בית מאיר אורח חיים קעד

להשואל שאף באיסור תחומין צריך כדי שיעשו וכתב וטעמא דמילתא כדי שלא יבא לומר לגוי להביא ויהנו לו מעשיו לאוכלן לערב מיד תדע לך דלפי פירושא של רש"י ז"ל איסורא דרישא דאם יש במינו במחובר היינו כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט ואילו במבשל בשוגג בשבת יאכל כר"מ ומורינן כותי' וטעמא דמילתא דהתם ע"י ישראל חמור לי' אי שרית כשהביא מעצמו אתי לזלזולי ולמימר לי' (וע"כ חסור מלת אבל הכא אי וכו' כצ"ל) וה"נ אי שרית לי' לערב מיד אתי לאקולי בדרבנן ולמימר לי' עכ"ל. כנראה לומד בדעתו דרש"י האיסור שלא יהנה גופי' הוא כדי דלא ליתי לזלזולי ולמימר לי' ושפיר דלא שייך אלא בנעשה בשביל ישראל שזה נראה להרואים חד עם מה שמביא על ידי שליחות ישראל והוא כמעט חד עם פי' ר"ת אלא דלר"ת הגזירה הוא עם זה הישראל גופי' אם יהא מותר מה שהובא ונלקט בשבילו יבא לומר לגוי זה עוד הביא לי (חסר איזה תיבות) הוא גזירה כוללת בשביל הרואים דלא ליתי לזלזולי בהאיסור אמירה ודוק] ולהכי מתיר בי"ט שני דס"ל דמ"מ לא גזרו האיסור הנאה אלא לחד יומא שדי בזה דלא ליתי לזלזולי לומר לגוי להביאם וצ"ע

שם בכדי שיעשו כתב המ"א ויש לדקדק וכו' דאם אין מביא בחנם רק הישראל קצץ לו מעות שיביא לו דגים מעי"ט והעכו"ם שהה והביאן בי"ט מותרים לערב מיד ואם הוא דבר שאין במינו במחובר ומחוסר צידה מותר אפי' בי"ט אפי' הביאו מחוץ לתחום וקשה חדא הא בסעי' ט' לא נראה הכי דהא מסתמא ישראל ששיגר דורן ע"י גוי בלי ספק הי' שליח בשכר ומ"מ לא התיר הרשב"א התם אלא מן הטעם שלא הי' של הגוי המביא ע"ש בב"י ותו דאם בקציצה יהא שרי אפי' לאותו ישראל הא גוי שמביא דורן ודאי דאינו בחנם אם לא שקיבל טובת הנאה מהישראל והרי בסי' רמ"ז סעי' ד' מבואר לכל הפחות דבמקום שהגוי מתחיל עם הישראל הוי כקצץ תו קשה הרי בפרק בכל מערבין איתא דף ע' כיון דחזא דקא מפשו ומייתי אסר להו והוא משום דהוא בא בשביל ישראל והרי זה שמביא למכור ודאי אדעתי' דנפשי' כדי למכור פירותיו ולפדות הדמים ולא אדעתי' דטובת ישראל והכי מבואר בב"י סי' רנ"ב כתב וי"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא משלו ומוכר הילכך אפילו עשאה בי"ט לית לן בה דבדידי' קטרח וכן פסק שם הרמ"א ולמה אסר רבא. א"ו דקציצה נמי אסר ומה שכתב דהא אפי' עשה העכו"ם מלבוש בי"ט מותר ללבוש אם קצץ וכו' ק"ו כשבא מח"ל תמהני איך שכח דברי עצמו שהרי בסי' רנ"ב ס"ק י"א מביא דברי הר"ן שהם בלשון זה ומסתברא לי דכל שקצץ אע"פי שעשה הגוי מלאכה בשבת מותר לישראל ללבוש הכלים בשבת עצמו ולא דמי לההוא דאמרינן בפרק כל כתבי גוי שהדליק את הנר שאם בשביל ישראל אסור להשתמש לאורו דהתם משום דגוי אדעתא דישראל קא עביד אבל כל שקצץ אדעתי' דנפשי' קעביד ושרי ישראל להשתמש אפי' בשבת וכתב המ"א שם פי' שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו ובודאי פירושו מוכרח דא"ל דהר"ן חולק על כל הפוסקים שבסי' רע"ו ומתיר אפי' בהדלקת נר כל שעושה בקציצה דא"כ מה זה שמחליט דהתם משום דנכרי אדעתא דישראל קא עביד הא בקציצה עביד אדעתי' דנפשי' והי' לו אך לומר דהת' איירי בלא קצץ א"ו מוכרח פירושו דכל דעביד כדי שישתמש בו הישראל עכשיו לא מהני הקציצה וא"כ המביא מח"ל הא מביאו כדי שישתמש בו הישראל עכשיו והוא ממש דומה לנכרי שהדליק בשביל ישראל ותדע שהרי הר"ן הוא המתיר ללבוש אם קצץ ואפי' במלאכה דאורייתא ואילו כדעתו הא הר"ן דחק עצמו בפרש"י בדברי ר"פ למה מצריך לטעם מוקצה ולא מטעם שיהיב לבכדי שיעשו דהיינו שלא יהנה ממלאכת שבת והי' לו לומר דנקיט טעם מוקצה כדי לאסור אפי' אם ההבאה היתה בקציצה א"ו דזה אינו והוא חד דינא עם הדלקת נר דמודה הר"ן דקציצה לא מהני ומה שמביא משמעות מדברי המרדכי בלי שום ספק אתי שפירושו בדברי הגאונים ליתא דא"כ מה הלשון כ"ש הכא דאדעתי' דנכרים דאדעתא דנפשייהו מיבעי ובאמת דחי' זו בפי' הסוגי' לענ"ד ודאי אינה וטעם האוסרים פשוט שחשו כיון שהוא גוי הרגיל יש לחוש לאפושי בשבילו ולפי' זה הדחוק שבעיני ליתא ע"כ כונתם כ"ש הכא דאדעתא דנכרים היינו שגם החנוני ישראל גופי' להגוים מוכר עיין ודו"חףא ודו"ק:

הג"ה ויש מחמירין כו' אם אינו צורך י"ט לצורך אורחין כתב המ"א פי' וכו' ודלא כהב"י וא"י מה מכריח לפי' זה אחרי ששני תירוצי הב"י לענ"ד נכונים לדינא ועיין בלבוש סעיף ב או צדן לעצמו כו' אבל לערב מותרים מיד בר כתב אף דבהרא"ש וטור משמע שאין זה מותר אלא לשטת ר"ת מ"מ התוס' מתירים זה אף לדעת רש"י וכתב שכ"כ ר"י ותמה הא"ר שבר"י מבואר איפכא כנ"ל דף כ"ז,. ולהכי כ' עכ"פ שנ"ל להלכה ולמעשה לאסור בעשאו לעצמו עד ליל י"ט שני בכדי שיעשו וכ"מ בע"ק ור"ן פרק א"צ הע"ק אין בידי אבל בהר"ן מבואר להיפוך כנ"ל ולכן לענ"ד אין הכרח להחמיר נגד תוס' ומלחמות ור"ן וש"ע ומה שתמה על הב"י לדעתי הוא ט"ס וצ"ל וכ"כ ר"י מקודם בתר שהביא משמעות הרא"ש וק"ל

סעיף ד ודוקא בפירות וכו' כתב המ"א צ"ע אם יש להתיר לבשל ע"י גוי: ע"כ איירי בדבר שאין בו משום בישול גוי וא"כ מה כתב דלכאורה משמע גבי אושפיזכני' דרב אדא דאסור לבשל אף על ידי גוי הא שם דף ד' איירי בביצה דאסור משום בישול גוי: ואולי ר"ל לדעת המקילין בבישול גוי כמו בפת ע"י שהדליק ישראל את האש וק"ל

סעיף ה ואחרים מותרים אף לאוכלם: כתב רש"י ז"ל לא שמעתי טעם מקובל בדבר דאי משום מוקצה אמאי מותר לישראל אחר ואי משום שנעשה בו איסור בשבילו א"כ לישראל אחר נמי אסור וכו' וי"ל דגבי איסור תחומין דרבנן לא אחמיר כולי האי ודייק אם אסרוהו על זה ט"א נ"ל מחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למיגזר בי' שאינו מכירו: וכתב היש"ש סי' ח' והא ט"א נראה בעיני שאינו מלשון רש"י כי רש"י לית לי' טעמא שמא יאמר כו' אלא משום שלא יהנה כו' וגם התי' ל"נ דלדעת התוס' דס"ל משום שמא יאמר וכו' לא מהני האי התירא שאינו מכירו אלא שלא יאסור בכ"ש (היא דעת הרא"ש ולא דעת הסמ"ק) אפי' במלאכה דאורייתא שרי אבל ביום עצמו שאסור משום איסור תחומין מה לי הוא מה לי אחר: אלא בע"כ צ"ל כתי' רש"י שבתחומין הקילו וכן התוס' לשם הקשו קושי' זו וכתבו תירוץ של רש"י עכ"ל: ותמהני מאוד איך אפשר דלתוס' דס"ל שמא יאמר כו' לא מהני האי התירא שאינו מכירו אלא שלא בכ"ש אבל ביום עצמו שאסור משום תחומין מה לי הוא מה לי אחר הא ע"כ מה שאסור ביום משום איסור תחומין הא אי אפשר אלא כדי שלא יהנה מאיסור תחומין הנעשה בשבילו והרי כל עיקר הוכחות התוס' דלא כרש"י אינה אלא מפני שמדמו להשוחט ומבשל בשוגג דיאכל והרי משם מוכח דאפי' בשבת ובמלאכה דאורייתא לית למיחש לשלא יהנה ואיך אפשר שבתחומין יהא אסור בין לו בין לאחרים משום איסור תחומין: ובאמת מזה יש לתמוה על פי' התוס' שמעתיקים תי' א' דרש"י שאינו אזיל אלא לשיטת רש"י דאז י"ל אף דבמלאכה דאורייתא ואפי' בכדי שיעשה אסרו אף לאחרים משום שלא יהנה בתחומין דרבנן לא גזרו כולי האי אבל לשטת תוס' מה טעם אסור לו בו ביום יותר מלאחרים אדרבה לשיטתם לא הי' להם להעתיק אלא תי' שני דרש"י דלדידי' אסרו בו ביום משום שמא יאמר להביא משא"כ באחרים דליכא למיגזר ובשבת לא שייך למיגזר שמא יאמר דמי ישמע לו: לכן הנלענ"ד שדעת תוס' היא דלא כדעת הרא"ש דסובר דאף דיש במינו במחובר מותר לאחרים מיד אלא כדעת הסמ"ק דאף לר"ת אף אחרים צריכים כדי שיעשו: וכן העלה המהרש"א בדעת תוס': וע"כ דשייך אף לגבי אחרים הגזירה שמא יאמר להביא כדי שיהא מוכן לו לערב והוקשה להם בתחומין אף דודאי לשטתם אין טעם האיסור לו אלא משום הגזירה שלא יאמר להביא א"כ אף לאחרים יהא אסור מההוא טעמא: ולזה העתיקו