בית מאיר אורח חיים קסט

בגריפה שאין בה אלא טלטול אבל הגריפה דדרש ר"ח איירי בגריפה אחרת דיש בה משום תיקון מנא ואפשר בתנור חדש כדפירשו תוס' וזה ע"כ נראה מהרא"ש וטור סי' תק"ט שמביא תו ההוא דדרש ר"ח אבל קשה לפ"ז על הש"ע שלא ביארו כלל דינא דר"ח היכי שיש בהגריפה משום תיקון מנא

והנה היש"ש הכריע כפי' הרא"ש מדקשיא לי' לפי' רש"י אמאי מפרש גמרא רישא דמתני' אין שוברין חרס משום תקון מנא ואינו מפרש נמי אין גורפין משום תיקון מנא ולדידי אין זה כדאי לדחות פרש"י לפי הגירסא שבפנינו בהגמרא דלא כבהרא"ש דלא ציין כלל על הרישא אלא סתם מה טעמא וקאי על כלל האיסורין שבמשנה אך מפני שעל הבבא דאין גורפין נאמר מה דאיתמר עלה חזר וציין אותה בפני עצמה וק"ל

סימן תקט (סוף הסימן) הג"ה ומותר לטלטל המוקצה ועיין בהמ"א שיפה העלה דדוקא טלטול מוקצה הוא דהתירו הא אכילת מוקצה ואפילו שמוש מוקצה אסורו אפילו במקום אוכל נפש אך מה דדחק דתוס' בע"ז שכתבו דמוקצה אינו אסור בהנאה אינו אלא בדיעבד זה ע"כ ליתא שהרי תוס' מתירים ליקח מטעם זה פת מגוי ע"ש דהיינו לכתחילה ותו הא נקטו שם בפשיטות ומוקצה מותר בהנאה כאילו ידוע מבלעדי קושי' דלשם ורק הוכיחו שם דלמה דמותר בהנאה לא שייך יש שבח עצים וא"כ הא צ"ע מנין להם זה דמוקצה מותר בהנאה וע"כ דזה פשיטא להו מראיות הרשב"א שהבאתי סי' שי"ח ע"ש והרי שם מוכח דאי משום הנאה לא הי' קשיא לי' אף דלכתחילה מסיק בהכלים ויודע ששוב יהנה מן המוקצה א"ו דהנאת מוקצה אף לכתחילה מותר היכי דהנאה באה לו ממילא ואך השמוש מוקצה אסרו מפני ההנאה שבאה ע"י השמוש יותר מבטלטול מוקצה

סימן תקי סעיף ב' אבל לא בטבלה ולא בנפה וכברה. איתא בהה"מ הביאו הט"ז תוך סק"ג כתב הרשב"א כל שבשבת חייב אסור בי"ט ולמדו מדאסרו בנפה וכברה ומזה יצא לו שאסור לברור בי"ט כ"א לאכול מיד כמו בשבת וכבודו במקומו מונח שהרי ברירת פסולת מאוכל אפילו ביד חייב ובי"ט מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא משום דמיחזי כבורר לימים רבים ואי משום קושי' הה"מ י"ל דהרשב"א באמת סובר כהטור בסי' שי"ט דאף בשבת לאכול מיד מותר אפילו פסולת מאוכל ע"ש בב"י ודוק אלא הא ודאי קשיא הרי שימור שמרים בשבת ודאי חייב כמבואר דף קל"ד ואילו בי"ט לכ"ע שרי ליתן לתלוי כמבואר סעי' ד' ולהכי ע"כ לבא לדברי הט"ז ס"ק הנ"ל דלא הרשב"א כלל זה אלא לגבי ברירת קטניות דאפשר מעי"ט משא"כ שימור עיין סק"ט במ"א אבל אין זה מספיק לגבי קושי' הה"מ דא"כ למה מותר פסולת מתוך אוכל ומה שהט"ז כתב נמי דאף כל הפוסקים סוברים כהרשב"א אלא שסומכים על הלכות שבת הם דברים מותמהים שהרי ההיתר לברור פסולת מתוך אוכל מבואר בהגמרא ולהרשב"א מה בכך שהוא לאכול מיד הא בשבת כה"ג חייב וכמו שאסרו בנפה וכברה מטעם שבשבת חייב וברירות קטניות אפשר מעי"ט כן מהראוי לאסור פסולת מאוכל אפילו בידו ואפילו לאכול מיד א"ו אין דרך ליישב הרשב"א אלא כנ"ל שסובר כהטור והחילוק שמוכרח שלא אמר דבריו אלא במה דאפשר מעי"ט מוכרח מכח קושייתי דשימור ועכ"ז הוא דוחק כדכתבתי סי' ש"ז סעי' ב' דמי לא אירי' שקנה הקטניות בי"ט דנמי לא הי' אפשר מעי"ט ומ"מ אסרו בנפה וכברה וצ"ע: סימן תקיא סעיף א' לעשות מדורה להתחמם כתב המ"א דמתוך שהותרה וכו' האמת שכו בהר"ן והובא בב"י אמנם בהרמב"ם פ"ב הלכה י"ו כתב רחיצה וסיכה הן בכלל אכילה ושתי' שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף וכן בפי' המשניות כתב אוסרים ב"ש שיבעיר אדם אש להתחמם בו לפי שעיקרה ממה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש אינו נכנס תחתיו הנאת הגוף מבחוץ וב"ה אומרים כי מאמר השם אך וכו' כלל הנאת הגוף כולם וכדעת הרמב"ם מוכח ממה דאיתא דף י"ב ע"ב דאומר ר' יוחנן דאי ב"ה כיון דאמרו מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ואילו לדעת הר"ן הא קשה למה לו ללמוד מהיקש דהוצאה הא בהבערה גופי' מבואר דס"ל מתוך א"ו כהרמב"ם ועיין סי' תק"א סעי' ב' שם כתב הפר"ח דבאמת גם הר"ן שם הולך בשטת הרמב"ם אלא שלבסוף כתב ואפשר נמי דהר"ן לא פליג דידי' אדידי' משום דבפ"ק דכתובות גבי בעילה לכתחילה בי"ט מוכח דבהנאת הגוף נמי לא שרינן אלא במתוך (וא"י מה פעל בזה דלא ליפלג אדידי') ול"ק על הרמב"ם מזה דודאי רב פפי לא בא עליה אלא במתוך ומשום דחשוב לי' שלא לצורך אבל רב פפא משני לו עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש ואף צורך לכל נפש מותר בלא מתוך והוא גופי' בכלל אוכל נפש

סעיף ב אבל לא כל גופו עיין בזה בספרי קנין דעה סי' קצ"ה במה שציינתי שם לעיין בספר ס"ט סי' קצ"ז מה שכתבתי שם הנלענ"ד לדינא והנה שטת התוס' והרא"ש שרחיצת כל גופו הוא מדאורייתא אסור כדאיתא הטעם במ"א ולהכי אף בהוחמו מעי"ט אסור כמו בשבת אבל הרמב"ם כתב משום גזירת מרחץ והיינו כדאיתא בהשטה מקובצת בשם הריטב"א דגזרו בו משום מרחץ שיש כמה מלאכות אסורות והיא שטת הגאונים והרי"ף שמתירים מש"ה בהוחמו מעי"ט. ויראה לי דע"כ הגאונים גורסים במס' שבת דף מ' בהברייתא דתניא כותי' דשמואל ואין צ"ל בחמין שהוחמו בשבת כדאיתא גירסא זו בהרי"ף (אבל היא תמוה ולא אפשר דמשמע דחמין שהוחמו בשבת מותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו וזה ליתא) דאילו לגירסתינו הנכונה ואצ"ל בחמין שהוחמו בי"ט קשה מה ואצ"ל דמה חומר הוא בחמין שהוחמו בי"ט מחמין שהוחמו מע"ש אידי ואידי אינו אלא משום גזירה וצ"ע

סימן תקיב סעיף א' הג"ה א' אבל לשלוח לביתו ע"י גוי שרי הג"ה ב' ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו אבל לשאר גוי בכל ענין אסור עיין ב"י וד"מ וט"ז סק"ה ומ"א והנה המ"א מבאר דברי ההגהות רמ"א ע"פ הד"מ דבעבדו ושפחתו שרי להרבות היינו אפילו א"א להתפייס בדבר אחר משום דחדא טירחא שרי אפילו בשביל גוי אבל לשאר גוי אסור משום שמא ירבה בקדירה אחרת משמע דשאר גוי זולת עבדו ושפחתו הוי כמו גוי דמזמנו ואיכא למיחש שמא ירבה בקדירה אחר וא"כ פשיטא דקשה מה שהקשה הט"ז דלמה התיר לשלוח ולא חילק דבהי' בדעתו אסור משום גזירה שמא ירבה בשבילו בקדירה אחר ואם נאמר דמחלק הרמ"א בין אם שולח לביתו דליכא למיחש לשמא ירבה בקדירה אחר לאם אוכל בביתו דאיכא שפיר למיחש כנ"ל וע"כ היינו אפילו באינו מזמנו דאי במזמנו כבר כתב הש"ע דאפילו לזמנו לאכול ממה שהכין לעצמו אסור ומכ"ש להרבות בשבילו ומה חידש הרמ"א וא"כ גוי זה א"י מה טיבו דאם גוי שנשלח לו או שבא מאליו כבר התיר הב"י וכתב דלא חיישינן שמא ירבה בשבילו תו כתב המ"א לתירוץ קושי' הד"מ על הב"י שמקשה שסותר עצמו במה שמסיק דתירוץ הגמרא בעיסת הכלבים משום דאפשר לפייסינהו אינו מספיק דהא מ"מ הוי שלא לצורך אליו אלא דצריך נמי למסקנת הירושלמי דאיירי באופן דשייך פת נאפה יפה וא"כ למה לי דאפשר לפייסינהו לא יהא אלא שלכלבים הא חולק על הא"ח וכתב דאף לצורך גוי באותה קדירה שרי לרבות ותי' המ"א ע"פ היש"ש דדוקא באפיות פת שכל פת ופת היא טירחא בפ"ע ואין בו אלא ההיתר דרשב"א משום פת נאפת יפה בזה צריך אפשר לפייס דבשביל גוי לא מהני ההוא התירא רק לשל ישראל יותר מן הצריך לו מה שאין כן גבי קדירה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום דחד טירחא הוא ולית ביה איסור כלל הכי נמי גבי גוי