בית מאיר אורח חיים קעג

בכדי שיעשה הנ"ל ומדלא הקשה בפשוט מספק מוכן שמבואר ההלכתא בגמרא לאיסור כנראה דס"ל נמי כדאיתא בהמרדכי ריש א"צ ולהכי רק מכדי שיעשה הוא דהקשה ודחק דכל שיש במינו מחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו אמנם המרדכי הנ"ל זה לשונו אמר רב יהודא אמר שמואל הלכה כר' יהושיע הכא משמע דשמואל אית לה מוקצה אפילו בספק מוכן וכתב אבי העזרי אע"ג דבספק מוכן מחמרינן היינו משום דמוקצה הוא כדאיתא פרק כל הכלים וגם הרחקה לאיסור ולא להקל אבל אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין כגון שיש להנכרי המביא דורון ב' בתים ואחד בתוך התחום שרי אפילו למי שבא בשבילו דגרסינן פרק מי שהוציאוהו ספק תחומין דרבנן להקל ואע"ג דדבר שיש לו מתירין הוא לא דמי לביצה דאמר רב אשי בפ"ק לעולם ספק י"ט ספק חול דהתם כי מוקמת לה אחזקה הרי לא נולדה וכן בספק צידה שלא ניצד משא"כ בספק תחומין עכ"ל והובא בב"י סימן זה ואיכא למידק בהמרדכי תחילה כתב דמספק צידה דהיינו ס' מוקצה ומוכן החמירו והיינו נמי דעת הרשב"א שבפר"ח סי' צ"ז וע"ש שהוכחתי דלא כהפר"ח שרוצה לומר שטעם ספק מוכן היינו רק מטעם דשיל"מ אלא כהרשב"א ומרדכי הנ"ל א"כ מה שמסיים וכן בספק צידה הוא שפת יתר וע"כ כונתו לתרץ נמי מה שהוקשה להר"ן מה דפסק ר"פ דאפילו בספק מחובר אסור בכדי שיעשה דהא בזה כבר כלה המוקצה ולא ניחא לו בדוחק תי' הר"ן ותירץ דבזה הטעם משום דשיל"מ בהדי חזקה שלא ניצד וה"ה במילא בספק מחובר דאיכא נמי חזקה שלא נתלש עד היום וכי תימא הא ר"פ סותם כדדקדקתי בסי' צ"ז דאפילו בדברים הנפסדים מיום ליום איירי וא"כ קשה לגבי בכדי שיעשה למה מחמרינן בהס' בדברים הנפסדים הא לא מחמרינן משום דשיל"מ בהנפסדים. אבל זה לק"מ דמשום שעה מועטת דבכדי שיעשה אין דבר שנפסד בפרט לשטת רש"י דאין בכדי שיעשה אלא כדי לקיטה (ולשטת תוס' שהבכדי שיעשה שוהה עד מוצאי י"ט שני ואפילו בספק אף דהוי ספק דרבנן ע"כ לבא לסברת הר"ן) וא"כ מתורץ בטוב פי' רש"י מקושי' הרמב"ן והר"ן הנ"ל (כי תירוץ הר"ן דחוק שכתב שמשמיענו טעם מוקצה לנ"מ בגוי שליקט לעצמו ולזה אינו מורה לשון רש"י שהרי כתב דבריו לדברי ר"פ ור"פ הא איירי בשביל ישראל דאילו בתלש לעצמו הא אינו אסור בכדי שיעשה כדהוכיחו תוס' בפרק בכל מערבין אף לשטת רש"י וכן הר"ן גופיה דייק וכתב ללמדנו שאף פירות שתלש גוי לעצמו ביו"ט שהן אסורין לישראל ביומן ותירוץ היש"ש נמי אינו נוח לי שכתב רש"י נקיט טעם זה כדי לאסור אף בטלטול וזה לענ"ד אינו שא"כ ר"פ דאמר אם יש במינו במחובר אסורים היינו אף בטלטול ולערב נמי אסורים בכדי שיעשה יהיה מלת אסורים חלוק שלערב מותרים בטלטול וכי לזה נופל לשון נמי אלא ודאי העיקר כדעת הרי"ף ועיין ס"ס ת"ה ועיין פה מ"א) ולהנ"ל לק"מ דאילו דבי"ט עצמו אין איסורן אלא משום שלא יהנה הא יקשה למה כולל כל מיני מחובר ואפילו הנפסדים שאסורין מספק ומ"ש מכל ספק דדבריהם ואי משום דשיל"מ הא בדברים הנפסדים לא אסרינן משום דשיל"מ ומוכרח לטעם מוקצה דהוי ספק מוכן דיצא מן הכלל דספק דרבנן לקולא וכל זה על דרך המרדכי דכתב שביה הטעם משום צירוף החזקה אבל צ"ע שהרי בי"ד סי' סתמו הפוסקים ולא חילקו בזה וגם מוכרח ע"פ דברי הה"מ הלכה י"ט שכתב מה שלא הביא הרמב"ם וספיקו אסור משום שנלמד במכ"ש דנתערבה והדין עמו שכבר הוכחתי דספק בעצמותו בלי שום חזקה הוא חמור מספק דתערובות שנתבטל ברוב ותדע באיסור דאורייתא שספק בעצמותו בלי שום חזקה ספיקו להחמיר לשטת כל הפוסקים לכל הפחות מדרבנן ואילו באיסור שנתבטל ברוב ואינו דבר חשוב אפילו מדרבנן שרי ואם בזה מחמרינן אפי' באיסור דרבנן מטעם דשיל"מ מכ"ש דבספק עצמותו דיש להחמיר בדשיל"מ אפילו בדרבנן בלי שום חזקה ותו דאם בביצה שייך חזקה לשטת הש"ך סי' ק"י שפוסק כר"י דאפילו בדרבנן ספיקו לחומרא מעיקרא לא מקשה הגמרא בביצה ספק דרבנן ולקולא. אלא משמע לי דביצה כיון דמגופה קא אתיא ועלילה היא לכך להטיל כל יום לא שייך החזקה כדאיתא ריש נדה ע"ש אלא לענ"ד העיקר או לבא לדוחק הר"ן או כדדחו התוס' שם בעירובין וכתבו סתם דבתחומין הקילו ואולי הוא מטעם סברת הרמב"ן הואיל ואין איסורו שוה בכל

אך זה קצת דוחק דאפשר לא אמר סברתו אלא דלהכי לא אסרו למי שלא בא בשביל אבל אפשר משום דבל"ז באיסור תחומין תמיד במחלוקת הוא עיקר איסורו שם מכח התנא דנכסי הפקר אין קונים שביתה ובנכסי גוים מכ"ש דאינו קונה שביתה רק מגזירה בעלים דגוי אטו בעלים ישראל ושמואל פליג אף בזה לכן לא חיישינן לדבר שיל"מ ובזה מיושב נמי מעיקרא קושי' המרדכי והר"ן דמ"ש ספק לקיטה לענין בכדי שיעשה שאיסורו לא משום מוקצה ומוכן מאיסור תחומין דשני ושני מצד דשיל"מ שבכל איסור דרבנן מחמרינן זולת בתחומין וצדקו נמי לפי זה דבריו בכיון רש"י ז"ל מה שהכריחו לטעם מוקצה משום דברים הנפסדים ודוק

(להנ"ל) ולערב אסורים בכדי שיעשו רש"י ז"ל פי' כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט מבואר מיניה דלאו דוקא באכילה אסור בכדי שיעשה אלא אפילו בכל הנאת שבעולם והכי מבואר ביש"ש פ"ק דחולין סי' ל"א וא"כ לענ"ד צדקו דברי תוס' פרק בכל מערבין שכתבו דלרש"י נמי במה שתלש הגוי לעצמו לא בעינן בכדי שיעשו שהרי לפ"ז נכלל בדברי ר"פ אף דורן שאינו מידי דמיכל כגון מספוא לבהמות שאסורין בהנאה בכדי שיעשו וא"כ ודאי אינם מתפרשין אלא בתלוש בשביל ישראל דאילו בשביל עצמו הא מבואר בפרק כ"כ דאפילו בשבת שרי וא"כ דר"פ לא איירי כלל אלא בתלוש בשביל ישראל מה"ת לן לחדש מדעתינו לחלק דבמידי דמיכל יש ליגזר אטו יעשה בעצמו כדי לאכול בכדי שיעשו ואין דומה כלל לגזירת פירות הנושרין אטו שמא יעלה ויתלוש היינו כדי לאכול מיד ואמרינן מש"ה אף בנשרו מעצמן לאסור ביום הקדוש אבל לאסור מכח גזירה זו בכדי שיעשו מה"ת ומנין לנו והתו' מפריז אפשר דדחק לו לבאר דברי ר"פ דוקא בתלש בשביל ישראל מדסתם ואמר אם יש במינו במחובר ומשמע לו אפילו תלשם מתחילה לעצמו וגם מדאזיל בשטת ר"ת דבכדי שיעשו היינו משום גזירה המציא לחלק דבמידי דמיכל יש ליגזר טפי שמא יתלוש בעצמו ואף על בכדי שיעשו ומוקי לדר"פ בסתם דורן שהוא מידי דמיכל אבל לשטת רש"י ודאי נראה דמודה היכי שתלש לעצמו דלא בעינן בכדי שיעשו וכן הוא להדיא בהבעל מלחמות שתופס טעם דבכדי שיעשו משום מלאכת שבת מ"מ מסיק אבל במה שעשה לעצמו אין צריך בכדי שיעשו וכן הר"ן דייק בשטת רש"י שמשמיענו ללמוד דאף בתלש לעצמו אסור לישראל ביומו אבל לערב לא ס"ד

ובודאי צ"ע משמעות הרא"ש דלרש"י אפי' בלעצמו אסור בכדי שיעשו ומכ"ש הרבינו ירוחם שכתב בהדיא דף כ"ז דלרש"י אפילו בתלש לעצמו בעינן בכדי שיעשו: ואין להקשות לפ"ז מה ראי' מביא רש"י ז"ל ודינו דלערב י"ט שרי בכדי שיעשו מבר טבי' ומכ"ש מביצה שנולדה בזה שמותר בזה די"ל עיקר ראייתו מבר טבי' דלא נראה לו למוקים דוקא בניתצוד מאליו דא"כ העיקר חסר והראי' מביצה אינה אלא דקי"ל להלכה שתי קדושות הן אך הא עדיין צ"ע דאם הטעם שלא יהנה ממלאכת איסור י"ט מה ההבדל בין הנעשה מעצמו בלי שום שליחות בשביל ישראל לבין מה שתלש לעצמו לענין האיסור אטו מה שעושה בעצמו בשביל ישראל אסור לו יותר ממה שעושה לעצמו והרי קי"ל סי' רצ"ח דאין מברכין על נר שהדליק גוי בשבת כיון דלא שבת ממלאכת עבירה וע"כ לידחק שהקפידו חכמים באיסור הנעשה בשביל ישראל אף שעשאו מעצמו בלא שום שליחות מפני שהישראל הי' קצת גורם להאיסור הנעשה שלא יהנה ממנו כל ישראל וכל זה צריכנא לידחק להבנת תוס' והרא"ש בטעמא דרש"י אמנם בתשו' רשב"א סי' ל"ט איתא שהשיב