בית מאיר אורח חיים קסה

ומ"מ דוקא לאחר אכילה מפני שהיא הערמה הניכרת אבל קודם אכילה אינה ניכרת ושרי דאל"ה ליפלוג בקודם אכילה גופה כדמחלקו הב"ח ופר"ח וא"ר א"ו העיקר כמשמעות הב"י ומ"א ואין להורות איסור לאחרים רק לנפשו ראוי לבעל נפש להחמיר ודוק

(סעיף הנ"ל ש"ע) מיהו אם עברה ובישל וכו' מותר לאכלו. פשטות לשון זה ודאי מורה שסובב על מה דמסיים אבל אחר אכילה וכו' דהוי הערמה מיהו אם עברה וכו' דהיינו שעברה ובישל בהערמה זו של אחר אכילה מותר וכן מבוארת דעתו בב"י שכתב וכן דעת הריב"ש בתשו' וכתב דמ"מ אם עבר ובישל אחר אכילה בהערמת אכילת כזית אין לו דין מערים לאסור עליו התבשיל אלא דין מבשל במזיד או בשוגג יש לו דשרי וכן פי' המ"א להש"ע אבל הפר"ח פי' הש"ע פי' אפילו במזיד וכו' אבל לא בהערמה והיינו מפני שבאמת יפה כתב שא"י לפרש דברי הריב"ש בזה שאם בשעת שחיטה הי' דעתו להערים ולאכול ממנו כזית הרי משעת שחיטה נאסר הבשר ואסורה באכילה. והדין עמו כי צ"ע כי מה שהוציא הב"י ממנו לדינא אי אפשר להכניס בלשונו וכן הא"ר העתיק לשון הריב"ש זה והוציא ממנו לכתוב מבואר מזה דכל שכונתו לאכול מעט ולא אכל נמי אינו אוסר. ואיני יודע שום רמז ראי' מדברי ריב"ש אלו ומכ"ש שאינו מבואר והראי' מט"ז שמביא ליתא כי לא כתב הכי אלא היכי שבהיתר בישל בלא הערמה ומודינא היכי דבישל מאכלים שונים על דעת לאכול מכולם ושוב נמלך ולא אכל מאחד כלום והותירו דפשיטא דשרי אבל היכי שבישל אך בהערמת אכילה והאכילה גופה היא ללא צורך אליו דעיקר התירו משום דהוי הערמה שאינה ניכרת פשיטא לדעתי שאם לא אכל דהוי הערמה הניכרת ואסור ואין דומה כלל לראי' הט"ז מאכילת מסוכנת דשם שרו החכמים כל שיש לו שעות לאכול אעפ"י שאינו אוכל מפני שמ"מ כל שיש לו שהות הברירה בידו לאכול ומפני הפסד ממון התירו משא"כ הכא עיקר ההיתר בהערמה שאינה ניכרת וצריכה האכילה. ומכ"ש בגוונא דהש"ע שהתיר בדיעבד אפילו אחר האכילה ודאי דכל דלא אכל היא הערמה האסורה וזה ברור דלא כהא"ר אלא כדכתב המ"א

סימן תקד עיין ט"ז סק"א ומ"ש לתרץ קושי' הר"ן הם דברים מותמהים דכיון דלהרי"ף יש הבדל מעיקר דין בין תבלין למלח לענין שנוי דהטיי' פשיטא דטעמא בעי ויש נ"מ בין הטעמים ומ"ש שהר"ן לא כתב דבריו לתירוץ אלא לפלוגתא מדכתב לשון אבל לא עיין בהר"ן גופה שכתב אבל נגד מה דלא נראה לו תירוץ הרמב"ן עיין וקל

סימן תקה בהמה שהיא עומדת לאכילה זה ע"פ הסמ"ג והר"ן אבל הטור אינו מחלק בזה וסתם וכתב קדרה שיש בה אוכלים מותר לחלוב בהמה לתוכה להרי"ף. ומשמע מתוך תשו' היש"ש שבסי' א' פ"ק דביצה וכן בספר תשו' שלו סי' ע"ה דטעם הטור משום דס"ל דבין מוקצה ונולד שרי בי"ט כר"ש וזה אינו שהרי בסי' תצ"ה לא הכריע הטור כלל בפלוגתא זו ותו הרי הטור כתב מותר להרי"ף והרי הרי"ף פוסק להדיא בי"ט אפילו מוקצה לאיסור כר"י לכן העיקר דודאי סתימת הרי"ף מורה להיתר אפי' בבהמה העומדת לחלוב וטעמו הוא כדביאר הרמב"ן פ' חביות דטעמא דהרי"ף במה דמחלק בין י"ט לשבת לענין החלב ולא לענין האשכול הוא מטעם התוס' דהאשכול ראוי לאכילה בשבת משא"כ העז והוי כבורר אוכל מתוך פסולת וכתב תו אבל לפי פי' רב אלפס ורבינו חננאל דמוקמו לה בי"ט כיון דאוכל הוא כל לתקוני אוכל בי"ט שרי הואיל וא"א לעשותו מעי"ט ואע"פ שאין דישה בעלמא מותרת בי"ט בזו התירו וכו' והאי נמי אם חלב אותן מבעי"ט למחר מחמיץ ונתקלקלה לגמרי וכו' וקשה לפ"ר מה צריך לכל דברים אלו הא בי"ט כיון דהבהמה גופה שרי הוי ממש כסוחט אשכול דמותר אפילו בשבת א"ו משום דמפרש נמי סתימת הרי"ף דאפילו בבהמה העומדת לחלוב נמי מתיר לחלוב לתוך קדירה והוקשה לו נהי דלהרי"ף הא מוקצה אסור בי"ט ובודאי ההכרח לבא לדעתו לשטת בעל המאור דנהי דבהמה מוקצה אין על החלב מוקצה כיון דדעתו עלוי' מ"מ קשה לו הא להרי"ף הבהמה גופה העומדת לחלוב עכ"פ אסור באכילה בי"ט מטעם מוקצה. וא"כ הדר וליחשוב החלב בורר אוכל מתוך פסולת ולאסור אפילו לקדירה כמו בשבת ומוכרח לבא מטעמו דמלאכת אוכל נפש בי"ט שרי וזה ברור והכי מבואר תשובת הרי"ף שמביא שם הרמב"ן להדיא ודוק

כתב המ"א ומ"ש הלבוש דאין מוקצה ונולד בשל גוי ליתא דנולד אסור בשל גוי כמו ביצה (וחלב) צ"ל ומחובר כמ"ש סי' תקי"ג ותקי"ז ואחריו החזיק הא"ר וגם הפר"ח. ואני א"י מנ"ל ליפלוג על הלבוש לא מיבעי' לדעת הכל בו שבסי' ש"י בהג"ה דאפילו מוקצה דגרוגרות וצמוקים דמודה בי' ר"ש אינו בשל גוי מכ"ש נולד דלר"ש שרי אפילו בשל ישראל דשרי בשל גוי לכ"ע אלא אפילו למה שהעלתי שם דהש"ע לא סבור כותי' בגרוגרות וצמוקים היינו משום דמה דלא חזי אף הגוי מקצהו אבל נולד דאין איסורו אלא מחמת מוקצה חמור דלא הוכן לו ומכיון שבשל גוי אין צריך הכן כדאיתא בהירושלמי מה"ת לן לפלוגי והראיה דמייתו מתקי"ג דהיינו הנאמר שם דאסור ליקח בצים מהם מספק שנולדו בי"ט א"י מה ענין זה לזה שם האיסור משום י"ט דעלמא גזרינן אטו י"ט אחר שבת דאסור משום הכנה ופשיטא אין חילוק בין ישראל לגוי ואפילו למ"ד משום משקים שזבו או פירות הנושרים אין ענין כלל הנאסר משום גזירה להנאסר משום דלא הוכן ע"י שהוא נולד וכן הראיה מסימן תקי"ז דאסור ליקח מהם דבר שבמינו מחובר או שמחוסר צידה ג"כ אין ענין לנולד דבמוקצה דמחובר בפי' כתב רש"י דף כ"ה ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל גוי וה"ה מחוסר צידה דמחובר וצידה דין אחד להם וצ"ע

כתב המ"א בהמה שהוא עומדת לאכילה אבל עומדת לגדל או לחלוב הוי לה מוקצה ואסור בכל ענין ולמאן דשרי מוקצה הכל שרי דאי בעי שחט לה ואוכל הכל והא"ר כתב הרי היא מוקצה כו' פי' נולד מן המוקצה וא"כ אף לי"א בסי' תצ"ה דמוקצה מותר אסור בזה דנולד הוא ודלא כמ"א: ולפ"ר הא יפה דיבר המ"א דמכח דאי בעי שחט לה ואכל הכל הוי ליה אוכל דאיפרת שהרי משקה הבא לאוכל הוא וכבר מקשה הסוגי' ריש ביצה אי בתרנגולת העומדת לאכילה מ"ט דב"ה אוכלא דאיפרת הוא מההוא טעמא גופא דאי בעי וכו' כדאיתא שם בתו' וה"ה למ"ד מוקצה בי"ט שרי דאי בעי אוכל הפרה הרי החלב אוכלא דאיפרת הוא אבל זה אינו דא"כ מה קאמר שם הסוגיא על מה דמקשה ודילמא ב"ש לית ליה מוקצה קס"ד מאן דשרי מוקצה בנולד אסור הא אי שרי מוקצה שוב הנולד אוכלא דאיפרת הוא וע"כ לבא למה שדחק המהרש"א וכל המפרשים דלא מקרי אוכלא דאיפרת אלא היוצא מדבר העומד לאכילה אבל היוצא מדבר העומד לחליבה ולגדל דמ"מ איהו אקצהו מדעתו אלא דשרי מ"מ על היוצא ממנו שם נולד וא"כ הדר שפיר דן הא"ר אך מ"מ היה אפשר ליישב המ"א דהנה שם מקשו תוס' איך ס"ד דאפילו מאן דשרי מוקצה נולד אסור הא ר"ש דשרי במוקצה שרי בנולד כדאמרינן דר"ש מתיר להסיק בשברי כלים וי"ל דלא דמי דהאי נולד דהכא הוי נולד טפי שמתחילה לא הי' בעולם אבל התם הכלי היה בעולם רק שנשבר וכן משמע נמי בעירובין מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך כ"ש דהוי נולד ואסור ומאי פריך ודילמא ההוא כר"ש דהא ר"ש מתיר בנולד א"ו היינו טעמא כדפרשתי דכיון דבליעי לא היה כלל בעולם ואפילו ר"ש מודה דההוא נולד אסור והקשה בספר פורת יוסף דא"כ למה דמסיק ר"נ דלעולם בתרנגולת העומד לגדל ומאן דל"ל מוקצה ל"ל נולד הרי חזינן דאפילו נולד כזה דלא היה בעולם לא ס"ל מאן דל"ל מוקצה והדר קשה מה מקשה בעירובין דילמא ר"ש היא והוא קושי' עצומה ובעל הספר דחק מאוד ואולם אין זה אלא לפי' המהרש"ל שהביא המהרש"א שם ולהכי כתב נמי המהרש"א ובעירובין וכו' אבל המ"א אפשר מפרש דודאי ר"נ