בית מאיר אורח חיים קעח

הסוגיא בביצה בעירובי תבשילין באיבעיא דלא איפשטא והא נפשטה מברייתא זו שבשבת חביות של טבל וכו' דהא קי"ל אין מבטלין כלי מהיכנו ומוכרח התירוץ דטבל מוכן הוא וע"כ הברייתא דביצה דבמזיד לא יאכל ע"כ בדאית לי' פירא אחרינא א"ו דמהא ליכא למיפשט דאף אם נימא דאם עבר במזיד לא יאכל אפילו בדלית לי' פירא אחרינא מ"מ אזיל החירוץ שפיר דמוכן הוא הואיל אם נעשה בשוגג מתוקן ומותר לאכלו וה"נ איתא להדיא בהר"ש למתני' דתרומות ואך הסוגי' דשבת תפסה אם עבר לרבותא להצד דהאיבעי' בביצה לקולא וא"כ לא מוכח כולי האי מזה דלא כפסק הרמב"ם ור"ן אך משמעות מ"מ איכא אבל קושי' הלח"מ צ"ע כי תירוצו דחוק סימן תקכו סעי' א' כתב המ"א בשם היש"ש במקום שאין מנהג נכון שלא לקברו בי"ט ראשון ע"י עכו"ם אא"כ אשתהי היש"ש כתב זה כדי לצאת ידי מקצת הראשונים המחמירים ע"פ הסוגי' דשבת וע"ש מה שמוכרח לידחוק לשיטתם ולענ"ד יותר יש לחוש לאיסור הלנת המת לדעת הש"ע וכדאיתא בסעי' ב' שמטעם זה חלקו על הראב"ד בדורו וכדאי הוא הב"י ליסמוך עליו אף במקום שאין מנהג ובפרט שרואה אני אף שהטור מביא נמי בשם רש"י שטת המחמירים מ"מ הא בביצה במקומו בהדיא פירש דמר זוטרא לא קאי אלא על מת בי"ט שני שהרי כתב לא אמרן יתעסקו בו ישראל ע"ש וק"ל א"ו בשבת שר' יודא בר שילת שהעיד דקדק לומר ולא ידענא וכו' דודאי משמע מיניה שסובר דר' יוחנן לא התיר אלא מטעם אשתהי ולה"נ מסופק קצת אם אין הבדל בין אשתהי דעבר לדאגת אשתהי דלעתיד פרש"י נמי הכי אבל בביצה פרש"י האמת בדברי מר זוטרא וכדנקטו כל הפוסקים שהש"ע מיוסד על פיהם וכדנראה נמי בשבת דלהכי מייתו הגמרא ואמר רבא בסתם בלא פי' דמר זוטרא כלל והוא על פי מסקנת רב אשי כדי לבאר דבאמת ר' יוחנן לא מטעם אשתהי הוא דפסק הכי אלא מעשה שהי' כך הי' ודלא כהבנת ר' שמואל בר שילת ולא לומר להקושי' על דרב מנשיא עיין ודוק

ואולם או פוסק הש"ע וכל זה בעשיות קבר וכו' אבל להלבישו ולחמם לו מים לטהרו ולהוציאו לשומו בקבר מותר ע"י ישראל וגם זה במחלוקת ראשונים כי הרמב"ן ודעמיה אוסרים ותימא לי דמן הירושלמי ריש פרק מי שמתו לדעתי מוכח עכ"פ בחדא מאלו הפלוגתות כהמחמירין שהרי איתא שם אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו למה מפני כבודו של מת או משום שאין לו מי שישא משאו (כלומר להתעסק בקבורתו) מה נפיק ביניהון היה לו מי שישא משאו אין תימר מפני כבודו של מת אסור ואם תאמר מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתני פטור מנטילת לולב תפתר בחול והתני פטור מתקיעת שופר אית לך מימר בחול לא בי"ט אמר ר"ח מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כמו דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח על עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין כמי שהוא נושא משאו עכ"ל ובשלמא אם נאמר דבי"ט הראשון דלא אשתהי אין קוברין כלל בי"ט שפיר דקשיא ליה מסתמא דתנן פטור משופר ולולב דודאי איירי במת בו ביום דלא שייך שום משא דקבורה שהרי מלינן אותו וכן אם נאמר כדעת הרמב"ן דיתעסקו בו עממין אע"ג דלא אשתהי ומ"מ רק בעשיות הקבר ודכותי' אבל להלבישו ולטהרו ולהוציאו ולשומו בקבר ע"י ישראל פשיטא דלק"מ שהרי יש עליו משא כל צרכי קבורה אלו ואולי יש לומר דהנראה להירושלמי מדהברייתא סתמא נשנית ומשמע אפילו במקום דליכא עממין שמלינים מ"מ פטור ושפיר מקשה אמנם שוב ראיתי שהרא"ש ריש פרק מי שמתו מכניס באמת זה בתירוץ. הירושלמי וכתב לאו דס"ל לירושלמי דאנינות נוהג בשבת דהא בירושלמי גופי' מייתו הא דקתני בד"א בחול אבל בשבת מיסב ואוכל כל צרכו וכו' אלא מייתי ראי' משבת ק"ו לי"ט שמותר להתעסק בו בדבור ולעבור עליו משום שבות הילכך בי"ט שמותר לקוברו ע"י עממין וגם, הוא יכול להתעסק עמהם ולהחשיך על התחום נושא משא קרינן ביה וכל דין אנינות נוהג בו אבל בשבת כיון שאין קוברין אותו בשבת אע"פ שמותר להחשיך עליו אין נוהג בו אנינות וי"א דבין בשבת וי"ט אין נוהג בהן אנינות אלא סמוך לערב יוכל להחשיך על התחום והא דפטור מתקיעת שופר איירי שלא הי' לו שופר בבוקר ונזדמן לו בערב וכן אמרו על הרמב"ם (זה ט"ס וצ"ל רמב"ן כמבואר בהר"ן ריש מי שמתו) שהיו מתים בניו בי"ט הראשון של ר"ה וציוה שיתקעו לפניו שופר להוציא ידי חובתו עכ"ל ולהנ"ל שפיר דהרמב"ן לשיטתיה דאוסר בנקבר ע"י עממין שום התעסקות לישראל והירושלמי מתפרש בפשוט וכדי שלא יחלוק הירושלמי על שבת מבאר כהי"א ולהכי אף כי ודאי נקברו בניו ע"י עממין מ"מ מפני שלדידיה אסור כל התעסקות כמו בשבת פסק דבשחרית אין דין אנינות וק"ל. סעיף ד במ"א סקי"א כתב ליישב תמיהת היש"ש על תה"ד ול"ל דמ"ש בתה"ד וכו' ואע"ג דהוצאה נמי הוי מלאכה שאצ"ל מ"מ שם הוצאה עלי' אבל הכא לא הוי מלאכה כלל דברים אלו בעיני אינם נראים הוצאה דמלאכה גרועה היא אפילו בצריך לגופיה מ"מ בא"צ לגופה נימא מ"מ שם הוצאה עלי' וגזיזה דבצריך לגופה מלאכה מעלי' הוא נימא בא"צ לגופה לאו מלאכה הוא כלל ולא נימא מ"מ שם גוזז עלי' ומה שכתב דהא אמרינן אם מל תינוק בן ח' לא עביד כלום מחתך בשר בעלמא הוא ראי' כאוכלא לדנא דאטו במחתך בשר אפילו בצריך לגופי' מלאכה כלל היא ומה ענינו לגוזז דמלאכה הוא והעיקר כהיש"ש בכל הכתוב שם ע"ש פ"ק דביצה:

סעיף ו המלוים אסורים לרכוב וכו' אבל הקוברים אם אי אפשר מתירין להם עיין ט"ז מקשה דמה אירי' אי אפשר הא הרמב"ן מתיר בי"ט אפילו אפשר ע"י גוים, וזה לק"מ שהוא מפני כבודן שהוא יותר בישראל כדאיתא בהלבוש אך הא ודאי קשה הא מזה נשמע דלרכוב המלוים אפילו א"א אין מתירין לרכוב אלא לא ילווו והרי בעצמו מתיר בי"ט שני המלוים לילך אפילו חוץ לתחום והיינו כמבואר בב"י בשם הריב"ש מפני שהוא כבודו ונלמד מדין אסא בק"ו וא"כ אם א"א למה לא יהא מותר אף השבות דרכיבה מפני הכבוד ואף שהמ"א והא"ר כתבו הטעם משום דהוי זלזול שבת עכ"ז לענ"ד איכא ללמדו בק"ו ממלאכה דאורייתא ותו קשה לי הראיה שמביא הרמב"ן בלשון זה וחס ושלום שלא התירו רבותינוו כן אלא במקום דלא אפשר כעין ששנינו לגבי עדות החודש מי שראה את החודש ואינו יכול לילך מוליכין אותן על החמור השתא בעדות החודש חששו לשבות זה ולא התירו אלא במקום דלא אפשר כ"ש דבר שאינו דוחה הילכך לא מיבעיא הבאים משום כבוד שאסור אלא אפילו אבלים שחייבין לקברו אסור וקשה למה לא נאמר די לבא מן הדין להיות כנדון הא שם בדלא אפשר שרי ה"נ לישרי בדלא אפשר וע"כ דחשוב ליה הכא תמיד אפשר דהיינו הקבורה בלא הלויה. ועל זה אינו מביא שום ראיה דהתם אם יכול לילך ברגליו למה נדחה השבות בחנם אבל בלוי' מה בכך שהקבורה אפשר בלא לוי' הא הכבוד דלוי' אי אפשר ואם מפני כבודו דחינן דאורייתא למה לא נדחה נמי הרכיבה בדא"א מפני הכבוד כמו שדחינן השבות ביציאת חוץ לתחום וקשה עלי הדבר לאמרו ולדחק דעד כאן לא חשבינן הלוי' לכבוד ודחינן תחומין אלא חוץ לתחום שאם לא נתירין יהיה כולו בלא שום לוי' וזה ודאי נדחה מפני הכבוד משא"כ בנדון דידיה לא הקפיד אלא על הבאים מפני הכבוד ור"ל שהיה הלויה מבלעדם ע"י אנשים הולכי רגל אלא שאותן הרוכבים אף דלדידהו לא היה אפשר להלוך ברגל וה"ה אפילו אבלים שחייבין לקברו מ"מ כיון שיש לוי' מבלעדם לא חשוב לי' אפשר הקבורה מבלעדי לוי' זו ואוסר והוא דוחק וצ"ע:

סעיף י נפלים עיין מ"א כתב ולי צ"ע מ"ש הג"מ דאין מצוה לקבור נפל ומביא ראיה וכו' ולבסוף כתב וצ"ע דלכאורה משמע בנדה דף הנ"ל שגם על נפלים קאי לאו דלא תלין ולמה דמשמע לו משם שגם על נפלים קאי הלאו דלא תלין אין תרעומתו על הג"מ לבד כ"א על הכלל כולו הריב"ם שהבטור והר' יעקב בהר' יצחק דתרווייהו ס"ל דנפלים גמורים אין קוברין