בית מאיר אורח חיים קסג

הב"י דעיקר ההקצאה דמחובר היינו מדלא לקטינהו ש"מ דעתו היה שתגדל עוד הפרי י"ל דלא שייך כלל הקצאה זו בעצים ובפרט כשנשרו וק"ל אך הא ק"ק למה להו לשני טעמים כדתמהו התוס' ריש ביצה על סוגי' הגמרא ע"ש: סעיף ו כלים שנשברו בי"ט עיין סי' ש"ח סעיף ו'

שם אבל מסיקין בכלים שלמים תיבה זו שלמים הוסיף הרמב"ם ז"ל על לשון הברייתא ותימא לי הא כשעושין מעין מלאכתן הראשונה לכ"ע תורת כלי עליהן ומותרים בטלטול ולמה לא יסיק בהם ולעיל בסי' ש"ח הוצרכתי לידחק דכשעושין מעין מלאכתן הם בכלל דמסיקין בכלים אבל הרמב"ם שהוסיף לבאר שלמים צ"ע הגם שאפשר לדחק דמההוא טעמא משמיט אוקימתות הגמרא שריבה עליהן מפני שמבאר הקושי' כדפרשתי לעיל בתי' א"נ ע"ש ודוק ולכן מקפיד על שלימן כדי שאז לא צרכינן לתי' הגמרא משום דאז אף כי מדליק פורתא מ"מ נשאר מעין מלאכתן משא"כ כשמתחלה נשבר ואינו עושה אלא מעין מלאכתן שוב כי מדליק פורתא אינו עושה אלא מעין מלאכה אכתי צ"ע כדבלא זה תמהו דהיה לו לפ"ז לבאר עכ"פ דאף בשברי כלים העושין מעין מלאכתן שרי להיסק ע"י שמרבה עליהן כדתי' הגמרא לפי' זה וצ"ע

שם כתב המ"א ואפילו לשורפם במקומן אסור וכו' עיין סי' שי"ח סעיף ג': (סוף הסימן) ולפידים עיין קושי' הב"י ופירושה בהפר"ח: ומה שכל הבאים אחריו מיישבים דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל לפשטות לשונם ובפרט בלשון הט"ז שכתב דלהקל חיישינן למ"ד ב' קדושות ודאי הם דברים תמוהים שהרי מ"ד ב' קדושות דהוא ר' יודא בעירובין דף ל"ט בהדיא מתיר אף ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני ומכ"ש לפידים ואין לומר ר"י לית ליה כלל הכנה הרי אדרבה ר"י הוא דס"ל הכנה בביצה דף ד'. אך היש"ש לא נקיט בלשונו ב' קדושות סתם אלא כתב דמחמרינן דילמא ב' קדושות הן כמו שבת וי"ט ור"ל דלא משום דחיישינן למ"ד ב' קדושות מחמת ספק אלא אף דהוי מכח ודאי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה מ"מ ב' קדושות הן כמו שבת ויו"ט לענין הכנה דלא לקרי י"ט מכין לעצמו ולהכי כתב על רבינו ב"י ולא ידע עיקר דבר זה ואני אומר ידע וידע אלא דלא ניחא לו בו כי דברים אלו לא אזלו אלא לשטת הראב"ד בפ"ח מה' עירובין דסובר נמי בימים של ר"ה נאכל עירובו ביום הראשון אין יוצאין עליו בשני ויוכל לומר דבריו שחייש לשמא ב' קדושות מחמת ודאי ולא מחמת ספק אבל אין מוכרח כי י"ל דס"ל לקולא לחוש לדר"י דמחמת ספק הם ב' קדושות ויש לחוש שמא הראשון חול ושני קודש משא"כ לענין הכנה דא"כ ממ"נ שרי כמו לר"י הביצה אבל לשטת הרמב"ם שהסכימו עמו הרשב"א והה"מ וכן פסק הב"י בש"ע סי' תי"ו הרי מוכח דקדושה אחת הוא אפילו לקולא ומכ"ש דלא צרכינן לספוקי לשני קדושות דשבת ויו"ט דמסתביר דאף הראב"ד לא חש לה כי אינו דומה לשבת ויו"ט דשם רוב הפעמים הם נפרדים. וגם באמת אין קדושיהן שוות אבל ב' ימים דר"ה דאם התקנה לא מחמת ספק הרי תמיד הם אחדים ומחוברים בקדושת שוות מה"ת לספוק בב' קדושות ומה דפסקינן ריש סי' תק"ג שאין להכין מיום ראשון לשני כבר ביאר המ"א הטעם משום דיום הראשון עיקר והוי מכין מיום לחול וזה לא שייך להכנה דממילא דאם יום השני חול הא לא בעי סעודתו הכנה ובודאי יפה תמה הב"י ודוק

עיין ביש"ש פ"א סי' ד' מבאר טעם איסור שבירושלמי מה שכבה בשבת שאסור ביו"ט שאחריו אם חדא קדושה הם דהיינו משום נולד ולהכי העלה דלדידן יש להחמיר ביום ראשון של י"ט בין בר"ה בין בשאר י"ט ובלשון הסמ"ג שהוא בלשון זה ודין זה נוהג אליבא דרב ללשון דהכנה בשני י"ט של ר"ה או הסמוך לשבת לפני' או לאחריה וכן הלפידין שהובערו קצת ראשון וכבו אסור לחזור להדליקו בי"ט שני של ר"ה וכתב שקשה מה צריך גבי ר"ה לטעם דהכנה ת"ל אפילו אם הוא אסור משום נולד אסור בכל ב' הימים דהא קדושה אחת הוא ולהכי פירשו בדרך רחוק ע"ש ואני תמה על כל דבריו כי מה ענין לנולד בזה לא מיבעי' בלפידים או שמן דודאי לא שייך דמעיקרא עצים ושמן העומדים לידלק והשתא נמי עומדים לכך וכי משום דמעיקרא היה עץ ארוך והשתא קצר משוי' לי' נולד אלא אפילו הפתילים שיש תורת כלי עליהם מ"מ כיון דהשתא הנותר עדיין ראוי להדלקה הרי הוא כשברי כלים הראוים למלאכתן ראשונה דלכ"ע אין בהם משום לתא דנולד ועיין ריש פרק כל הכלים והכי מוכח מדברי תוס' שבת דף מ"ז ד"ה הנח ע"ש ודוק אלא העיקר דלמ"ד שבת וי"ט קדושה אחת האיסור במה שניתותר משבת לי"ט משום מוקצה מחמת איסור דבה"ש דאתקצי לכולי יומא ובי"ט שאחריו משום קדושה אחת משא"כ בי"ט לפני שבת או בשני ימים דר"ה מה מוקצה שייך הא בה"ש גופיה שרי בכל ולהכי כתב סמ"ג דלדרך דהטעם משום הכנה אף בי"ט לפני שבת [אך צ"ע מה נ"מ באיסור זה וע"כ דאסור להדליק בע"ש דהוא י"ט מפני שיהא נהנה בשבת ממה שהוכן ביום טוב] ושני ימים דראש השנה נמי אסורים זה הפשוט וברור לענ"ד אבל בו ביום לא ס"ד דשום אדם לאסור ועיין פר"ח ודוק ובעיקר דין הש"ע עיין בא"ר ופר"ח ומלבד דבריהם נלענ"ד דשייכים נמי על טעם ההכנה דברי הה"מ שבפ"ד מה' י"ט שטען נגד השגת הראב"ד בהלכה א' שכתב ויאמר מפני שהוא מוליד ואין הכנה וכתב הה"מ ואני רואה כאן חפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו עכ"ל וה"נ דכותי' ואולם עצמות דעת הראב"ד אין מובן לי אי ס"ד דטעמו משום דאש זה נולד ולא הוכן הא קי"ל י"ט ושבות מכין לעצמו וכדמקשה הסוגי' י"ט דעלמא תשתרי. אף למה שהעלו התוס' דלידה גופה הוי לידה ותירוץ הגמרא דגזירה הא לא שייכה כלל הכא וצ"ע. ועיקר טעם האיסור הוצאת אש בי"ט מבואר בפר"ח ריש סי' תק"ב:

סימן תקב סעיף א' העושה מדורה וכו' מפני שנראה כבונה הנה רש"י ז"ל כתב כיון דקיימא לן כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין שרי אף זה שרי והתוס' חולקים וכתבו נראה דאפילו ר"ש מודה דאסור דהא דאמר ר"ש דבר שאין מתכוין היינו כגון שעושה דבר ואין מחכוין לעשותו אבל הכא מתכוין למה שהוא עושה. ובבכורות דף כ"ה פרש"י נמי הכי במה דמקשה הסוגי' וסבר ר"י בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור והאמר גוזז במספרים ואינו חושש ופי' אלמא משום דאינו מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי וכתבו נמי תוס' דאין זה כשאר לשון אין מתכוין בעלמא דכיון דכותי' גוזז במספרים ושם ליכא לאקשויי ות"ל דהוי פסיק רישא די"ל נהי דאביי ורבא אמרו דמודה ר"ש בפ"ר מ"מ י"ל דר"י בן המשולם סובר עדיף מר"ש דאפילו פ"ר באין מתכוין שרי אבל הכא קשיא דת"ל דאין לך פ"ר גדול מזה וצ"ל משום דאינו אלא אהל ארעי דמדרבנן אפי' בפ"ר שרי כדאיתא בתוס' פסחים דף כ"ה ע"ב בד"ה לא אפשר וק"ל

הג"ה וכן שולחן שיש לו דפנות המגיעים לארץ עיין מ"א האריך להקשות מסוגי' דסוכה דף י"ח דמסיק הגמרא דהטעם בטומאה דלא אמרינן לבוד הוא משום דהלכתא גמירי לה ובעירובין כתבו תוס' דף י' ע"ב ד"ה עור ואין לחשוב האויר כסתום מטעם לבוד כלומר שיהא אף הכלים שתחת האויר טמאים דהלכתא גמירי לה גבי טומאה דלא אמרינן לבוד ולהכי נמי קאמר בסמוך אצבעיים מכאן כו' ואי אמרת לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן מבואר דהכל אך מפני שבטומאה הלכתא גמירי לה הא בשאר ענינים אף לחומרא אמרינן לבוד דאל"ה לא הי' צריך הגמרא לשנויי הלכתא גמירי לה אלא דלחומרא לא אמרינן לבוד והנה קושי' זו אין על הרמ"א התלונה אלא על התוס' סוכה דף י"ז ד"ה אלו ועל הר"ש שם והטור בסי' תרל"ב שמשם הוציא הד"מ דבריו אלא שהמ"א בתר שהאריך ומסיק