בית מאיר אורח חיים קסז

ואסורה משום משקין שזבו ומשום שנעשה בהמלאכה איסור אם בשביל ישראל נעשה מה בכך שהדר ואכלו וכי דבר שנאסר פעם חזר והותר לאכילה ודברי הסמ"ק פשוטים מדכתב תחילה ואי אית בקערה בישולא ש"ד ויש סומכין לעשות כן ע"י פירורין אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו והיינו משום דמסופק אם הפירורין חשובים למיחשב החלב למשקה הבא לאוכל אם לאו ועשה איסור ע"ז כתב אך אם הגוי עשה כן שחלב לתוך פירורין מותר הישראל לאכלו דאז הוכיח סופו על תחילתו שהיה באמת משקה הבא לאוכל דכאוכל דמי אבל לשתותו אסור משום דאז הוכיח סופו על תחילתו איפכא שלא היה אלא הערמה ואסור וזה ברור לענ"ד

ועפ"י פירושו זה פי' להתשו' רשב"א נמי דמתיר אף לשתות וכנראה מפירושו מפני שהגוי לא בשביל ישראל חלבו. (ולענ"ד המשמעות בשביל ישראל) ואין בה אלא איסור נולד ומחלק בין נולד דביצה לנולד דמשקה בסברות מה שלדעתי לא עלה בדעת הרשב"א ולא משמע כלל מתוך לשונו להכי לענ' משמעות פי' הב"י שהרשב"א איירי בחלב לתוך אוכלין אלא שהבהמה היתה עומדת לחליבה היא עיקר אלא שדבריו כולם צריכים ביאור תחילה כתב בשם הר"ן דלא שרי אלא בעז העומדת לאכילה ושוב כתב ואעפ"י שבפרק חבית וכו' דמשמע מיניה דלדבריו שבפרק חבית מתיר אפילו בעומדת לחלוב והמעיין בר"ן ריש ביצה יראה דהר"ן גופיה ג"כ מחלק דבעומדת לאכילה אפילו בשבת שרי ובעומדת לחלוב אפילו בי"ט אוסר ואם כן ממילא מה שכתב על תשו' הרשב"א דלטעמי' אזיל שמסכים עם הרמב"ן נמי לא אזיל שהרי הרמב"ן ע"כ בעומדת לאכילה הוא דהתיר מכח הוכחת קושי' הר"ן ריש ביצה מדמקשה אי בעומדת לגדל מ"ט דב"ש אלא אינו בא אלא לסלק המוקצה דמחמת איסור שחיטה ולא האיסור דמוקצה מחמת שעומדת לחלוב אבל כד מעיינין דברי הב"י נכונים שהרי איתא בב"י בשם י"א שבכלבו דעומדת לחלבה אינו מזיק אם לא לגבן וכן בתרנגולת לאפרוחים דוקא וכן דעת הרז"ה ואף שהיש"ש כתב שאין זה אלא דברי נביאות כבר כתב הט"ז דלשון דלגדל בצים הכי דייק:

והפר"ח מקשה דהא סתם אמרינן עז לחלבה ותרנגולת לביצתה מחלוקת ר"י ור"ש והם דברים מותמהים דשם דאיירי לענין לשחוט הבהמה או התרנגולת פשיטא דהמה מוקצים ואדרבה משם ראיה לדיוק הט"ז מדשם לא נאמר לגדל עיין וק"ל אלא דתו הקשה מדאמרינן לא נשחטה הוברר דלגדל בצים עומדת ואיך הוברר דילמא רוצה לקיימה לגדל בצים לאכילה ואמת שקושי' זו נמי הקשו הח"ר שבת דף קכ"א אבל הא חזינן הבעה"מ לא חש לקושי' זו שהרי פי' דר"נ לא מיחשב הביצה נולד אלא בלגדל אפרוחים ונמי קשה א"כ מה מקשה הסוגיא אי בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה אוכלא דאיפרת הוא ופירשו התוס' משום דאי בעי שחט ואכל מה שבגוה ומשמע הא אי לא שייך לומר אי בעי' וכו' לא הוי קשיא ליה מ"ט דב"ה ולימא דאיירי בלגדל בצים לאכילה דהתרנגולת מוקצה ולא שייך אי בעי וכו' וב"ה ס"ל דהואיל דהתרנגולת מוקצה הביצה נגרר אחריו אף דדעתיה עלוי' א"ו דסובר דהגמרא פשיטא לה דלא שכיח לגדל תרנגולת לבצים לאכילה מדיצא שכרו בהפסידו אלא סתמא או שעומד התרנגולת עצמה לאכילה או לגדל אפרוחים וממילא ה"ה דמיושב קושי' הפר"ח והנה הבעה"מ הוכיח זה מדחזינן בשבת דעז לחלבה הוי מוקצה לר"י ובפרק חביות מוכח דאף דהעז מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ אין החלב מוקצה ה"ה תרנגולת אף שעומדת לבצים אין הבצים מוקצים משום דדעתי' עלוי' וידוע לשטת הר"ן שם אין זו ראי' של כלום דאיסור מוקצה דשבת לא חל כלל על הביצה ואיסור מוקצה דעומד לבצים או לחלב עושה אותו יוצא מתורת מאכל והוי הביצה נולד גמור בע"כ וכדביאר א"ו דלא סבר כלל כחילוקו וכן הרמב"ן בחילוקו כתב להדיא דמשום הקצאה דלא דחי' בידים כשעבר ממילא הותר והוסיף לן הרשב"א בפרק חביות ביאר היכי דדעתו עלוי' והיא ממש סברת בעל המאור הרי דנמי לא ס"ל סברת הר"ן דבעינן שהביצה לא נאסר מעולם אלא אף דנאסר כשהי' במעי התרנגולת כשבא לעולם ודעתו עלוי' ולא הי' האיסור ע"י דחיי' הותר ממילא ובודאי אין חילוק אם נאסר בלא דחי' ע"י איסור שחיטה בשבת לבין הנאסר ממילא בלא דחיי' ע"י שעומדת לחלוב או לבצים ואי משום קושי' הר"ן מה מקשה מ"ט דב"ש ע"כ דמפרש נמי כהמ"א דהיינו בעומדת לאפרוחים:

וזה נראה מדשתק לבעהמ"א ש"מ דאודי לו בזה ועיין ביש"ש הנ"ל תמצא נמי מבואר שהבין הכי בהתשו' דלרמב"ן כמו דבשבת שרי ה"ה בעומד לחליבה ע"ש ודוק והיינו שמסיים הר"ן ריש ביצה ויש להרמב"ן דרך אחר ולפ"ז שפיר כתב הב"י דלדבריו בפרק חביות בשם הרמב"ן אף בעומדת לחלב שרי אלא דכתב דבביצה דבריו עיקר והנה הרשב"א אף שבחידושיו מסכים בפרק חביות עם הרמב"ן מ"מ כבר כתבתי שבדף קכ"א דוחה דברי בעה"מ מכח קושי' הפר"ח וכן בספר עה"ק מחמיר למעשה וכתב והורו הגאונים שלא נאמרו דברים אלו אלא ביום טוב אבל בשבת אפילו חולב לתוך האוכל אסור מפני שבא מעז ויש איסור לשוחטה והרי הוא נולד מן המוקצה ומקצת מגדולי הראשונים ואחרונים הורו בשבת להתיר כי"ט ואף על פי שנראין דבריהם שומעין לראשונים להחמיר הלכה למעשה ומכל מקום ביום טוב מותר לאוכלן בד"א בעז העומדת לאכילה אבל העומדת לחלבה אסור אפי' בי"ט משום נולד מן המוקצה וא"כ שפיר פירשו הב"י ואיירי שהגוי חלב בהמה שלו לקדירה שיש בה אוכלין אלא שהיתה עומדת לחלב ולאכול החלב ולא לגבן וכ' השואל אפשר שהוא מותר לאכילה והשיב כדין אמרת כלומר דלא נעשית בה איסור מלאכה כיון שנחלבה לאוכלין והחלב אינה מוקצה כלומר אף לשטת המחמירין כנ"ל שהרי מוכן הוא מפני שהוא של גוי שאפילו ישראל אפשר שהוא מותר דהיינו גדולי ראשונים הנ"ל והוא שיטת הרמב"ן והיינו דכתב הב"י דלטעמי' אזיל ר"ל במה שכתב שאפשר אפי' ישראל וכו' וא"כ דכונת הרמ"א במ"ש גוי החולב יש להקל אינו אלא לתוך אוכלין רק שהבהמה עומדת לחלוב ומ"מ כתב ונהגו בו איסור א"כ מה שכתב המ"א בפסקו ובבהמת גוי אפי' אינה עומדת לאכילה מותר וכו' ליתא אלא דע"ז כתב הרמ"א שנהגו איסור

סימן תקו סעי' ב' ונפל בו כו' מותר אף בלא שינוי. הג"א וי"א כו' אבל יש מחמירין ואוסרין כתב המ"א דמיחזי כבורר דהוי אב מלאכה כמרקד אבל השונה פי' שרקדן פעם שני' אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין שם סובין משמע שנותן זה לטעם בנפל בו צרור או קיסם שמותר לשנות בלא שינוי ולקחם ביד יהא אסור וקשה מה בכך שהכל יוצא ואין כאן סובין הא הצרור וקיסם נשאר בהנפה בשלמא רש"י שפי' הכי י"ל שכלפי שאמר התנא אין שונין דהיינו אף בלא נפל תוכו כלפי זה דן במכ"ש דלקיחה ביד אסור דהא בשונין בלא נפל לתוכו נראה שהכל יוצא ומ"מ אתה אוסר אבל שיספיק זה לטעם הבדל בין לקיחה ביד שיאסור ובין שונין היכי דנפל לתוכו קשה לי מה יועיל שנראה מדהכל יוצא ואין כאן סובין שזה הוא פעם שני' הא מ"מ מרקד כדי שישאר הצרור וקיסם והרי זה גופה המלאכה ממש דאסרינן בסי' תק"י לברור קטניות בנפה ומ"ש צרור בקמח מפסולת בקטניות וכ"ת משום דלא הי' אפשר מעי"ט קשה חדא דא"כ אף הלקיחה ביד לישרי מההוא טעמא (ותו אטו מי לא איירי שלקח הקטניות בי"ט מחנוני המכירו דנמי לא הי' אפשר מאתמול) ומ"מ אסור ואיפכא תימא לי למה יאסור ליקח ביד הא שרי בקטניות הברירה כדרכו לברור הפסולת מתוך אוכל אך לא בנפה ולמה יאסור הכא הלקיחה ביד. להכי הנלענ"ד עיקר פי' הכל בו בהראב"ד והיינו ע"פ הגירסא בהש"ס שהוא בפר"ח (ולא מצאתי עד הנה בשום ספר זולתו אפשר היא בעה"ק שאינו בידי) כי בל"ז פי' הה"מ במח"כ אין הלשון סובלו והכי הוא הגירסא שהתנא תני קמיה דרבינא ושוין שאם נפל לתוכו צרור או קיסם ששונין וא"ל רבינא כ"ש דאסור וכתב הפר"ח פי' למ"ד אין שונין דכיון דאפי' הרקדה שני' דלא מחזי כמרקד אסור כ"ש בנפל צרור דמחזי כבורר עכ"ל ולהכי שפיר פוסק הראב"ד