בית מאיר אורח חיים קעה

לשון רש"י כלומר דתחומין דרבנן קיל היא מאיסור דרבנן של כדי שיעשו אף דשם גזרו אף לאחר בכ"ש משום הגזירה שלא יאמר בתחומין הקילו כדכתבו פרק מי שהוציאוהו לענין ספק תחומין ועיין לעיל: והכי איתא בתוס' בשבת דף קכ"ב ד"ה ואם כתבו דנראה דאסור לכל ישראל דדוקא בתחומין וכו' אבל באיסור דאורייתא וכו' בנכרי העושה לצורך ישראל אי שרי לי' אתי למימר לנכרי לעשותו בשבילו: הרי חזינן עכ"פ דהגזירה שמא יאמר שייך לאחרים כלגבי' נפשי': והרא"ש ז"ל אף דבשבת מסכים דאסור לכל ישראל מטעם שמא יאמר לענין בכדי שיעשו דרבנן נראה לו לדמות לתחומין דלא ליגזר כולי האי אבל מהתוס' משמע לי כנ"ל ודוק

גם מה שמוחק היש"ש מפני שרש"י לית לי' טעמא שמא יאמר כו' והמהרש"א כתב עליו ואין הכרע למחוק כל הספרים דודאי גבי במינו במחובר הוי טעמא משום שלא יהנה ממלאכת שבת ומש"ה לא חילק בינו לחבירו אבל גבי חוץ לתחום דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו אלא משום שמא ישלח בשבילו ולהכי מותר לאחר דליכא למיגזר בי' שאינו מכירו. וכן נראה מדברי הרז"ה שהוא מפרש גבי יש במינו במחובר כרש"י וגבי מחוץ לתחום פי' הטעם שמא יאמר לו ובזה י"ל דהמהרש"ל הכריח דלא ס"ל כלל החשש דשמא יאמר דאל"כ למה מתיר בי"ט שני אבל מ"מ אין הכרח למחוק די"ל עד כאן לא ס"ל טעם זה דשלא יאמר אלא על בכדי שיעשו או מכ"ש מיום לחבירו דכולי האי לא ס"ל טעם זה אבל ביומו ס"ל שפיר חשש זה וזה באמת מוכח מהרז"ה דנמי מתיר ביום שני כרש"י ומ"מ פי' בתחומין מטעם שמא יאמר וק"ל ולטעם שני ע"כ ס"ל לרש"י דלא שייך בתחומין שהקילו בו' או מטעם המהרש"א ובאותו יום אין האיסור אלא משום שמא יאמר ולהכי מותר לאחרים ודוק

(סעיף הנ"ל) דבר וכו' ואם בא מחוץ לתחום כתב המ"א אפילו חוץ לי"ב מיל ואפילו למ"ד שהוא דאורייתא כיון שאינו מפרש בקרא לא החמירו בו (ת"ה יש"ש): דבריו אלו לא היה ולא נברא לא בת"ה ולא ביש"ש עיין בם שדחקו עצמם באופן אחר וז"ל הר"ן והבא בשביל ישראל זה מותר לאחר כתב רש"י ז"ל דכיון דאיסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ותמהני לדברי רב אלפס ורמב"ן ז"ל שהם סוברים בתחום שלשה פרסאות דאורייתא למה הקילו ואפשר הטעם כמו שאומר הרמב"ן (ע"ש שאומר דברים אלו על ההקדמה דתחומין דרבנן להבדילו מכדי שיעשה דרבנן) דמשום דאיסור תחומין אינו שוה בכל שמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר תוך לתחום הקילו בו עכ"ל ועיין במ"א סי' ת"ד מביא מחלוקת בשם תשו' אחרונים אם גם בכלים נמי הוי דאורייתא ומהכא מוכח דעת הר"ן דפשיטא לו דאף בכלים וע"ש מה שכתבתי אמנם עכ"ז תמהני על הר"ן ועל כל הבאים אחריו דמה בכך די"ב מיל הוי דאורייתא בין באדם ובין בכלים היינו בשל ישראל אבל גוי הא מבואר עירובין מ"ז ע"ב דנכסי עכו"ם מדין גמור אין קונים שביתה כדאמר ר"י אמר שמואל אלא דאנן קי"ל כר' יוחנן דפליג ואמר גזירה בעלים דגוי אטו בעלים ישראל וא"כ מה בכך די"ב מיל הוי דאורייתא מה לי שביתה דרבנן או דאורייתא אם מד"ת אין קונים שביתה ופשיטא דכל איסורו אינו אלא דרבנן ואפילו י"ב מיל וצ"ע

(סוף הסימן) הג"ה ודוקא שהיה דעתו מאתמול דלית ביה איסור מוקצה הברור שהרמ"א כתב זה ליישב הרשב"א ממה דקשה עליו לשיטתיה דיש איסור מוקצה דישראל במה שהוא חוץ לתחום כדאיתא במ"א בשמו והוקשה לו אותן פירות ששיגר למה מותרים ומשני וכתב ודוקא ובע"כ מוקים לתשו' רשב"א הכי אף דסתמא נאמרה ומ"ש המ"א דאי הוי מוקצה לא מהני דעתו עליו כמ"ש סי' תצ"ח סעי' גא וכבר כתבתי שם שאין ענין דסי' תצ"ח כלל למוקצה מחמת איסור ומה שמחליט דבמוקצה מחמת איסור לא מהני דעתו עליו נהי דהרשב"א פסק בי"ט כר"י כדאיתא בב"י סי' תצ"ה בשמו ולר"י לא מהני דעתו עליו ואפילו לא דחה בידים מ"מ אחרי שמפני הדוחק מוקים לי' הרמ"א הכי וע"כ מוקים ליה כשהי' להמקבל איגרת מהשולח ששלח לו דורן זה והשליח יבא אצלו עי"ט ולכשיגיע י"ט ורואה שלא בא השליח מעלה בדעתו שהי' לו עיכוב ומחר יבא ולהכי דעתו עליו ואם דעתו עליו לחוד לא מהני י"ל דאיירי כשהמקבל התנה עליו קודם כניסת י"ט שאם יבא יאכלנו ואינו מקצהו מדעתו ותנאי הא מהני להרשב"א כדאיתא סי' רע"ט בשמו לענין טלטול נר בתר שכבה ה"ה די"ל דמהני לענין אכילה ובהכי איירי ומה שהקשה תו המ"א מסי' ת"ה כבר משני בעצמו שפיר והוא הפשוט ודלא כהא"ר בסי' ת"ה שכתב על תי' המ"א שהוא דוחק ונהפוך הוא אלא דתו כתב המ"א דמכל מקום צ"ע דלא יהא אלא פירות הפקר וכדאיתא בעירובין דף מ"ה ע"ב וכ"כ הר"ן גבי שור של פטם א"י מה ענין זה לזה לטעמו שמסיים ויהיב שמותר לאוכלן אעפ"י שלא הי' דעתו עליו הא אדרבה מוכח שם מקושי' הגמרא אי מבלע בליעי כ"ש דהוי לי' נולד ואם נולד שייך בהפקר ה"ה פשיטא דמוקצה מחמת איסור תחומין נמי היה שייך בהפקר לולא דהאמת דלא קנו שם שביתה כלל כדמסיק הסוגי' ונמצא דהיה שרי לכ"ע וכן בשור של פטם דהר"ן ומה מוקצה מחמת איסור שייך משא"כ במי ששיגר דורן דממ"נ בין יש זכי' לגוי ובין אין זכי' הרי פירות הללו של ישראל וקנו שביתה בה"ש ושפיר דהוקשה להרמ"א דליאסרו מחמת מוקצה להרשב"א ומה שדימה למי שזיכה להם ע"י אחר וסתר וכתב ואעפ"י וכו' אין לו דמיון כל עיקר דבזיכה ע"י אחר שביתת הפירות הוא כרגלי בעליהם ויכול להוליכם למקום רגליהם אבל הכא פירות אלו יהיו של ישראל זה או זה מוקצה מחמת איסור דפירות ישראל הם שהרי משביתת המשלח והמשולח הם מחוץ לתחום ומה שדחק להמ"א לבא לדברים אלו דברי הגהות מיימון שמביא מדהתיר כתב שהובא מח"ל ואפילו דישראל זה אמת שע"כ הג"מ לא ס"ל סברת הרשב"א שיש הבדל במוקצה דתחום בין של ישראל לשל גוי אבל אין מוכרח שהוא מטעמו דהוי כשל הפקר אלא העיקר שסובר הטעם דליכא משום מוקצה בנכרי שהביא דורן הוא מטעם סברת הרמב"ם דאין בתחומין משום מוקצה כדביארתי בסי' תצ"ח ע"פ דברי הט"ז ס"ס תקי"ח אבל להרשב"א מוכרחים דברי הרמ"א: ולדינא כבר העלה הט"ז הנ"ל

סימן תקטז (סוף הסימן) וכל כיוצא בזה אפילו דרך רה"ר מותר הכי מבואר בב"י ובודאי דהכי משמעות המתני' דסתמה דברים המותרים לשלוח היינו אפילו ברה"ר ואף דהוי אפשר למיעבד מאתמול גבי הוצאה לא החמירו ועיין הטעם ביש"ש פ"ק סי' ל' וא"כ איפכא נמי כל מה דתנן במתני' דאין משלחין היינו סתמא אפילו ברשות אחד כל שהוא מקום מעבר לרבים כדאיתא בפי' המשניות להרמב"ם דז"ל ב"ש אומרים אין משלחין בי"ט אלא מנות הטעם שאוסרים ב"ש שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וגם ב"ה לא התירו אלא לשלוח ביד אדם אחד אבל לא בשורה דמשמע דטעמא דב"ה בדברים האסורים נמי מטעמ' דב"ש רק הם חולקים וסוברים דדברים הראוין לאדם לא חיישינן לטעם זה אבל דברים שאינם ראוין אלא לבהמה אסרו חכמים ודלא כר"ש אבל משמע ודאי אפילו בלא רה"ר כסתמא דמתני' ובזה א"י מאין למד המ"א להסמיך טעם היש"ש משום הוצאה מרשות לרשות וכתב ולפ"ז וכו' וליתא שם ביש"ש רמז לזה גם דעת הט"ז בזה צ"ע

סימן תקיז סעיף א' וכן קמח עיין ט"ז כתב על הב"י שא"י מה שח ואני א"י מה שח הוא וכי לא ראה מה שכתב בצדו סעיף ב' מותר לאכול מהם בי"ט והוא שלא יהא מפריחין והרי אלו בשל ישראל צריכים זימון כדאיתא סי' תצ"ז סעיף ט' רק דשל גוי הכן הוא וכן יש בסי' תצ"ח סעיף ג' וכן מי לא אשכחן בגוי שמביא פירות יבשין דודאי אינו ממחובר אלא שיש לספק דילמא הם ממוקצה דאוצר א"ו משום דבשל גוי אין מוקצה ומה שכתב במוקצה דמחובר עיקר האיסור בו ביום משום מוקצה לא עיין בפי' רש"י שכתב בדברי ר"פ ולא