בית מאיר אורח חיים קעו

תחלוק במחובר בין של ישראל לשל גוי מבואר הא בשאר מוקצה ודאי יש חילוק וכן מ"ש גם בקמח וכו' במח"כ לא ידע מקור הדברים דמוקצה מטעם דלא חזי בזה אין הבדל בין של ישראל לשל גוי כדאיתא סוף כל כתבי בהר"ן אבל ביתר מוקצים פשיטא דדברי ב"י ברורים ועיין סי' תצ"ז סעיף ט' הנ"ל ובסי' ש"ו סעי' ב' בהג"ה

המ"א סק"ב מסיים וצ"ל דהרב"י וכו' ובחנוני לא גזרו וא"י מה בין פלטר לחנוני והעיקר דזה אמת שהב"י לא ס"ל אותן הטעמים אלא דחש לטעם האוסרים בפת בשבת משום גזירה דשמא יאמר לגוי לאפות ולבשל לו משום דבמידי דאכילה חשו טפי כדאיתא שם בב"י וזה דוקא בפת דחשוב מידי דאכילה שראוי מיד לאכול משא"כ בקמח אין לחוש יותר ממה דלא גזרינן בגוי שהדליק נר לעצמו ומה שהתיר נמי הפת היינו דהא בי"ט אין לחוש שמא יאמר לאפות שהרי בעצמו שרי לו לאפות ואין החשש אלא שישראל בעצמו יבא לנפות הקמח וזה גופה רק איסור דרבנן וסובר כהמתירין דסברו דלא מחמרי' כלל באוכל נפש יותר ותו כדמשמע בד"מ דבשבת יש להחמיר יותר מבי"ט וק"ל

סימן תקיח סעיף ד' אפילו ברה"ר אף דאפשר לעשותו מעי"ט. עיין סי' תצ"ז סעיף ב' וביש"ש פ"ק סי' ל'

סעיף ו מסוכנת וכו' כתב המ"א ולמאן דשרי מוקצה אפילו בריאה שרי היינו ע"פ דעת הש"ע בסי' שכ"ד שחולק על הטור סי' זה דפוסק להדיא כמ"ד דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו ומ"מ כתב הטור דבהמה שחוטה שנטרפה בסי' תצ"ז דתלי' בפלוגתא דר"י ור"ש וכתב הב"י דצ"ל דבהיתה חולה קצת מיירי דאל"ה הא לשיטתו מודה ר"ש בב"ח שמתו ושוב כתב דזה דוחק ושמא דהכא בבריאה ממש עסקינן ואפ"ה שרי לר"ש ולא דמי למיתה דכיון שהיתה בריאה מעי"ט לא היה דעתו שתמות ומש"ה אסור לטלטלה אבל דעתו הי' לשוחטה ולפיכך מותר לטלטלה אם נמצאת טריפה שהרי עשוי' היא להמציא טריפה. ולפ"ר סברא זו נראית דוחק אבל מוכרחת היא מדאיתא סוף שבת ואף לוי סבר הלכה כר"י כי הא דלוי הוי חזא טריפתא וכו' ומה הראי' דילמא לוי סבר מודה ר"ש בב"ח שמתו א"ו כסברת הב"י דאינו דומה לב"ח שמתו ובודאי תולה בפלוגתא דר"י ור"ש וק"ל

סעיף ח נוטלים עצים וכו' עיין בהטור והב"י הקשה עליו למה מצריך בסמוך לדפנות חבילות הא לא צריך חבילות אלא בסכך אבל בדפנות כל שלא נארג עם הדפנות שרי בכל ענין ולהכי השמיט בש"ע חבילות והיש"ש דחק לתרץ ועפ"י פירושו מעתיק המ"א לדיניו ועיין בט"ז ולענ"ד נראה ליישבו כי הנה עוד צ"ע מה דמשמיט ג"כ דינא דהגהות הרא"ש בשם א"ז והוא מהירושלמי הובא בב"י בקיצור אבל ז"ל על מה שתירץ רב יודא אמר שמואל בסמוך לדפנות כתב דהיינו קנים שהקימם סביב הדפנות ולא נארגו עם הדופן ולא בטילי לגבי דופן ובשלא נתכוין שיהא הכותל עב דאם נתכוין לעבותה אסור אבל אם התנה מותר וז"ל הירושלמי על המתני' אין נוטלים וכו' שמואל אמר בשלא נתכוין לעבותה אבל אם נתכוין לעבותה אסור בשלא התנה אבל אם התנה מותר ר"נ בר יעקב בעי ויש אדם מתנה לסתור אהליך ואומר בפני שמואל בטפול לה ופי' הק"ע בשלא התנה מעי"ט דהו"ל כסותר אהל אבל בהתנה אפי' נתכוין לעבותה שרי ויש אדם מתנה לסתור אוהלים בתמי' דקס"ד לעבותה היינו שנארגו עם הדופן ואומר לפני שמואל דלעבותה היינו בטפול לדופן ולא נארג עמו הלכך מהני תנאי ויש לתמוה על פי' זה דמאיזה טעם יהי' אסור במתכוין לעבותה אי כדמפרש דהוי לי' כסותר אהל א"כ תנאי מה מהני ואין לומר דדוקא המקשה דס"ד דנארגת דהי' סתירה ממש הוא דלא מהני תנאי אבל כשאינה נארגת אף דמתכוין לעבותה כיון דאינה סתירה ממש רק דמחזי כסתירה לזה שפיר מהני תנאי ועל דרך בעל המאור שבמ"א ע"ש: וזה נראה כונת המפרש דזה אינו דעד כאן לא אמר הבע"המ דעתו אלא כי נפלה שאין בו אלא איסור מוקצה אבל בעודה קיימת אם יש בה משום לתא דסתירת אהל מה יהנה תנאי ותו מה בכך שמכוין לעבותה הא כיון דאין נארגין עמה לו יהא דכל המחיצה כולה עשוי' מעמידות קנים בלתי נארגים הא אין לך מחיצות ארעי יותר מזה וקי"ל בסי' שט"ו דמחיצה ארעי שאינה עשוי' להתיר לכ"ע אין בה משום בנין וסתירה ועיין בספר שטה מקובצת שמביא בשם מורו שהקשה הכי על גוף המחיצה ומשני משום דנארגת הי' בה משום סתירת אהל ע"ש אבל הירושלמי על הסמוך ואינה נארג למה לי בזה תנאי ומה סתירה שייך בזה ומה בכך שכיון לעבותה

הן אמת שראיתי בתשו' הרא"ש כלל כ"ב סי' ח' פי' הירושלמי הלזה בסוכה דמצוה ומביאו לסעד לשטת הרי"ף לדעת פירושו בהרי"ף דלא כהר"ן וכתב בלשון זה וזה הדרך נוטה למה שאמר בירושלמי נמי על משנה זו בשם שמואל שלא נתכוין לעבותה אבל נתכוין לעבותה אסור כשלא התנה אבל התנה מותר כי רב נחמן בר יעקב בעי וכי אדם מתנה לסתור אהלים אמרינן בשם שמואל בטפלי פי' מה שטפל לה לסוכה דהיינו אסורייתא דלהכי מהני תנאי ובלא תנאי אסור במתכוין לעבותה. הרי נתברר דלנוי' מהני תנאי אבל לעצי סוכה לא מהני תנאי והיינו הדין מה דנסתפיק בו הב"י הכא ועיין בט"ז והרמ"א הוסיפו לקולא בסי' תרל"ח והמ"א בשם היש"ש מוסיף מדעתו דלהעבותו צריך תנאי' ולפי' זה לק"מ אבל הא"ז כנראה מפרשו בסוכה דעלמא והדין עמו דאילו לפי' הרא"ש קשה הא ודאי המתני' בסוכה דעלמא איירי ולא רק בסוכה דמצוה דאילו כן במס' סוכה מקומה וא"כ נהי שדין אמת אף בסוכה דמצוה מ"מ עיקר דברי שמואל הנאמרים על המתני' ודאי דנמי איירי בסוכה דעלמא וא"כ קשה כנ"ל מה הענין לתנאי אבל הברור לענ"ד פי' הירושלמי לשטת הא"ז פשוט על פי מה שראיתי בשבת דף מ"ה פרש"י ז"ל אין נוטלים וכו' בסוכה דעלמא ושוב כתב אלא מן הסמוך לה אם סמך חבילות עצים אבל דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתי' עלוי' מאתמול למשקלינהו למחר דלא סתר בהו אהלא ואיכא למידק בדבריו דלמה לו לכתוב ליכא איסור מוקצה דמשמע דלא קאי אלא על אחר שנפלה הא באמת מן הסמוך לה מותר אפי' בעודה קיימת כדמסיים דלא סתר בהו אהלא ותו קשה עליו מה שהקשה הב"י על הטור דלמה לו חבילות לגבי דפנות והנראה דלק"מ דודאי בעצים הסמוכים כדי להעבות הכותל נהי דלית בה משום לתא דסתירת אהל מ"מ מוקצים הם לר"י דלא עדיף ממוקצה דאוצר שהרי הקצה דעתו מהם דלא מיבעי להו להסקה כל זמן שצריך להסוכה שיהי' גם המה כותל והברייתא הא ר"י היא להכי פי' חבילות שבזה גלי דדעתו עלייהו ולא הוי מוקצה וזה נמי כונת הירושלמי דפי' בשלא כיון להעבותה אבל בכיון להעבתה תנאי בעי משום איסור מוקצה:

וא"כ נראה ליישב הטור דהא בתלמודן יש לדקדק חדא דמשני דר"ש מתיר היינו בנפלה ורעועה דהא הת"כ בסוכה בריאה ולא נפלה נמי איירי ואיך קתני סתמא ור"ש מתיר דמשמע דאיירי במה דהת"ק איירי תו איכא למידק בלשון רב מנשיא אפי' תימא בשאין סמוך לדפנות כי תניא ההוא באיסורייתא הכי מיבעי לי' למימר אפי' תימא וכו' הכא במאי עסקינן באיסורייתא להכי סובר הטור לתלמודן מסתימת דברי ר"י אמר שמואל בסמוך לדופן ולא ביאר בשלא כיון להעבותו ש"מ דפליג ולא ניחא לו כלל למוקים המתני' בשלא כיון להעבותה דהיינו כדפי' היש"ש אלא להצניע חדא דא"כ פשיטא ותו דאין מדרך כלל להצניע בהעמדה אצל דופן דמה הצנעה איכא בזה הצנעה שייך על גבי הסכך ולא אצל דופן א"ו להעבותה איירי ואי משום המוקצה כנ"ל ר"י אמר שמואל מוקים המתני' כר"ש או כר"י ובדהתנה עליהם משא"כ לעצי סוכה עצמה דלא מהני תנאי לסתירת אהל ורב מנשי' אף דלא פליג לדינא עלי' מ"מ בפירוש המתני' פליג עלי' ואמר אפי' תימא וכו' כי תניא ההוא כלומר אף בסמוך לדפנות ע"כ באיסורייתא איירי דודאי המתני' כר"י אתי' ובשכיון לעבותה ובדלא התנה