בית מאיר אורח חיים קנד

הבית אלא לכתחילה ואף שכתבו תוס' דלהלל גופי' הי' אפשר למיעבד חדא אכילת מרור ע"י כריכה ולא הוי אתי מצה דרשות לבטל המרור כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה היינו אם הי' ברור ההלכתא כהלל אבל השתא אנן דמוכרחין למיעבד כרבנן תחילה מרור לחודי' שוב אף להלל גופי' כבר יצא בדיעבד ולא עבדינן הכריכה כ"א לדעת הלל לזכר בעלמא וה"נ הוציא הב"ח מלשון המנהיג שכתב אך מצוה מן המובחר שלא ישיח וכו' כלומר דעיכובא ודאי ליכא דאינה רק זכר למקדש ואף להלל גופי' א"צ לאכול מצה ומרור יחד בזה"ז דשפיר יוצא י"ח במה שמברך אמרור לחודי' ואכל אלא דמ"מ וכו' וכן מבואר שבח"י שמסיים וכיון דכבר עבדינן כרבנן ואכילה זו לזכרון בעלמא לא מברכינן עלה וכל זה ברור דלא כהפר"ח ואולם מה שהקשה המהרש"א נהי דכמו שהקשה אינה קושי' כדכתבתי שהתוס' הוציאו זה מלשון הברייתא אכתי ק"ק לתירוצם הא לא צריכו זה ולפ"ר אדרבה אילו הי' כונת הלל אף לעיכוב יותר אזלו דבריהם שמוכח דס"ל אין מצות מבטלות דאל"ה מנ"ל הא איצטרך וכו' ומה שכתב המהרש"א לעיין במרדכי עיינתי שם ורואה אני נהי דבזה משני משמעות התוס' שאינו תולה ההוכחה בדעת הלל כדכתבו תוס' דהלל רק לכתחילה אלא סתם הדברים להלל חוב לאכול שניהם יחד עכ"ז פירושו בדברי ר' יוחנן שהוא בלשון זה והשתא ניחא נמי דר' יוחנן מוכח שפיר דחולקין עליו חבריו על הלל מדדרשו רבנן קרא דעל אתא לאשמעינן דמותר לאכלן בב"א דאי לאו ה"א דצריך לאוכלן כא"וא בפ"ע אבל לא בב"א משו דמבטלו' זו את זו כמו בעלמא ולהכי איצטרך על לאשמועינן היתרא לומר דמותר לאוכלם בבת אחת עכ"ל והוא יותר תימא דא"כ איך אמרו יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא א"כ כורכן ואוכלם כדרך שהלל אוכל ת"ל על וכו' הא אדרבה אי לא נאמר על הייתי אומר שאסור לאוכלן בבת אחת משום שמבטלין זא"ז ולפירושו הכי מיבעי למימר יכול לא יהא רשאי לאוכלם בבת אחת ת"ל על וצ"ע:

ואולם לשון התוס' נמי לפ"ר אינו מובן שכתבו והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלין ושאני הכא דגלי קרא וצ"ע דאיזה קרא מוקמי בדיעבד לכן יראה לענ"ד לפרש עכ"פ דברי תוס' על דרך זה ואומר דודאי אילו הקרא אתא לעכב דוקא בכריכה או שבא לברר הברירה בין בבת אחת ובין לאחדים אין ללמוד ממנו דאין מצות מבטלות זא"ז וי"ל לעולם מבטלין וש"ה דגלי קרא לא מיבעי דאם הקרא בא להורות העיכוב בדיעבד דפשיטא די"ל לעולם מבטלין וש"ה דגלי קרא דמצותו בכך שאני אלא אפילו אם המקרא בא ללמד הברירה נמי שפיר י"ל לעולם מבטלין וש"ה דגלי קרא במצות אלו דלא יבטלו זא"ז משא"כ אם לא למדין מן המקרא אלא דהמצוה לכתחילה בכריכה ובדיעבד יוצא חד חד זה ודאי אין לומר דמצות מבטלים וש"ה משום המצוה דלכתחילה בכריכה אמרה תורה דלא ליבטלו דזה ודאי אין סברא והוי כדקי"ל בכל מקום שיוכל לקיים שניהם לא אתא עשה ודוחה ל"ת ה"נ כיון דמן הסברא תמיד מצות מבטלות והכא בדיעבד נתקיימה חד חד מה"ת לדרוש המצוה לכתחילה ויותר מסתביר לדרוש להיתר ברירה וכנ"ל וא"כ דברי תוס' פשוטים וברורים שמוכרחים לומר וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כרך א"כ אין מבטלות דאילו היה דרש לעיכוב ודאי היה נשאר קושייתם דילמא לעולם סבר מבטלות וש"ה דגלי קרא דמצותו בכך דוקא אבל באמת הוציאו מלשון דהל"ל בהברייתא כדכתבתי דאינו מורה כונתו לדרוש מעל רק לכתחילה א"כ מוכח בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטרך קרא הכא להתיר כריכה ויותר נאה לדרוש הכי די"ל ש"ה דגלי קרא דמצות אלו לחזקם אין מבטלות זא"ז ומה"ת לדרוש המצוה דלכתחילה דמשמע דלולא המצוה לא הי' מצות אלו משונים משארי המצות רק מפני המצוה דלכתחילה אמרה התורה דלא ליבטלו וזה אין סברא כנ"ל א"ו דסובר מצד הסברה מצות אין מבטלות ואיצטרך הקרא למצוה ולעכב לא משמע לו יותר ללמוד מקרא דעל ושפיר כתבו תוס' והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד ר"ל קרא דעל מדמתחילין לומר. יכול לא יצא ידי חובתו דהיינו אף דיעבד והיינו מקרא דעל ה"א הכי ת"ל יאכלוהו כדפי' הרשב"ם מדלא כתיב אותם ש"מ להורות אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע וקשה מה"ת להו בדלא הדרשה דיאכלוהו לדרש מעל יותר ממה שהלל דורש מיניה דהיינו רק לכתחילה שמעינן מזה דבעלמא מבטלין ס"ל וש"ה דגלי קרא דמצוותו בכך:

ולולא הדרש דיאכלוהו לא היה מקום לדרוש מעל אלא לעיכוב להכי יכול לא יצא ידי חובתו ת"ל יאכלוהו להורות דלא תדרוש על כלל לא אפילו למצוה לכתחילה אלא אפילו זה בפני עצמו וזה בפ"ע ואילו לא נכתב על ולא יאכלוהו באמת ה"א איסור ע"י כריכה להכי כתיב על וכתיב נמי יאכלוהו להורות הברירה ומהשתא שפיר הדר י"ל דמבטלין ס"ל כדמוכח מן הה"א דיכול לולא הדרשה דיאכלוהו ומה שהכא אין מבטלין ש"ה דגלי קרא דמצות אלו אין מבטלין ואין להקשות למה לא כתבו תוס' הוכחה דרבנן ס"ל מבטלין בפשוט דאי אין מבטלין ס"ל קשה להו לא ליכתוב לא על ולא יאכלוהו וידענא נמי שהברירה בידו א"ו מבטלין ס"ל וה"א דאסור לכרוך ומוכרח לכתוב על להיתר כריכה ושוב ה"א אף לעיכוב ומוכרח נמי ליכתוב יאכלוהו די"ל דהנה בהרא"ש פרק ע"פ הלכה ל"ד איתא ולפי זה היה נראה וכו' ואף לרבנן מצוה לאכלו ביחד ופי' הב"י בסי' תע"ז כלומר זה אחר זה בסמוך ומשמע מהרא"ש דסובר דרבנן דרשו על בסמוך וא"כ לולא שהוכיחו התוס' בתחילת דבריהם יכול לא יצא וכנ"ל לא היה הוכחה כלל מנייהו אף להאמת די"ל על בעינן למצוה בסמוך והדר ה"א דעל בא למצוה לכתחילה בכריכה כתב רחמנא יאכלוהו להורות דאפילו מצוה אינה אלא בסמוך אבל באמת למשמעות הרא"ש קשיא א"כ הא רבנן מבטלין ס"ל והוי להו באמת לאסור הכריכה מיאכלוהו ודלא נימא מעל למשרי להכי התוס' הוכיחו דעת רבנן דס"ל מצות מבטלות מן הה"א דיכול לא יצא דה"א למוקים על לעיכוב דמזה ודאי מוכח דס"ל מצות מבטלין כנ"ל ושוב אף להאמת מפרשי דבריהם דעל וש"ה דגלי למצות סמיכה לא בא אלא להתיר הכריכה בבריכה וש"ה דגלי קרא ובזה ניחא מה דקשה לפי' תוס' דרב אשי אך מתקיף על הב"י שסברו דב"ש אסרו לכרוך ורב אשי הוכיח דאך חולקים דאין מצוה ואין איסור בכריכה א"כ למה לו להגיה הברייתא כלל ביכול לא יצא ממה שהביאה ר' יוחנן ביכול יהא למצוה כהלל א"ו משום דרצה לקיים נמי דברי ר' יוחנן בזה דחולקין נמי בדין מצות מבטלין וזה לא נשמע אלא ממה דתניא דבריהן יכול לא יצא וכנ"ל ודוק:

(סעיף הנ"ל) ומשבירך לא יסיח כתב המ"א נ"ל דבזה צריך לבלוע השני זחים יחד כמש"ל ר"ל מה שמביא סק"ד התה"ד ולדעתי מן התה"ד גופיה נשמע דלא סובר כלל חומר זה דאל"ה כיון דידוע שבעצמו השואל ומשיב יותר היה לו להשמיענו חומר זה דנפיק ממש מאכילת הלל זתיו יחד א"ו דליתא ומטעם דהא כבר הוכחנו לעיל דהחכמים לא קבעו כלל כריכה זו למצוה בברכה כיון שאינה אלא לזכר בעלמא וא"כ מן הדין אפילו השיעורים לזתים לא בעו כדקי"ל דלטיבול ראשון לא בעי כזית מדלא מברכינן עליה לאכול וגם אינה אלא כדי שישאלו התינוקת והרי שם מ"מ עכ"פ מצה דרבנן ודאית הוא ק"ו למצוה זו שאינה אלא מפני ספק לזכר בעלמא דלא צריכה שעור אלא שהטור בסדר הקצר מבאר אף להכריכה השעור דזתים והיינו אך כמו שמצריך שם להרא"ש החרוסת משום דהא בעינן למעבד זכר למקדש מהראוי שתהא נמי כדעבדו במקדש בהשיעורים אבל להחמיר בהזכר במה שבמקדש גופיה לא היה אלא לכתחילה בזה מודה התה"ד דלא צריך לבלוע השני זתים יחד והזכר למקדש שפיר הוא מבלעדי חומר זה וק"ל

סעיף ד אכל מצה בלא כונה. כתב המ"א אע"ג דמצות צריכות כונה במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנה שוב כתב ומה"ט אפילו ידע שהיא מצה ולא רצה לאכול