בית מאיר אורח חיים קנג

ירק מר כתב הפר"ח ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין והן הן סימני מרור כדאיתא בגמרא וכן איתא בש"ג בשם ריא"ז סימן לירק מר שיש לו שרף לבן כחלב ופניו מכסיפין שאינו ירוק הרבה ככרתין יוצאין בו משום מרור והוא שראוי למאכל אדם. והמ"א כתב בשם הש"ך בגמ' מוכח דאין יוצאין רק באילו השנוין במשנה וכו' ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה והאמת דבגמרא מוכח דלא כהש"ך וכהש"ג ופר"ח שהרי איתא שם בתר המבארים מיני המשנה ר' יודא אומר כל שיש לו שרף ר"י ב"ב אומר כל שפניו מכסיפין אחרים אומרים ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר ר' יוחנן מדברי כולן נלמד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין אמר ר"ה הלכה כאחרים ופי' רש"י בדברי אחרים ירק מר תרווייהו אית לי' יש לו שרף ופניו מכסיפין הן הן סימני מרור ובדפוסים ישנים יש נמי הוספה בפרש"י תיבת כל בריש דברי אחרים וא"כ איך אפשר דאין יוצאין אלא בהמינים דהמשנה למה נ"מ הניחו האחרים סימן ור"ה קבע הלכתא כותייהו הא מ"מ אין יוצאין כ"א בה' מינים שבהמשנה וכי תימא כדי שע"י סימנים אלו יוכרו המינים דמתני' זה ע"כ ליתא שהרי ר' יוחנן שאמר מדברי כולן נלמד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וע"ש בפרש"י מבואר להיפוך דהמינים דמתני' היו ניכרים להם היטב ומהם למדו דה"ה שאר ירקות ותו דאם בא ליתן סימן שיוכר בהם אלו המינים דוקא דהיינו למי שאינו בקי בהן ובשמותיהן ומסופק בירק שבא לפניו אם הוא מה' מינין או לאו תינח אם יהיו לו הסימנין ידע שאינו מהם אבל איך יוכיח אם יהי' לו הסימנים שהוא מהם ובע"כ דבזולתם אין להם כלל הסימנים וזה אי אפשר דאיך יש ללמוד זה מדברי כולם דאמר ר' יוחנן דילמא כמו שיש לאלו ה"ה יש לאחרינא וגם לשון האחרים ירק מר יש לו אינו מורה כלל לכונה זו א"ו שהסימנים מכשירים אף שאר ירק כדעת הש"ג ופר"ח אך עדיין קשה על הרמ"א שאינו מזכיר הסימנים כל עיקר אמנם לפי הגירסא בפרש"י תיבת כל איכא לדייק למה נ"מ הוסיף זה הא אדרבה לא כל המרים כשרים אלא ביש להם הסימנים ש"מ שסובר בדעתם כל ירק מר שנרגש המרירות להדיא יש לו סימנים אלו ומסיים והם סימני מרור ר"ל שמכח זה אם מסופק בהירק אם סופן להיות מר כשיזקין כמו החזרת המבואר בהג"מ ופר"ח לזה הונח הסימנים שהן סימני מרור כיון שכל ירק מר יש לו סימנים ואילו כן עולה פסק הרמ"א כהוגן ואולם הרי"ף השמיט כל עיקר דברי האחרים עם הלכתא דר"ה והוא תימא ובלי ספק אצלי שסובר שאין לנו בקיאות הסימנים ובפרט סימן דהכסיפו פניו דבאמת תמה אני אם יש בדור הזה מכיר בו ולכן משמיטו אך יש לספוק בו אם נמי סובר כדדקדקתי מפי' רש"י דלמר ברור אין צורך לבקיאות דכל מר יש לו הסימנים ולספק מר הוא דצריכי ומה שלא ביאר דשאר ירק מר יוצאין בו היינו דסמך בזה אמה שמעתיק עובדא דרב אחי דמיהדר על מרירתא ופי' הר"ן עשב מר ביותר וזה דלא כפרש"י שהוא המרור שבמשנה דהיינו ירק פרטי דאילו כן נשמע מזה ממילא מדלא פריך עלי' כ"א דמצוה בחזרת ש"מ אבל לצאת יוצאין בכל ירק מר ברור ויש לומר נמי דסובר בפשוט דעת אחרים דכל ירק מר צריך להסימנים ומדלא בקיאינן בהסימנים משמיטם כל עיקר ומרריתא סובר כפי' רש"י דהוא מרור דמתני' ויוכיח על זה הרמב"ם דתמיד בשיטתי' ונמי אינו כותב לצאת אלא במהמינין שבמשנה והיינו כדפירשתי לדעת הרי"ף דלא כמשמעות פרש"י ע"פ הגירסא דכל וא"כ לדינא צדקו דברי הש"ך אף דמגמרא ודאי מוכח דאף בשאר ירקות המרים ויש להם הסימנים דיוצאין בו וכן פרש"י ז"ל בהחומש ועיין במזרחי מ"מ חזינן שהראשונים לא נתנו לנו בקיאות הסימנים וזה ברור

סימן תעה סעיף א ויאכל בהסיבה כזית מכל אחד בד"מ מביא בשם תה"ד דלמצוה מן המובחר ראוי לבלוע הכזית בבת אחת ולא מעט מעט ודקדק הכי מדמקשה המרדכי על הלל דקאמר כורכו בבת אחת ואכלו פי' הי' נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית (חרוסת) [וצ"ל פסח] וא"ת האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי וי"ל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכתב התה"ד מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הי' קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג' זתים לפיהו ולכוס אותם יחד ולבלוע יחד מעט מעט אע"כ מצוה לבלוע בבת אחת להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או מרור:

ויש לתמוה הא לדבריו לא מקשה המרדכי מידי ולא מוכח סברת תירוצו דכשהוא מרוסק מחזיק טפי דהא מבואר בברייתא והוא בסעי' ו' בלעו לחצאין יצא וא"כ מה בכך שא"א לבולעם כאחד אם אי אפשר והתורה אמרה לדעת הלל דדוקא יאכלם בכריכה פשיטא שמוכרח למיעבד הכי לאוכלם יחד ולבלוע מעט מעט כיון דא"א בענין אחר אלא משמע דסובר המרדכי דאף ע"י בליעה מעט מעט הדבר אי אפשר אם לא מפני הריסוק וי"ל דהתה"ד סובר דודאי לא מפני דוחק הקושי' הוא שהמציא המרדכי תירוץ זה שמרוסק מחזיק טפי אלא דזה סובר בל"ז מצד סברתו ולהכי האמת משני ומדלא משני נמי מה דפשוט להתה"ד דע"י בליעה מעט מעט הי' עביד הלל א"ו דבא להשמיענו האמת כיון דהי' אפשר לבלוע בב"א מפני שע"י ריסוק מחזיק יותר מסתמא הילל הי' עביד המצוה מן המובחר לבלוע יחד ודוחק ובאמת נשמע דעתו בפשוט מן הברייתא דבלע לחצאין יצא משמע רק דיעבד:

(סעיף הנ"ל) ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור עיין פר"ח כתב וכ"ת דילמא הלכתא כהלל ומה מהני כריכה והרי נפק י"ח ממרור ליתא דאכתי מצות כריכה מדרבנן וכו' ועוד כיון דלהלל לא בעינן אלא מרור דכריכה מעתה אי הלכה כותי' ממילא לא נפקי במרור קמא אלא במרור דכריכה ומרור קמא הוי לי' מרור דרשות ועל פי תירוץ דועוד זה כתב תו אבל ודאי צריך ליזהר שלא יפסיק בין ברכת אכילת מרור לכריכה זו דדילמא הלכה כהלל ונמצא שמרור שאכל הוי לי' מרור דרשות ואם מפסיק נמצאת שבירך ברכה לבטלה ועוד שאוכל מרור דמצוה בלא בלא ברכה ומיהו קשה וכו' ע"ש שדחק לתרץ קושיותיו. ונשמע מיני' שתופס לעיקר דאם הלכה כהלל אף בדיעבד אינו יוצא באכילת מרור בלתי כריכה ידי מצות מרור והברכה דעבדינן על המרור לחודי' הוא דמפקה להמרור דכריכה וזה לא נשמע משום פוסק והרי הרא"ש דנמי פי' כתוס' ור"ן יסוד מנהגינו ומ"מ בהלכה ה' בהשיגו על הרי"ף בדין מי שאין לו אלא כזית דמינטרא כתב ויותר מסתביר להניח הכריכה שאינה אלא לזכר בעלמא ולשיטתו איך יניח הכריכה ולמה אינה אלא לזכרון בעלמא הא דילמא הלכה כהלל ולא יצא במרור לחודי' א"ו כ"ע ס"ל כדמבואר בתוס' להדיא שהכריכה להלל גופי' אף בזמן הבית לא הי' אלא לכתחילה ובדיעבד יצא כי אכל כל חד לחודי' שהרי כתבו בלשון זה וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כרך וכו' ואף שהמהרש"א כתב שא"י מי הכריחם לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחילה אימא דאף לעיכובא קאמר קרא הפשוט דלשון הברייתא גופה הכי דייק להו דתניא אמרו עליו על הלל שהי' כורכן בבת אחת ואילו דעתו לעיכוב צריך להיות הלל אומר לא יצא אדם ידי חובתו אא"כ כורך בבת אחת א"ו שאינו דורש הקרא אלא למצוה לכתחילה וה"נ מוכח מסקנא דשמעתין והדר אכל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש ואם להלל אף דיעבד איכא עכובא מה אירי' זכר למקדש הא בל"ז כל דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו וכשחייבו במרור מדרבנן ודאי חייבוהו ע"י כריכה ובלחודי' לא נפיק להלל כמו שהי' דינו בדאורייתא ותו מה זה בלא ברכה הא ודאי פשיטא שמחויב לכתחילה לכוין בברכת מרור ליפטר דכריכה ושלא להפסיק בשיחה ונהי דאעפ"כ בדיעבד אם שח אינו מברך משום הספק ברכה לבטלה לרבנן מ"מ כיון דלכתחילה חוב גמור שלא להפסיק שוב לא מקרי שלא בברכה א"ו דאף להלל אינה הכריכה אף בזמן