בית מאיר אורח חיים קנח

כולן וע"ש בהמפרש ק"ע שפירש נמי טעמא דספק מוכן משום דשיל"מ ולפירושו למה דמחלק בין ספק עצמו לספק דתערובות למ"ד ספק מוכן מותר היינו דדשיל"מ לא מועיל כ"א לספק דתערובות שנתבטל ולא לספק עצמו וזה דבר תימא כמבואר בהה"מ שנתן טעם להרמב"ם שהשמיט ספיקו אסור שנלמד מכ"ש של דין דנתערב ע"ש והדין עמו דודאי כ"ש היא דהגע עצמך בדאורייתא חזינן דספיקו ספק עצמו לכ"ע להחמיר עכ"פ מדרבנן ואילו ספיקו במה שנתבטל ברוב מותר לכ"ע בדברים המתבטלין ואיך אפשר דבדרבנן יהי' איפכא דלספק תערובות שנתבטל יזיק דשיל"מ ולספק עצמו לא יזיק ויהיה ספק מוכן מותר לכן לענ"ד הירושלמי לא נחית כלל לדין דשיל"מ והראי' שהשמיט ספיקו אסור כ"א נתערבו סובר מטעם דבר שבמנין הוא דלא בטל ולכן היה סובר בהשאלה דדבר שבמנין אינו פועל אלא שלא יתבטל ויהי נידן כתערובות דחד בחד דמידי ספק דרבנן עכ"פ לא נפיק וכדסובר באמת האור זרוע שבב"י י"ד סי' ק"ט דבדרבנן חד בחד שרי לשני בני אדם מטעם ס"ד לקולא ולפיכך היה רוצה לדמותן שאתיא כמ"ד ס"מ אסור וע"כ משום דמוקצה כעין דאורייתא דנימא אותו ספיקו וה"ה לדידיה הביצה דמטעם מוקצה אוסר כמבואר שם בריש ההלכה וע"ז משני ליה שפיר דאתיא אפילו כמ"ד ס"מ מותר ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן משום דהוי דבר שבמנין וכדתירץ ר"פ בבבלי דדבר שבמנין לתנא דליטרא קציעות אפילו בדרבנן לא בטל ומוכח מיני' כדפסקי' דתערובות דחד בחד וה"ה במאה בדברים החשובים אפי' בדרבנן אסור משא"כ בס"מ למאן דמתיר שמדמיהו לשאר ספק דרבנן בעצמותו דשרי עכ"פ נשמע מיניה דלמאן דאוסר לאו מטעם דשיל"מ אוסר דהא לא נחית כלל להכי וכהוכחתי הנ"ל ודו"ק

עיין פר"ח הקשה על הש"ע בסי' שכ"ה שסותר עצמו במה שפוסק שם סוף הסימן ספק אם הובאו מחוץ לתחום או מתוך התחום חוששין שמא מחוץ לתחום הובאו ואילו שם סעי' ט' פסק כהמרדכי דביש לו שני בתים וכו' תולין להקל וכתב ואפשר שהמחבר מחלק בין חלילין לפירות וכו' וזה אי אפשר שהרי שם בסעי' ט' גופי' אף בפירות כתב אם הוא ספק אם הובאו מחוץ לתחום אסור אבל הנלענ"ד דלק"מ והוא מדהוקשה להב"י על הרי"ף בחלילין ראיות המרדכי מפרק מי שהוציאוהו דסתם הסוגי' לגבי תחומין ספיקא דרבנן ולקולא ולהכי הוכיח דטעמו דהרי"ף בהספק אם הובאו מחוץ לתחום דודאי רובן מחוץ לתחום אף בספק דתחומין מחמרינן משא"כ בפסק המרדכי בשני בתים דאין לספק במקום אחר דסתמא משלו מביא רק הספק בין שני הבתים שפיר ראיות המרדכי מפרק מי שהוציאוהו דלא חיישינן בתחומין לדשיל"מ וכן מה שפסק בסי' תצ"ח סעי' ד' אני אומר שמא מבערב הכניסן שם הספק נמי אינו תולה ברוב ומועט להכי פסק להקל ודו"ק:

סעיף ה' אם סכר אמת המים כתב הפר"ח ומיהו מודינא ודאי במ"ש סי' ב' על אנשים שיש להם ארגז מנוקב במים ויש לו דגים ידועים שם שהניחם בתוך הארגז וכיוצא בו (או שיש לו ביבר קטן). זה לשטתו שהעלה כרמב"ם דלשטת הש"ע כל הביברים אסורים משום צידה) שאינו יכול ליקח משם בי"ט בלא זימן מעי"ט כדמוכח בהדיא בגמרא דלא סגי לומר מכאן אני נוטל למחר כי היכי דלא סגי ביונים משום דילמא מטלטל ושביק ולומר זה וזה אני נוטל לא שייך בדגים וכו' וכמ"ש הרב ז"ל במ"ב וא"י למאן מודה הא הרש"ל גופי' שם חזר וכתב להדיא אכן יש לחלק ולומר דדוקא ביוני שובך שהאפרוחים כל זמן שלא זימן מוקצים הם ומש"ה פרש"י לשם דאי שביק להו נמצא מטלטל מה שלא הזמין דהוי מוקצה ואם כן הנהו דגים שהוא קנאם והניחם בתוך הארגז בודאי לית בהו איסור מוקצה אלא חיישינן דילמא שביק הני ונוטל אחרינא דמכל מקום לא טלטל דבר מוקצה כי כולן ראוים הם אפילו בלא הזמנה וכו' ע"ש שהאריך והעלה כהרמב"ם אלא בסוף כתב מ"מ יש ליזהר בדבר הואיל ששני גדולי הדור' חשו טירחא בכדי' אבל מה שמדמה הפר"ח להזמנה דבני יונה ודאי ליתא כי אפילו זימן אינם צריכים בתרנגולים שבביתו:

סעיף ו' אווזים ותרנגולים וכו' ז"ל ספר השטה וא"ת בתרנגולים שבביתו נצריך לומר מבע"י זה וזה אני נוטל משום חשש שמא ימצא כחושין ואתא למנוע משמחת י"ט. ולטעמא קמא ניחא כי י"ל כיון דלא שייך לטלטל מה דלא חזי שכולם אינם מוקצין ולא צריכין זימון ותירץ ריטב"א דלגבי יונים שההוצאה יתירה על השבח איכא למיחש להמלכה משום חורבן שובכו אבל תרנגולים שהן עומדים לאכילה מה דאשכח אכל ושוב כתב בנ"ל כדמחלקו היש"ש ופר"ח:

סעיף ט אבל בקטנים שאינם מפריחין מותר לצודן אבל זימון צריכים עיין בטור מבואר מדכתב בתר הכי גבי בהמה שנשחטה בי"ט ונמצאת טריפה דטלטל הבשר תלוי באם הלכה כר"י בי"ט או כר"ש מכלל הא דין זה דזימן היינו אף לר"ש וכן מוכח בודאי שהרי הפוסקים כר"ש ס"ל משום דבית הלל אף בי"ט ס"ל כר"ש ולא כרב נחמן והרי ב"ה גופייהו מצרכו זימון זה א"ו דבהא ר"ש מודה אלא דצריך טעם מה מוקצייהו ובמה שנו מסעי' ח' איל וצבי שקננו בפרדס דכשהן קטנים ואין צריכים צידה אף זימן אין צריכים. וראיתי ביש"ש פרק א"צ סי' ב' כתב כלשון זה דדוקא יוני שובך אותן אפרוחים הן מוקצים שהרי נולדו מן האמהות שפורחת ושייך בהן צידה גם באותן אפרוחים גופן כשיגדלו ויפרחו יהי' שייך בהו צידה א"כ עתה נמי קודם שמפריחן צריכים זימון ואם לאו אסורים משום מוקצה ואין אלו אלא דברי תימה דהא כל סבותיו נמי שייכים בדין דסעי' ח' הנ"ל כהווייתן ומ"מ א"צ זימון:

אבל ודאי עיקר הקצאתן היינו משום דסתם יונים קטנים אינם עומדים לאכילה אלא לגדל ולדות וכ"ת הא לר"ש אפי' תרנגולת העומדת לגדל ולדות מותר לשחוט בי"ט כדבאמת להכי פסק הש"ג סוף ביצה בשם ר"י אחרון מד"פ כר"ש דמותר לשחוט בי"ט אפי' תרנגולת העומדת לגדל בצים. זה כבר מבואר בתוס' ריש ביצה ובבעל המאור דוקא בעל חי כיוני, שובך דמקצה דעתי' מיני' משום חורבן שובכו הוא דחמיר טפי ומודה בו ר"ש אבל תרנגולים אע"ג דהן בעל חי אפי' בעומדת לגדל בצים לא מקצה דעתי' מנייהו לפי שהם גדלים בביתו ותלי' שפיר בפלוגתת דר"י ור"ש כדמוכח מקושי' הגמרא ריש ביצה וליפלגו בתרנגולת אלא שהש"ע סעי' ו' שדייק העומדת לאכילה לשטתו שפוסק כהרי"ף ורמב"ם ובזה אני תמה על הסמ"ג שמשמיט בהלכות י"ט כל דיני זימון דיוני שובך ויוני עלי' באין זכר מהם:

ומשמע דהיינו משום דפוסק כר"ש בי"ט ולית לי' סברה הנ"ל מוקצה דב"ח ביוני שובך אפי' ר"ש מודה והוא תימה שהרי ב"ה גופיהו מצרכו הזימון וצ"ע:

סימן תצח סע' ג' בהמות וכו' לשון המתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות אלו הן בייתות הלנות בעיר מדבריות הלנות באפר:

ת"ר אלו הן מדבריות ר"ל הברייתא לבאר המתני' דלא תימא הלנות באפר היינו תמיד וכרבי אלא מדבריות כל שיוצאת בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה:

ועל פי זה פירשו הב"ח ופר"ח נמי לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם וחד עם לשון הטור דמה שכתבו אבל הרועות ולנות חוץ לתחום היינו דאינם תמיד תוך התחום אלא שכל ימי הקיץ הם חוץ לתחום אע"פ שנכנסות במרחשון ומשם ואילך לנות בעיר היינו מדבריו' וצ"ל מה דלא פירשו, בפי' הכי היינו שתפסו ל' המשנה דנמי סתמ' וסתמא כפירושא דברייתא ועכ"ז הוא דוחק ולהכי כ' היש"ש בל' זה והטור כתב בזה הלשון אין שוחטין את המדבריות ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואנן באין ללון תוך התחום וכ"כ הרמב"ם ואין לפרש, שלעולם אינו באות ללון תוך התחום דא"כ הוי פסקו כרבי וזה ליתא וכו' אלא ה"ק שאינן באות' ללון כל יום ויום תוך התחום כמו בהמות שלנו היינו כת"ק דלא שרי בייתות אלא הני שיוצאת ורועות חוץ לתחום ובאים ולנים בתוך התחום תמיד כעין שלנו הא לאו הכי לא הוי בייתות ומ"ש מדבריות שיוצאת. בפסח ונכנסו ברביעה לאו דוקא דהכי בעינן אלא שכן דרכן של בהמות