בית מאיר אורח חיים קנב

כגון סתם יינם או דבר שיש לו מתירין אם נאסר חתיכה בפחות מס' ע"י מב"מ ושוב נפל לשאינו מינו דלשטת ר"א אף שהאינו מינו אין בו אפילו לבטל הבלע שרי כדאיתא במה"ב הנ"ל בשמו ומטעם דאינו זז ממקומו ואילו לשטת ר"ת עכ"פ צריך בהאינו מינו לבטל שעור הבלוע וצע"ק

עכ"פ היוצא מזה דלשטת ר"א ודאי צודק דין הט"ז בי"ד צ"ב ולר"ת נמי לפי פירושי זולת לפי' הנקה"כ בהר"ן וא"כ הברור שזה ההיתר נמי שייך בחטה הנמצא על חתיכה אחד דאפילו להמחמירים במליחה דמפעפע ואפילו מחתיכה לחתיכה מ"מ כשנאסר במשהו הא לא גרע מאילו חתיכה זו חזר ונפל לתבשיל דלשטת הט"ז אינו אוסר וזה ודאי לא שייך לו' דאף בזה גרוע מליחה דמיד מתפשט להחתיכות שאצלה ולא תחילה להחתיכה המונח עליו וממנו להשאר וכדמשמע קצת מהיש"ש פרק הנ"ל דזה ודאי לא מסתביר. ולענ"ד אף היש"ש לא כיון להכי כ"א דאיכא למיחש במליחה דמפעפע יותר הבלוע מבישול מן החתיכה אחד לשני וכדמשמע בתשו' רמ"א שתפס זה לספק ע"פ מה דפסקינן במליחה בס' והוא ספק זה עיין י"ד סי' ק"ה היטב ודוק גם בתוס' חולין דף ק' ד"ה כשקדם נראה דמסתפקו בהכי וכן בתשו' מ"ב לא נסתפק אלא בהכי וא"כ לדין הט"ז דלעיל אין זה ענין כלל להכא דנהי דחתיכה כולה אסורה מטעם דמפעפע בכל החתיכה מ"מ אי אפשר שיאסור אחרים ואפילו נפל לתבשיל ומכ"ש ע"י מליחה ואם נאמר דיהי' זה טעם הרוקח שאוסר רק התרנגולת ודאזיל בשטת ר"א ולדידי אף לר"ת וכהבנת הט"ז ודאי צ"ע דברי הרוקח עצמו דהכא בהטור בשמו שכתב נאסרה הכף שמוהו בקדירה אחרת כולן אסורות וזה עיקר ראיות הש"ך נגד הט"ז וזה קשה נמי על הטור אף להבנת הנקה"כ בהר"ן דהא כבר הוכחתי שאין שייכות לדברי הר"ן כ"א לר"ת ולא לר"א שהטעם שדבר הנאסר במשהו אין לו כח לצאת כלל ונאבד במיעוטו וא"כ כיון שהטור מסיק בי"ד כר"א ומוכח לשיטתי' סברה זו לא הי' לו להעתיק דברי הרוקח הכא בסתם. ולכן הנלענ"ד לתרץ בשני אופנים חדא דלא אמרינן ההוא סברא אפילו לר"א כי אם בבלוע בחתיכה ולא בבלוע בכלי שאין בו טעם עצמו וכדקי"ל סברה כזו בי"ד סי' ק"ה לענין איסור בלוע וא"כ יהא מוכרח שהרוקח בשטת ר"א קאי וכמו שהתחלתי דאילו לשטת ר"ת ע"פ פירושי דהטעם שלא אסר שאר החתיכות משום שלא גזרו איסור משהו בכח אחר דהיתר מעורב ודאי יקשה דהא לא גזרו כלל על כח אחר אם לא כדברי הש"ך ומה שלא אסר שאר החתיכות הוא מטעם הרמ"א ומ"ב בתשובותיהם עוד י"ל דהא ידוע שהט"ז והנקה"כ מסכים עמו בזה דיש לחלק בין איסור גוש שקיבל טעם משהו לבין איסור לח בלח ע"י משהו ולענ' אין זה סברא כ"א לשטת ר"א דהטעם דמשהו אין בו כח להתפשט חוצה לו והיינו מגוש שהוא בולע הדבר ואינו מפליטו ועיין תוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה שנפל אבל לח בלח לא משא"כ לשטת ר"ת דהטעם לדידי היכי שכח אחר מעורב לא מחמרינן במשהו משום דלא הוי דומיא דדם הפר אין נלענ"ד לחלק ואף שהנקה"כ מסכים, אף לשטת ר"ת היינו לדעתו משום דחשוב מבש"מ נראה לו דלח בלח הלח הראשון נוגע בהלח השני מינו וגם זה דחוק מאוד בעיני משא"כ להבנתי הא מ"מ לא הוי דומיא דדם הפר ושם עיקרו בלח ולכן אמינא שחטה בתבשיל שפליטתו של חטה נתערב בתבשיל לח ודאי הכף הבולע מקבל התערובות של התבשיל שהוא ג"כ לח וכשחוזר ופולט לא שייך סברת ר"א שהמשהו נאבד דהא תינח אילו הי' פליטת החטה בדבר גוש כמו חתיכה משם אין בו כח לצאת אבל כשנתערב בלח דבכולו נתערב וכשחזר ופולט הכף בליעה זו מ"ש בליעה זו מאילו נשפך בליעה זו למאכל שני טרם שנבלעה בהכף שהיתה אוסרת ה"ה עתה חוזרה ואוסרה כנלענ"ד לידחק ולחלק ליישב דעת הרוקח ומיושב בזה נמי הטור עכ"פ נלענ"ד להלכה שבהפסד מרובה יש ליסמוך על פסק הט"ז שחתיכה הנאסר מחטה אם נפל בתבשיל אינה חוזרת ואוסרת ולפום חלוקי השני דוקא כשקיבלה החתיכה טעמו בעצמו מבלי אמצעות רוטב בלח דאז הוי דומי' דכף ולפום חלוקי הא' אין לחלק בזה וכן הפר"ח בסי' תמ"ז מסכים בפשוט לדעת הט"ז ודלא כמ"א הכא וכן השיג עליו הכר"ופ לדינא תו יש לומר בדעת הרוקח במה שאסר חתיכה זו כולו ולא השאר ע"פ המבואר בט"ז דכבוש בציר ודאי כולו נאסר וא"כ י"ל דסובר נמי כהכרעת הרמ"א דבחמץ שאין לו שייכות לשמן אינו מפעפע כלל ואך חשש לאסור התרנגולת מחשש דחטה דדבר קטן הוא ובפרט היכי שנמצא תוך תרנגולת מי לא איכא למיחש שמא במעט ציר הי' מונח טרם שנתבלע הציר בחתיכה ונעשה ככבוש להפליט בכל החתיכה אבל בשאר החתיכות דיש לעמוד על הדבר כשאנו רואין שאין ציר בכלי ומכ"ש שלא הי' ציר מעולם סביב כל החתיכה לעשות החתיכה כמבוטל ומצד מליחה לא חש כלל לפעפוע בחמץ וק"ל בהא נחיתנא ובהא סליקנא דאין להחמיר במליחה כשאין חשש לנגיעה שאר חתיכות בשום חומרא לא בקליפה ולא בשהי' זולת ע"י ציר תו י"ל בפשוט דעת רוקח וטור לחוש לסברת הרמב"ן בחידושין דהרשב"א חולין וכדמסיק נמי הכרתי משום חומרא דחמץ חייש לדעת הרמב"ן משום דאפשר ליפסק שטת ר"א מבלעדי ראי' זו שיש לו ראי' הרבה ולכן בפשוט במליחה הקיל לגמרי כדעת ר"א ולא החמיר כ"א בבישול ובהפסד מרובה אפשר לא הי' מחמיר והי' סומך על ר"א ור"ת ולדברי הרמב"ן שבהרשב"א הנ"ל יש דמדומי ראי' מפרש"י בדברי רבא דאמר לא נצרכא כ"א לטעם כעיקר פי' נמי על משהו ודוק

ובענין זה כשהי' חתני הרב החריף מוה' יהודא נ"י בביתי בעת עסקי בעיון הנ"ל הקשה לפי' התוס' פסחים דף ל' ד"ה לישהני שתפס הר"ן לעיקר דחמץ בקדירה חשוב משהו שאין רגילין להשחמש הרבה ביחד. והרי בחולין תופס שטת ר"ת ומבאר אליבי' דהיכי שכח אחר מעורב בו אין אומרים מב"מ במשהו א"כ מה משני הגמרא גזירה דילמא אתי למיעבד בו במינו דהא מ"מ אינו אוסר במשהו מפני שכח אחר של היתר מעורב בו ואין לומר דהא אילו נאמר כמשמעות פשטות תוס' דסתם כלי חמץ מתחילת בליעתם לא הי' אלא ע"י משהו הא קשה מדוע יאסרו הקדירות כל עיקר הא אפילו כל הבלוע הי' בעין הי' מותר בפסח לשטת תוס' דאינו חוזר וניער ואיך יאסור אחר פסח במשהו א"ו משמע דר"ל דאין רגילין להיות בלועים מכולו חמץ רק באופן שמה שאח"כ יתבטל בתוכו יהי' בו שיעור ס' לבטל החמץ שבתוכו ולזה מורה לשון הר"ן דמ"מ אכתי קשה דהא א"כ ע"כ לומר אף שהקדירה בלוע מטעם ממש ולא שייך גבי' לומר סברת ר"ת דעל טעם משהו לא נעשה ההיתר נבילה מ"מ לא נעשה ההיתר ח"נ מחמת שלא אמרינן בבלוע חנ"נ דאל"ה לא פעלו בתירוצם יחידי דמה פריך הגמרא וליעבד בהו שלא במינו אם כל הבלוע נ"נ א"ו כנ"ל דבבלוע בכלי לא אמרינן חנ"נ וא"כ הדר קשיא מה משני גזירה וכו' הא הוי כח אחר דהיתר מעורב בו ובגמרא דחולין דדרש כיון שנתן טעם בחתיכה חנ"נ מבואר לפי' הר"ן הא אילו לא נ"נ אף כי קיבל טעם ממש לא הי' אוסר משום מב"מ במשהו משום דכח אחר דהיתר מעורב בו וא"כ הדר לא משני הגמרא במידי ודוק כי צ"ע רב על הר"ן

סימן תעא סעיף א' ויין מעט לא ישתה היינו ע"פ שיטת תוס' בפרק כ"מ. אבל הטור פוסק דאפילו מעט שרי ועיין בהאחרונים ב"ח ט"ז ופר"ח מה שכתבו ליישב הטור ויהי' הישוב מה שיהי' [והמחוור לדעתי פי' מהר"ל מפראג שבב"ח שלזה מורה לשון הגמרא ופורתא מי סעיד כלל] עכ"פ יראה לי שהטור לאו יחיד הוא בפסק זה אלא הרי"ף ורמב"ם ורא"ש בשיטתי' שהרי הרי"ף והרא"ש השמיטו כל עיקר בפרק כ"מ הפלפול שעל דינא דרבא עם הנאמר טובא גרר פורתא סעיד ובפרק ע"פ סתמו וכתבו רבא הוי שתי חמרא ולא מחלקו כלל וכן הרמב"ם משמיט כל עיקר מה דרבא שתי חמר' וסומך עצמו במה שאינו אוסר אלא האכילה דממילא נשמע הא שתי' מותרת בין רב בין מעט והיינו כהטור וק"ל

סימן תעג סעיף ה' הג"ה ואם אין לו וכו' או שאר