בית מאיר אורח חיים קנה

ואנסוהו לאכול יצא ואף דדבר זה הלא הוא בהש"ע להדיא דהא באופן זה דוקא הוא דפוסק הש"ע דיצא רוצה לתרץ בזה דלא תקשי דהא בב"י מביא בשם התוס' איפכא דכפאוהו ואכל מצה מיירי שהיה סבור שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל אם ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפילו למ"ד דמצות אין צריכות כונה אם מתכוין שלא לצאת לא יצא והוקשה לו הרי בס"ס תקפ"ט הכריע הב"י דלא כהרא"ה אלא כההוא שיטה דאפילו למ"ד אין צריכות כונה הא כיון שלא לצאת לא יצא ואיך פסק הכי דינא דכפאוהו בידע שהוא מצה ומ"מ לא רצה לאכול דיצא הא זה כיון להדיא שלא לצאת וניחא לו דמה"ט הוא כיון שנהנה אבל זה אינו דלסברא זו דבאכילה דמצוה נמי שייך הואיל ונהנה אין שום סברא לומר דין הרא"ה דסבר חול או בשר הוא דלא יצא דמי גרע ממתעסק דיצא הואיל ונהנה ויותר מסתביר לי לומר דסובר הב"י אף דהרא"ה הוכיח שיטתו דלמ"ד א"צ כונה אפילו בכיון שלא לצאת יצא מההוא דינא דכפאוהו כדאיתא שם בב"י מ"מ הב"י סובר דאין זה הוכחה דאף דדינא דכפאוהו איירי בידע שהיא מצה ולא רצה לאכול מ"מ לא מוכח דאיירי שלא רצה לצאת בכיון אלא דמ"מ אכלו סתם ע"פ אונס בלא כונה להכי ולא להכי ודוק ועיין סי' תקפ"ט

(סוף הסימן) הג"ה ונהגו וכו' זכר ללחמי תודה הגם שאיני כדאי להרהר אחר מנהגן של ראשונים מ"מ קשיא לי מנהג זה חדא דאיכא משום נראה כאוכל קדשים בחוץ ועיין סי' תע"ג ותו הא תנן דף ל"ה חלת תודה עשאן לעצמו אין יוצאין בהם ומפרש רב יוסף דף ל"ח ע"ב הטעם דאמר קרא שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצאה זו שאינה נאכלת לשבעה ימים אלא ליום ולילה ופרש"י ובהא פליג דאי נמי אכוין לה נמי לשמור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפק דבעינן שימור לשם מצה כל שבעה וא"כ מה לנו להכניס עצמינו למיעבד שימור נוסף על לשם מצה לחוד במה שאפשר יותר להזיק מלהועיל וצ"ע

סימן תצ סעיף ג' ובחש"מ אומר וכו' כתב המ"א ש"מ דחש"מ לא מקרי י"ט ואין לומר בחש"מ בבה"מ הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב וז"ל הריטב"א בחידושיו סוכה ל"ח סוף ד"ה ורמינהו ואגב אורחן שמעינן דחש"מ י"ט מקרי מכיון דאסור בעשיות מלאכה ומה שאין אנו אומרים בחש"מ בתפלה את י"ט מקרא קודש לפי שעושין בו מלאכה בדבר האבד ושלא לזלזל בי"ט ממש שיהיו סבורים שהם שוים בקדושה כיון ששוים בשמותם עכ"ל א"כ לדידן שנוהגין כעדות הב"ח בשם רש"ל לומר בחש"מ כמו בי"ט בשוה מקרא קודש ולא י"ט מקרא קדש ה"ה בהרחמן הוא אין צורך לשנות ושפיר י"ל ינחילנו וכו' דהא עכ"פ מבואר בהנ"ל די"ט מקרי אך עיין מנחות דף ו' ע"ב ותליא בפלוגתא הפוסקים אם חש"מ זמן הנחת תפילין הלכות י"ט סימן תצה סעי' ג' אין מוציאין משא על הבהמה בי"ט הטעם בהרמב"ם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וא"כ לענ"ד סעי' זה לא די שכולו מותר הכא דכבר הוא בכתובים על מקומו סי' תק"י אלא אף הלשון במח"כ אינו נכון כי מילת מוציאין נופל על הוצאה מרשות לרשות ולהכי דחקו האחרונים במה שהוצרך לטעם זה והפר"ח כתב ומ"ש הרמב"ם אבל על גבי בהמה לא יביא משא כלל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול דמשמע דמן התורה שרי איצטרך אפי' לכשאינו מחמר אחריו דהשתא ליכא איסור כלל מן התורה דהא איסור שביתת בהמה בי"ט ליתא והברור שלא יביא ודאי היינו מחמר אבל מעיקרא לק"מ מכמה צדדים דודאי לא יביא כולל אפילו ברשות אחד ממקום למקום ואין בזה לא משום שביתת בהמה ולא משום מחמר דהא האדם עצמו מותר לולא שלא יעשה כעובדא דחול ותו דאיירי נמי הרמב"ם וסמ"ג בדכרים שצריך לו כמבואר לשון הסמ"ג ביותר דז"ל אע"פ שהותרה הוצאה בי"ט אפילו שלא לצורך אוכל נפש רק שיהא צורך י"ט קצת לא ישא משאות גדולות וכו' מ"מ אין לחוש מאחר שמשנה בד"א בנושא על האדם אבל נושא על הבהמה לא יביא כלל שלא יעשה כדרך שעושה בחול הרי להדיא דאיירי בדברים שהם צורך היום דפשיטא דלאדם עצמו מותר אפילו מרשות לרשות ואך על בהמה הוא שאסור משום עובדין דחול וא"כ ודאי דליכא למשמע מידי מהרמב"ם וסמ"ג מדין שביתת ., בהמה או מחמר בי"ט:

והנה המ"א הכא כתב לעיין סי' רמ"ו ומ"ש דיש לאסור שביתת בהמה בי"ט ושם כתב ומדברי ש"ל אין ראיה דהתם מיירי שהגוי רוכב עליה ומביא עליה משאות וזה אפילו באדם מותר דהא אין איסור הוצאה בי"ט אלא שאסור מדרבנן כמ"ש סימן תצ"ה ס"ג ע"ש וזה ליתא דמדברי ש"ל ודאי נשמע דליכא משום שביתת בהמה בי"ט שהרי כתב והנכרי רוכב ועושה צרכיו ומי לא איירי בכלל צרכיו שחורש בה נמי גם מ"ש שם לראי' שאין איסור הוצאה בי"ט רק מדרבנן כמו שנתבאר סי' תצ"ה סעי' ג' בזה גילה דמ"ש הכא אין לפרש וכו' שהרי אדם עצמו מותר להוצי' בי"ט ר"ל מדאורייתא אפילו בהוצאת אבנים ור"ל דהרמב"ם בשטת רש"י עומד ועיין בזה פר"ח שכתב דאין זה מוכרח בהרמב"ם) ואולם כבר כתבתי דמהרמב"ם לא משמע מידי דפשיטא דאיירי בדבר שהאדם עצמו מותר כנ"ל משני טעמים:

ובעיקר הדין דשביתת בהמה בי"ט אף שהכא מגמגם הב"י על המתירין מ"מ במה שמשמיט סי' תקכ"ד הנאמר בהטור שלא תצא פרה ברצועה שבין קרניה מבואר שסובר ג"כ דשרי ומשום שאין בבהמה משום שביתה בי"ט וע"ש בב"י וכן הפר"ח מחליט הכי אך מחמר העלה. בפלוגתא (ומ"מ מ"ש תו הפר"ח והא דגרסינן בירושלמי מפני מה אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד שני' הוא שהוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו וכו' ההוא בשבת קמיירי אבל בי"ט לא יש שום איסור שביתת בהמה כלל ומשמע מיניה דאילו בי"ט אין דינו לירד זה ודאי אינו דאף דאין בי"ט משום שביתת בהמתו אכתי מי לא אסור ברכיבה ובשמוש בעל חי בי"ט כמו בשבת ובודאי הטעם דיהיב על י"ט נמי קאי) אמנם הטור בסי' תקכ"ד נראה דאזיל בשטת אביו הרא"ש ז"ל דודאי מניה משמע דס"ל הדברים כפשטן דיש משום שביתת בהמתו בי"ט כמו בשבת ואי משום קושי' הב"י בסי' ש"ה דחי נושא את עצמו כבר כתבתי בסי' רס"ו דאפשר דהרא"ש אזיל בשטת הסמ"ג שמביא התוס' שבת בסימן ש"ה דאף באיסור דרבנן שייך שביתת בהמה ולהכי משום דחי נושא את עצמו חושב המתני' הרכיבה בשבותין ולהכי מוקים הטור המתני' דביצה אף בי"ט אמנם מה שהיש"ש והמ"א כתבו אף בשם הרי"ף שהעתיק טעם הירושלמי ליתא הרא"ש לבדו הוא שהעתיקו ואולי כל המתירין סברו מדתלמודן לא הזכיר טעם זה ש"מ דליתא ויהיה איך שיהי' דין הרמ"א בסי' רס"ו מוסכם נמי מהב"י דלא כהמ"א:

סעיף ד הג"ה וכל מוקצה שאינו ב"ח (דאילו ב"ח עיין סימן תצ"ז סעי' י') כגון אוצר של פירות סגי כשיאמר מכאן אני נוטל למחר וא"צ שירשום זה מר"י שפסק כר"א דאיתא ועוד אמר ר' אלעזר עומד אדם על המוקצה ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכ"א צריך שירשום מכאן ועד כאן ופירשו רש"י ור"ן דבדין ברירה פליגו וכן נראה מתוס' דף ל"ה ע"א ד"ה ת"ש ומדפסקינן בדרבנן יש ברירה פסקו נמי הר"י והרמ"א כר"א. והפר"ח כתב שהרמ"א לא ראה שהרמב"ם חולק וכבר הביא המ"א מה שהד"מ כתב שם שמשמע לו מדברי הב"י ז"ל דס"ל כר"א ובודאי משמע מדהניח פסק הרמב"ם בתימא והפר"ח בסופו הניח הש"ע בתימא על שלא הזכיר דין זה ולדעתי כבר ביאר נמי הכי במה שסתם בסי' ש"י ס"ה במוקצה דגרוגרות וצמוקים אי אזמני' נפיק לו מתורת מוקצה ולא כתב שירשום. משמע ברור דס"ל דאין צריך שהרי במוקצה דב"ח בסי' תצ"ז מבאר מה שצריך להזמינה ומדהתם שתק ש"מ כנ"ל אלא שהפר"ח לשטתו אזיל שכתב מקודם ותדע שהרי רש"י פי' עומד