לא הפסיד סימן תקנט סעי' ט' ט' באב שחל להיות בשבת ונדחה וכו': מבואר בב"י משום הקולא דנדחה. וא"כ הי' נלענ"ד ללמוד בק"ו בהג' צומות אע"פי שאינם נדחים נמי אין צריכים הבעלי ברית להשלים שהרי מבואר סי' תקנ"ד סעי' ה' דבט' באב עוברות ומניקות מתענות ומשלימין: ולא נשמע בשום פוסק דבנדחה יש להקל זולת ביולדת תוך ל' שבמ"א סי' הנ"ל סק"ט וכן מבואר בתשובת רש"ל שהורה לחי' להתענות בט' באב שנדחה אף דסתמא היתה נמי מניקה ובג' צומות הא מבואר בכל הפוסקים דעוברות ומניקות פטורים ש"מ ט' באב נדחה תמיד מג' צומות בזמנם וכן בדין שבאלו רצו מתענים ובזה חיוב ברור הוא ואם ט' אב נדחה בעלי ברית לא ישלימו מכ"ש בג' צומות בזמנם שא"צ להשלים אך צ"ע שהרי כתב הכא הא"ר על דברי תוס' שכתבו מעשה הי' בחופה י' טבת ונתנו הכוס לתינוק לשתות כתב ונראה בתענית הנדחה מותר להחתן לשתות כמו בעלי ברית ואף במדינתינו שהחתן וכלה לעולם מתענין מ"מ הא אין משלימין וקשה אם החתן דין בעל ברית יש לו מה אירי' שנדחה בלא נדחה נמי א"צ להשלים ולמה נתנו בתוס' הכוס לתינוק: ואולי יש לדחוק דאיירי בחופה שהיתה קודם חצות ובמדינתם לא נהגו בתענית החתן ולכן ביום התענית הוא דנתנו לתינוק וצ"ע ובגוף דין זה מה שמאריך המ"א להחמיר על פי הכנ"הג ובעבור שהנהוג לעשות הסעודות בלילה עיין בא"ר שיפה כתב שהסעודה אין ענינה להשלמת התענית וע"ש

הלכות תענית סימן תקסב סעי' א' כתב המ"א כתב: הג"מ וכו' עיין בזה סי' שמ"ב

סעיף ט מפני שלא קיבל עליו מבע"י כתב המ"א משמע אע"פ שקבלו אח"כ בלילה לא מהני וכו' וי"ל דא"כ תקשה לך ממ"ש סעיף ה' כל תענית שלא קיבלו מבע"י לא שמיה תענית וכו' אלא צ"ל כמ"ש המרדכי דלעולם בעינן קבלה קודם שיתחיל להתענות לשם תענית בתענית שעות קודם שיתחיל להתענות השעות וביום שלם קודם שחשיכה וכ"מ בר"ן ואם כן אע"פ שקבלו בלילה אינו עולה לו לתענית יום שלם ומ"מ מתפלל ענינו כיון שקבלו קודם שהתחיל להתענות לשם חובה אבל אם התחיל להתענות לשם חובה ואח"כ קבלו לא הוי קבלה כלל וכו' ואף דהאמת שלדעה ראשונה שבסעי' י' הסעי' ה' איירי מתענית יום שלם ולא איירי מתענית שעות כמבואר בהר"ן דז"ל ושמואל לא איירי בתענית שעות אלא בתענית יום שלם ולדידי' הוא דאמרינן דכל תענית שלא קבלה מבע"י לא שמיה תענית וה"ה לתענית שעות דבעינן ביה קבלה מקמיה שעות דידי' וכן מבואר נמי בהרא"ש ולא היה צריך בזה להמרדכי מ"מ מה שהעלה בזה להש"ע סעי' ט' ליתא כלל שהרי כתב אינו תענית דמשמע ודאי דלענין תפלת תענית אינו תענית ותו הרי הש"ע העתיק בזה הנאמר בגמרא לן בתעניתו אינו מתפלל ענינו ואיך יעתיק הדין ויהי' הכונה שיתפלל ענינו אלא שאינו תענית לענין שאם מחויב תענית יום שלם שאינו עולה לו. ותו ומה יענה ללשון הרמב"ם פ"א שנמי כתב הלכה י"א קבל עליו מבע"י להתענות למחר בלבד והתענה ובלילה נמלך להתענות ביום ב' אע"פ שלן בתעניתו אינו תענית מפני שלא קבל עליו מבע"י ואצ"ל שהיה אוכל ושותה בלילה והשכים בבוקר ונמלך להתענות שאין זו תענית כלל שודאי נשמע מיני' דבשני האופנים שוים שאינו תענית כלל ואינו מתפלל ענינו ומ"מ דייק וכתב מפני שלא קיבל עליו מבע"י ומשמע נמי אע"פ שקיבל בלילה אינו תענית כלל ובתר הכי פסק מתענין לשעות ומתפלל בהן ענינו שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית

ואולם ז"ל הרא"ש על המסקנה דמתענין לשעות וצ"ל שקיבל עליו מאתמול מזמן מנחה והרמב"ן ז"ל כתב דאפילו לא קיבל מזמן מנחה כיון שקיבל עליו התענית קודם שעות התענית ותימא מ"ש מתענית יום שצריך לקבל בזמן המנחה ואם קיבל עליו בלילה לא הוי תענית וי"ל דהתם הוא מחויב תענית יום שלם הלכך צריך קבלה קודם שיתחיל התענית (ור"ל אף דבסתם תענית אוכל בלילה מ"מ כיון דיש גבול דלאחר שינה