בית מאיר אורח חיים קפב

רבו הרמב"ם עכ"ל והוא תימא הלא הרמב"ם משמיט כל עיקר דין טחינה בלחודי' ואילו ס"ל חילוק זה הי' לו לבאר. לכן מסופק אני אם לא הוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן כי הספר משובש בטעות הדפוס הרבה. אף מסופק אני לפי זה אם הרמב"ם מודה להנאמר בש"ע תקל"ג דמותר לטחון בהרווחה כיון דהכא אך כתב כנ"ל וטוחן מה שהוא צריך וצ"ע

סימן תקלח סעיף ו' המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד ב"ד מאבדין וכו' זה שטת הרמב"ם ועיין בב"י מביא דעת הרמב"ם והטור שאך מונעים אותו מלעשות אותה מלאכה אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והה"מ מביא בשם גאונים כדעת הרמב"ם אלא שכתב ומ"מ לא משמע בגמרא מידי ולי נראה דשפיר משמע בגמרא כדעתם דבבכורות דף ל"ד ע"ב כתבו תוס' ד"ה אם ובמועד קטן נמי נקיט חד טעמא בצורם וטעמא אחרינא במוכר עבדו והוי מצי למימר חד טעמא בתרוויהו דאת"ל בצורם ובמוכר דקנסוהו משום דעבדי' לאיסורא אבל כיון מלאכתו לא עבדי' לאיסורא עכ"ל והא תינח לשטת הרמ"ך והטור דאפילו לדידי' לא קנסו בתר דעביד להפקיר ולאבד אלא משמתינן ליה ורק קודם דעביד הוא דקנסינן דלא ליעבד ותיאבד ממילא שפיר דאז הא אי אפשר למיבעי גבי בנו אלא כיון מלאכתו במועד ומת קודם דעביד אם קנסו לבנו דלא ליעבד ושפיר דהוי מצי למימר כדכתבו תוס' אבל הגאונים הוכיחו מזה דאך בגיטין ובמכות קאמר את"ל בכיון מלאכתו לא קנסו י"ל דילמא מה דנאמר במתני' בכיון מלאכתו במועד יאבדו הוא רק כפי' הרמ"ך וטור ולהכי לא קנסו בנו אחריו משום דאכתי לא עביד איסור אבל במ"ק תופס ההיבעי' לפי האמת דיאבדו דמתני' משום שאסור ליהנת מהן ושמפקירן אותה אף בתר דעבדה ועל זה שאל האיבעי' אם גם בזה לא קנסו בנו אחריו ומוכרח לטעמים בצורים משום דאיסורא דאורייתא ובמוכר עבדו משום דמפקיע ממצות ואינו מספיק טעם אחד משום דעבדי לאיסורא דהא גם בזה עביד האיסור וק"ל

ואם מת לא קנסו בנו אחריו עיין מ"א כתב ונ"ל דדמי לעושה מלאכה בשבת שאסור לו לעולם וה"ה לבנו ועיין סי' שי"ח וא"י מי הגיד לו נבואה זו דה"ה לבנו אך לשטתו שם דה"ה למי שנתבשל בשבילו מנ"ל שכל מה שעושה או מבשל היינו לצורך בנו נמי מפני שידע וימות וירש בנו מלאכה זו ומתוס' גיטין דף מ"ד מוכח דלבנו אף בשבת לא קנסו ואין דינו אלא כאחרים מדלא קשיא להו נמי משבת כדהקשו משטר שיש בו רבית ומשנים שהפקידו אצל אחד לכן העיקר לענ"ד כפסק הש"ע ועיין בב"י דלבנו תמיד לא קנסינן ואולם אף מה דפשוט לנ"י ויש מפרשים דרבינו ירוחם דבעשה מלאכה שאינו אבוד דלדידי' ודאי קנסינן ואמת דהכי נשמע מדברי רבינו ירוחם בשם רב נטוראי גבי חייט אבל קשה לי דמנא להו אחרי שלא מצינן קנס זה במשנה אלא בכיון מלאכתו בדבר אבוד י"ל דוקא באופן זה דהוי כעין ערמה הוא דקנסו אבל באינו אבוד לא. והכי נמי מצינן דתירץ רב אשי ביצה דף י"ז ע"ב הערמה קאמרת וכו' ע"ש פי' רש"י דאיכא למימר אחמיר בה רבנן בערמה טפי ממזיד דאילו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים וכו' וי"ל ה"ה הכא לא קנסו ואך משמתין אותו כדאיתא מ"ק דף ד' אמר לי' רבה תוספאי ניתי מר לשמתיה אבל לקנסו שלא יהנה מהמלאכה לא מצינן וצ"ע: הג"ה כגון חייט וכו' משמתינן לי' ומלקינן לי' עיין בבה"ב

סימן תקמ סעיף א' ואם הי' נוטה ליפול סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו כתב המ"א דאל"כ מימנע ולא סתר וה"נ איתא בב"י והוקשה לי מה צריך לההוא טעמא שהרי הסוגי' הכי איתא דף ז' אמר ר"ח לא שנו אלא כותל גינה אבל כותל חצר בונה כדרכו לימא מסייע לי' כותל הגוחה לר"ה סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה התם כדקתני טעמא מפני הסכנה ואיכא דאמרי ת"ש כותל הגוחה לר"ה וכו' מפני הסכנה מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא לימא תיהו תיובתא דר"ח אמר לך ר"ח התם סותר ובונה הכא בונה ולא סותר התם נמי ליסתר ולא ליבני וקשה מה הקושי' לר"ח דליסתר ולא ליבני הא כיון דמוכרח ליסתר מפני הסכנה שוב הוי כנפרץ מאליו דבונה כדרכו ורציתי לומר דבאמת דברים אלו אינם נאמרים לקושי' על ר"ח אלא חוזר דליהוי סייעתא לר"ח דאל"כ ליסתר ולא ליבני ומשני וא"כ מימנע ולא סותר אבל להאמת דפסקינן כר"ח אין צורך לטעם זה אבל מדרואה אני מה שכתב המ"א בשם המרדכי סק"ג מפני הסכנה אבל בלא"ה אסור לסותרו ולבנותו אפילו איכא חשש גנבי יש לדחוק ולומר דהגמרא דייקה מפני הסכנה אין שלא מפני הסכנה לא כלומר אפילו היא כותל הגוחה ועי"ז יש חשש גנבים שמפני שהיא רעועה אינה מגינה בפני הגנבים מ"מ אסור מפני הדבר אבוד דגנבים וקשיא לר"ח ומשני התם סותר ובונה כלומר מפני הסכנה סותר ובונה אבל בחשש גנבים אך בונה כי נפרץ מאליו אבל תרתי לסתור ולבנות לא שרינן מחשש גנבים ומקשה התם נמי ליסתור ולא ליבני ולא נשרי מחשש גנבים דבתר הסתירה הבנין כיון דכבר שרינן חדא הסתירה ומשני דא"כ מימנע וכו' ועכ"ז דחוק ודוק

סימן תקמג סעי' ב' אסור להניח כתב המ"א ואם בנו באיסור משמע דמותר ליכנס בו דהנ"י וכו' בהטור מבואר דלא כותי' אלא דאפי' בחו"המ כל שנבנה באיסור נכון להחמיר ומה שמביא מהנ"י דמר זוטרא איירי בי"ט א"י מי לא ידע האי בלא הנ"י דמר זוטרא בי"ט איירי אלא דהטור לומד מדמיון התירוץ סיוע הוי מסייע לו דכיון שנבנה באיסור החמירו שלא ליכנס ה"ה בנבנה בחו"המ באיסור כדמבואר בהב"י והש"ע סותר הכא וסומך עצמו בזה על מה שכתב הכי בסי' רמ"ד וזה ברור: סימן תקמו עיין ט"ז מ"א ועיין נמי בספרי ב"מ סי' ס"ב ס"ד. סימן תקמז סעי' י' תופרין וכו' להיות מוכנים וכו' אבל מחנכין אותו וכו' הקשה הראב"ד כיון דאינו צורך המועד למה מחנכין אותו תירץ הרמב"ן דכיון דצרכי רבים הוא שרי דומיא דחטיטות בורות והוא בב"י וע"כ דזה נמי אף מלאכת הדיוט ועיין סי' תקמ"ד. סימן תקמח סע' א''. ומונה שלשים מיום הקבורה. עיין מ"א כתב להכריע כהט"ז. וכן נ"ל דדמי לשגג ולא נהג אבילות קודם הרגל שאין ש"ע נחשב לשבעה ואני אומר אי מש"ה ערבך ערבא צריך שהרי הש"ע סוף סעי' ז' מסיים ודינו כדין קובר מתו ברגל וכן כתב בב"י דזה טעמו וא"כ לדעת המהרש"ל פשיטא דגם בזה ש"ע נחשב לשבעה אמנם ראיות הט"ז מלשון הרמב"ם דהכא נראית מדכתב ומונה ל' יום מיום הקבורה וכתב הט"ז משמע אפי' מת בסוף ימי הרגל מונה מיום הקבורה ל' ולא אמרינן דאותן ימי הרגל יהיו נחשבים לז' ימים דמ"ש מת בעצרת או י"כ לפי דעת הר"י שזכרנו א"ו וכו' ונהי דאי מש"ה הי' אפשר דאין ראי' מזה אלא לסתור דעת הר"י ולומר דלענין לחשוב רגל לז' ימים רגל שלם בעינן מה שא"כ אותן ימים האחרונים דאינם נחשבים אלא כחצי רגל וה"ה מת בעצרת וי"הכ וקצת נראה הכי דעת המהרש"ל מדלא מבאר נמי דמת בעצרת ויה"כ דהעיקר כדעת הר"י משא"כ ש"ע דרגל בפני עצמו הוא והוי רגל שלם שפיר דנחשב לז' מ"מ סתימת הרמב"ם משמע אפי' ברגל דסוכות דמ"מ מונה ל' יום ולא חשוב אף ש"ע לז' וצ"ע

סעיף ה' משעה שמחשיך כתב המ"א אבל בליל י"ט של חייב בכל המצות דדוקא ביום שני כתב הרא"ש דכחול שוי' רבנן אבל בלילה שלפניו לא וכ"כ וכו' דלא כש"ך שם שחולק ובטלה דעתו נגד דעתם ואני אומר הש"ך ברי' הוא ואפי' באלף לא בטל דהא ודאי מה שכותב בכונת הרא"ש דדוקא בי"ט שני וכו' אף דהמ"ל ז"ל בתשובה נמי ר"ל הכי אינו האמת דהא הרא"ש שאינו מזכיר במקום זה ממנהג אשכנז שאף ביום שני