בית מאיר אורח חיים קסד

להחמיר כתב ומ"ש הטור בסי' תרל"ב עמ"ש שם פרש"י ועיינתי שם וכתב פי' נהי דאמרינן דחשוב כאילו שניהם סמוכים זה לזה מ"מ לא אמרינן שהוא כמפורד וסתום בסכך פסול עכ"ל ואני א"י מה תיקן בזה מלבד שלשונם דלא אמרינן לבוד להחמיר אינו סובל כלל פירושו אף גם לפירושו דמודו דאמרינן לבוד להחמיר שיהא כאילו שניהם סמוכים מה מסופקים כשיש סכך פסול ב' טפחים משני צדדים ואויר פחות משלשה מפסיק ביניהם למה לא נאמר דודאי פסול מטעם לבוד שחשוב כסמוכים א"ו משום דזה נמי פשיטא להו דלא אמרינן לבוד להחמיר אלא דמסופקים מפני שאין בו שעור לחוץ דלהכי מצטרפים ע"ש בתוס'. ותו מה פעל בפירושו דסברי דלא אמרינן לבוד שהוא כמפורד וסתום בכל ענינים נהי דמתורץ בזה מה שהוצרך הש"ס בסוכה לומר שאני הלכות טומאה כלו' דבטומאה אפילו לבוד לענין שיהי' כסמוכין זה לזה לא אמרינן דשם יספיק לבוד להיות אף כנגד ארובה טמא:

אבל מה יענה לדברי תוס' שמביא בעירובין שכתבו ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד דהלכתא גמירי לה והרי שם אם נחשוב האויר כסתום הא על כרחך היינו כמופרד וסתום דאל"ה אין אהל טפח ותיפוק ליה דזה לא אמרינן בכל התורה להחמיר וכן נמי מה שאמרו ולהכי נמי קאמר בסמוך וכו' נמי לבוד דמופרד וסתום מבואר מדבריהם דכל זה דוקא אך משום דבטומאה הלכתא גמירי לה הרי להדיא בעירובין דעתם דבשאר ענינים אמרינן לבוד כסתום אף כמופרד וסתום אף להחמיר גם בריטב"א מס' סוכה דף י"ו ע"ב ד"ה אמר רב חסדא כתב משמעתין מוכח דכל היכא דאמרינן לבוד אינו כאילו הוא סמוך ממש וכו' ע"ש ואולם האמת אף דפירושו לענ"ד ודאי אינו מ"מ הקושי' ודאי צ"ע ואומר דבל"ז צ"ע מנא להו לחלק מסברא בין לחומרא בין לקולא אמנם רואה אני שאף הרי"ף בשיטתייהו שהרי כתב על פלוגתא דרב אחי ורבינא דקי"ל בכל התורה רבינא לקולא והלכתא כותי' ואילו דלמ"ד יש לבוד באמצע היינו אפי' לחומרא הרי בפלוגתתם אף רב אחא לקולא כמו בנדון דתוס' אלא משמע מיני' דפלוגתתם אינה אלא לקולא ויראה דנפיק להו נמי מסתימת לשון אביי אבל באמצע פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר וחד אמר וכו' דמשמע דא"צ לפרש מי אמר הכי ומי הכי מפני הסוגי' דבכל מקום רבינא לקולא ומוכח מזה דאף למ"ד יש לבוד אינה לחומרא אלא לקולא והא דמשני הגמרא ואידך שאני הלכות טומאה דהלכתא גמירי ולא בפשוט דלחומרא לא אמרינן היינו משום דבאמת בטומאה אף לקולא לא אמרינן לבוד כדהוכיח הט"ז בי"ד סי' שע"א סק"ד ע"ש ואילו הי' משני ש"ה דלחומרא לא אמרינן הי' נשמע הא לקולא אף בטומאה אמרינן לבוד וזה ליתא להכי חפס הסוגי' האמת וכן התוס' בעירובין תפסו דברי הגמרא מפני האמת ולעולם דבריהם הוא בפשוט כדפסק הרמ"א:

ובזה נמי אין צורך לדברי המ"א בתוס' עירובין דף ק"ב שאין בדבריו דבר המתיישב. גם כל דבריו שם כמדומה הם שלא בעיון כתב וכ"כ התוס' בעירובין דף י"ו כתבו שם דאעפ"כ החלל מצטרף לרוחב ש"מ דיש לבוד להחמיר וכנראה דס"ל דלהכי החלל מצטרף ע"י לבוד ועפ"ז כתב לקמן בתר תירוצו וי"ל שכתב באין מבין תדע דהא אצבעיים מכאן וכו' הוי אהל אפי' לענין טומאה ואפ"ה מותר לעשותו בשבת כמו שאמרו שם לענין שבת וכל זה לא הי' כי מה שב' אצבעים החלל מצטרף לאו היינו משום לבוד דאילו הי' לבוד הוי כסתום ולא הי' הכלים שתחת הפתוח טהור אלא מטעם דעומד מרובה על הפרוץ מה שא"כ בכילה מיד דאמרינן למעלה לחומרא לא אמרינן לבוד ואינו כולו סתום שוב הוי פרוץ מרובה על העומד ולהכי לא הוי אהל ודוק אך הא עדיין מ"ש המ"א והכי משמע בעירובין דף ט' ע"ב ודאי צ"ע דשם בתירוץ רב אשי משמע דאף לחומרא להצריך לחי אחר תלי' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן ות"ל דלהחמיר לא אמרינן לבוד ובע"כ לומר כמו שהוכיחו התוס' שם בסוגי' ד"ה אין דהפלוגתא דרב אחא ורבינא אינה אלא בלבוד דלמעלה ולא בדפנות דלכ"ע הוי לבוד באמצע ש"מ דיותר נקל לומר לבוד בדפנות מבלמעלה ה"ה מה שהוכיחו דלחומרא לא אמרינן לבוד היינו למעלה אבל בדפנות מודו דיש לבוד אף להחמיר ודוק וצ"ע סעיף ג' אין סומכין את הקדירה בבקעת כתב הט"ז פי' בבקעת לחה ודבריו תמוהים פירש הש"ע אליבא דדעת הרא"ש וטור ויש"ש וזה אינו כמבואר דעתו בב"י וכן מבואר בהפר"ח והמ"א סקי"א כתב דעצים מוקצים הם בי"ט כמו בשבת אפילו למאן דשרי מוקצה כמ"ש סי' ש"ח ובסק' יג כתב דהא ברישא מיירי דוקא בעץ יבש ובזה הדין עמו וא"כ אין סומכין נמי מתפרש ביבש דהא עלי' קאי וא"כ דבריו שבסעי' י"א יותר תמוהים דהא בהדיא פליג ר"ש ומתיר בבקעת יבש ליסמוך בו ומה ענין י"ט לשבת שמביא ראי' מסי' ש"ח:

ועיקרן של דברים דדין בקעת יבש לסמוך בו תלי' בפולגתא דריש הלכות י"ט בדין מוקצה והש"ע לשיטתי' שפוסק כהרי"ף ורמב"ם דאית להו מוקצה בי"ט. ולצלות בו ודאי שרי כהסכמת הרמ"א וע"פ ההלכתא יבשתא שרי דאזלה אפילו לר"י וכמבואר בב"י להרי"ף ומה שהש"ע משמיט דין חזרא ביבש שהוא מותר לכ"ע וכבר התמיה הפר"ח נלענ"ד דאזיל לשטתו שפי' בב"י דעת הרמב"ם באוד והביא הדין בסי' תק"ו שאסור דהיינו אפילו ביבש ולא משום מוקצה אלא מפני שסתמו עב וצריך תיקון משא"כ חיזרא שסתמו דק ולא רצה ליתן לנו הבקיאות להפריד מה נקרא עב או דק וסתם בסי' תק"ו לאיסור והדין עמו וליסמוך קדרה בבקעת רטוב אליבא דמאן דפסק במוקצה כר"ש תלי' בפלוגתת רש"י דלרש"י נמי שרי ולתוס' ורא"ש לכ"ע אסור לתוס' מטעם דמודה בו ר"ש ולהרא"ש מטעם דגזרינן י"ט אטו שבת וכמבואר ביש"ש (ומה דדחק עצמו היש"ש בפירוש הרא"ש לנוסחתו עי' לגירסתו בהרא"ש הדברים יותר פשוטים) ונלענ"ד בשעת הדחק יש ליסמוך על המתיר מוקצה בי"ט ומותר להסמיך קדירה בבקעת יבש וברטוב אפילו בשעת הדחק לא כי רבו החולקים על רש"י ז"ל ודוק:

סימן תקג סעיף א' הג"ה וכן יכולה לבשל הרבה קדירות ולאכול מכל אחד מעט הפר"ח העלה מרש"י ותוס' דף י"ז ע"ב כדעת הב"ח דדוקא במינים שונים שדעתו באמת לאכול מכל מין ומין אבל אם זה שאוכל אין צריך לו כלל ואינו אכלו אלא להערמה אסור. והאמת כי משמע נמי הכי מהריב"ש ואולם לדברי רש"י ותוס' שמחלקים בין הערמה דרב אדא לבין הערמה דאסרה הברייתא באופן שאין ללמוד שום היתר הערמה דבישול מהערמה דרב אדא קשה הא חזי' שבדף י"א ע"ב כתבו תוס' בעצמם מערים ומלח וכן רגילים העולם שמערימין ואוכלים מעט מן התרנגולות ואוכלין הכבד הרי להדיא שמביאין רגילות העולם שלומדים היתר הערמה מדרב אדא ואילו מחליטין כדכתבו דף י"ז איך לא כתבו שטועים ושיש למנוע המנהג ובלי ספק אכילת כבד מתרנגולת אינה אלא בהערמה ללא צורך אלי' כלל דאילו בשצריכים לה אין צריכים ללמוד מדרב אדא וברייתא מפורשת היא ממלא אשה וק"ל ולא די שלא כתבו שטנה על הרגילות אלא אף מביאים ומיהו הר"ר שמואל הי' אומר וכו' הרי להדיא שמסכימים שאין ההכרח למונעם וע"כ הברור שהעולם סוברים דשפיר יש ללמוד מדרב אדא ואי משום הברייתא דבלבד שלא יערים מחלקים דוקא כהערמה שפרש"י שמבטל בהערמה שאולי יב אורחים ואינו אוכל כלל ממה שמבשל שהיא הערמה הניכרת משא"כ הערמה דרב אדא שלבסוף אוכל מהם וכן למדו מזה דה"ה להערמה דבישול כיון שאוכל ממנה הוי הערמה דלא מינכרה ושרי' אלא שהר"ר רבינו שמואל מחמיר וכתב דוקא קודם אכילה שאז הוא הערמה דלא מינכרה ולא אחר אכילה דהוי' בדומיא דהערמה דאורחים דמינכרא ואסור לכן אף שתוס' לנפשייהו דעתם כדכתבו בדף י"ז מ"מ לא רצו לימחות לבטל רגילות העולם מפני שיש להם על מה שיסמכו וזה נמי דעת ר"י שבמרדכי אפילו גבי אפי' אלא שבזה חלקו עליו, ולדעתי משמע נמי מהעיטור גופי' שמביא הטור (אף דמהריב"ש לא משמע הכי) לחלק בין קודם אכילה לאחר אכילה ובודאי לאחר אכילה האכילה גופה אינה אלא להערמה