בית מאיר אורח חיים קנא

גורם מה שמשיגים תוס' על רש"י בדומה לזה קצת

סעיף יד ואם אחר מליחה וכו' עובדא אתא לידי ביום הראשון של פסח נמצא בחבית בשר מלוח שנמלח שנית אחר הכשירו מדם כדי להשהות איזה ימים שבולת שועל אחת רטוב ונתרכך אבל לא נתבקעו מונח תוך קרמבנכי של אווז שהיה מונח למעלה מן הכל ועיינתי בש"ע ואחרונים הט"ז מביא בשם רש"ל בתשו' סי' ע"ט לשרוף הכל ויצא לו ע"פ דבריו בהיש"ש פרק ג"ה סי' כ"ח אמנם הרמ"א בתשו' סימן כ"ח הוכיח שכל הקדמונים לא החמירו יותר מן הרוקח לאסור התרנגולת ולא שאר החתיכות אלא שקצת הוצרך לדחוק בטעמו של דבר מאחר שאסר החתיכה בס' ש"מ דס"ל דמפעפע א"כ יאסרו כולם וכתב דמשום דאיסור דרבנן הוא פסק להקל לומר שאינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כנראה מדעתו שנמי מסופק אם יהא שייך לומר במליחה אין איסור בולע יוצא וכדעת רש"ל דלעיל לכן כתב שמאחר שאיסור דרבנן הוא הקילו וכבר הסכים הגאון בעל מ"ב ככל דבריו ומקיל יותר שאפילו קליפה אין צריך וכן הסכים הפר"ח אלא שהט"ז ומ"א מחמירים בקליפה מחשש נגיעה. נגד זה פי' המ"א דבתוך תרנגולת ליכא למיחש דומיא דהכא בנ"ד: לכן הורתי כמסקנת הרמ"א בתשו' לאסור חתיכה זו שהיה הש"ש בתוכו כרוך וכל שאר הבשר התרתי בלא קליפה וכן ראוי להורות ודלא כמשמעות הח"י שמסכים עם הט"ז להשהות כי ראוי לחוש לשמחת י"ט כמבואר במ"ב בשם המרדכי וק"ל

ואולם ליישב דעת הרוקח בתירוץ הרווח מדוע אסר התרנגולת כולה והשאר היתר נלענ"ד דאפשר ס"ל כשטת רבינו אפרים דאיתא בשמו חולין דף ק' ד"ה כשקדם וסילק בלשון זה וכיון שלא נתן טעם בחתיכה הוי האיסור כמאן דליתא דלא הוי כאילו הוא בעין ולא אסר אלא חתיכה ראשונה שאין ההיתר וכו' והרשב"ם בחידושיו הרחיב הביאור וכתב בלשון זה ומ"ה בעינן נתינת טעם כדי שיתפשט אותו נ"ט שבחתיכה זו בשאר חתיכות ויאסור אותם במשהו לפי שהן מינה אבל אם אין שם כדי נתינת טעם אין בו כח לצאת מן החתיכה ולהתפשט דמה שאינו אלא משהו לבד ואין בו שעור כלל איך יצא ויתפשט עכ"ל ומ"ש בהריטב"א אליבא דר"א דנתן טעם לאו דוקא לאו דסמכה אינו כמבואר בתוס' ורשב"א בשמו דעיקר הוכחתו מהכא:

וז"ל הרא"ש בשמו הלכך לרב דאית ליה הכא מב"מ לא בטל אי לאו דנאסרה החתיכה בנתינת טעם אלא בכ"ש לא היתה אוסרת שאר החתיכות מפני שהן מינה שהרי אין צריך לבטל אלא האיסור לבד וכיון דלא נתן טעם בחתיכה הרי הוא כמאן דליתא ולא חשוב מב"מ אבל כשקיבל טעם מן האיסור מקרי מב"מ עכ"ל ובלי שום ספק אצלי דכוונות הרא"ש נמי ככונת הרשב"א וכדמדויק לשונו הרי היא כמאן דליתא ור"ל על דרך הרשב"א דאיך יצא ויתפשט ומ"ש ולא חשוב מב"מ אין ר"ל דוקא הכא לא חשוב מב"מ מפני שכח אחר של היתר מעורב בו ולאפוקי באיסור שאוסר במשהו אפילו באינו מינו דיאסור וכדביאר הר"ן לשטת ר"ת וכדהבינו הנקה"כ בי"ד סי' צ"ב דהא א"כ קשה לשטתו דלית לי' חתיכה נ"נ בשאר איסורין ואפילו כשקיבל טעם גמור למה יאסור לאביי כשקדם וסלקו את האיסור מטעם שמסיים הרא"ש אבל כשקיבל טעם מן האיסור מקרי מב"מ דהיינו טעם הנפלט מן החתיכה שקיבלה טעם גמור עם שאר החתיכות ותיפוק לי' דזה הטעם נמי מעורב עם טעם אחר דהיתר אלא ש"מ דר"א לית לי' כלל סברא דהר"ן והעיקר כנ"ל ומ"ש ולא חשוב מב"מ ר"ל לפרש תירוץ אביי דאפילו מב"מ לא חשוב ולומר דהא אותו משהו שקיבל חוזר ויוצא ואוסר מפני מב"מ שהוא במשהו ע"ז כתב דלא חשוב אפילו משהו ומטעם שהוא כמאן דליתא לגמרי והיינו כהרשב"א דאיך יצא ויתפשט וא"כ הברור לדעתו דאפילו גבי חמץ אם נאסר חתיכה מחמת משהו חטה והחטה מסולק ושוב נפל אותו חתיכה לתבשיל שאינו אוסר ודלא כהכר"ופ סי' צ"ב שכתב להרא"ש בשם ר"א שטת הר"ן וליתא כדהוכחתי והכי מבואר נמי במשמרת הבית דף צ"ז דאפילו כשנפל החתיכה לרוטב א"צ ס' לבטל הבלע משום דהוי כמאן דליתא וממילא פשיטא דה"ה לחמץ בפסח ואולם כל זה לשטת ר"א אבל לשטת ר"ת איפכא דאליבי' מוכח דלית לי' כלל ההיא סברא דמשהו נאבד תוך החתיכה ואינו פולט שוב אפילו משהו ממנו. דהא א"כ לא הוי צריך כלל להמציא חילוק בין נאסר מחמת משהו דלא אמרינן גבי חתיכה נ"נ דהא קי"ל בשאר איסורין דאפילו נ"נ מחמת קבלת טעם דבכל מקום שאין האיסור עצמו יוכל לילך שם מעט וההיתר נפרד מן האיסור אין הנאסר לבדו אוסר וא"כ אפילו אי מחמת משהו נ"נ לר"י מ"מ כיון שאין האיסור עצמו יוכל לילך אין הנאסר יוכל לאסור ומה הקושי' (ולשטת ר"א אין זה קושי' דלשיטתי' כיון דס"ל דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ מעיקרא לא מוכח כלל סברא זו דאין הנאסר וכו' כיון דמעיקרא אין קושי' אליבי' מדין קליפה דמליחה שיאסר בצדו) אלא ש"מ דס"ל איפכא דודאי אותו משהו נמי שפיר מתפשט ולכן הוכרח לחלק דמחמת משהו אינו נ' ואך זה ניחא לרבא אבל לאביי עדיין קשה דנהי דלא נעשה נבילה ההיתר מ"מ פשיטת משהו האיסור יאסור כל החתיכות משום מב"מ על זה מוכרח הר"ן לבא לתירוצו בלשון זה ול"נ דכל שלא נחן טעם בחתיכה אע"ג דמיתסרא לא חשוב איסורה למימר בה חנ"נ וכל שאינו נ"ט אינה אוסרת כל החתיכות כולן דאע"ג דאמר ר"י מב"מ לא בטל לא שמעינן לי' הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו עכ"ל וזה לשון הריטב"א בשטת ר"ת לכך נראה יותר נכון דס"ל לרב שאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין אבל כשהוא מעורב בהיתר אינו אוסר ולכך הוצרך לומר חנ"נ ובזה יהא נידן מה שיפליט מן החתיכה ההוא כאילו הכל איסור עכ"ל ואמת שבלשון הר"ן י"ל בדוחק כהבנת נקה"כ דהטעם מחמת שכח אחר מעורב בו של היתר חשוב כמו מבשא"מ וברור נמי דתירוץ הר"ן מוכרח אך אליבא דר"ת ולא לר"א כדבארתי לעיל ולא כהכר"ופ גם בזה ע"ש שמחמת קושייתו לחקור טעם לר"ת מדוע לר"י במה שנאסר מחמת משהו לא יהא שייך חנ" כתב מה שכתב ובאמת כבר הביא הרשב"א בחידושיו דלא נראו להרמב"ן דברי תוס' בזה שאילו היו עיקר הי' מפרשים אותה בגמרא אבל לא משום קושייתו ומשום דהאמת שנראה בדבריהם דנ"נ בשאר איסורים אינו אלא מדבריהם והם אמרו וכו' גם הכר"ופ בעצמו נתן טעם לשבח משום דהילפותא מבב"ח הוא ע"ש ודוק

והיוצא לנו מזה דדין זה דחמץ בפסח אליבא דהנק"הכ במחלוקת הוא בין ר"א לר"ת דלר"א ודאי אינו אוסר ולר"ת להבנת הנק"הכ אוסר אך א"כ ודאי הי' קשיא על הטור י"ד סי' צ"ה מדוע תפס ההוא רבותא לשטת ר"ת והברור כדמפרשי האחרונים שרוצה להורות היתר לשאר איסור שהמשהו דרבנן לזה כתב לשון אפילו הי' לו לתפוס הקולא היוצא משטת ר"א שמסכים להלכה וגם לשון הריטב"א הנ"ל שכתב שאין שום דבר אוסר במשהו אלא כשהוא איסור בעין וכו' משמע דלכל איסורי משהו נאמר לכן לענ"ד כונת הר"ן וריטב"א פשוט לא מיבעי' לר"י ורב אין הדבר הנאסר מחמת משהו והוא לא נעשה נבילה יוכל לאסור אותה פליטה מחמת מב"מ במשהו דהא כל עיקר ילפותא דר"י אינו אלא מדם פר ושעיר ושם הוא איסור משהו בעינו ולא כח אחר של היתר מעורב בו משא"כ דבר הנאסר במשהו ולא נ"נ נמצא בפליטתו כח אחר דהיתר מעורב בזה ליכא למ"ד במשהו ועיין בח"ר דף צ"ז ע"ב ד"ה אמר אביי שם תמצא סברא זו אבל לא כהבנת הנקה"כ דמשום זה הוי כמבש"מ משום דזה הפליטה מעורב והחתיכות אינם מעורבים דזה באמת סברה דחוקה מאוד והעיקר לענ"ד כדכתבתי ולכן סברו הריטב"א והטור דה"ה מכ"ש שבכל איסורי משהו ודאי לא החמירו חז"ל במשהו שלהם ממה שהחמיר ר' יודא במשהו דידי' דהוא דאורייתא ובכל איסורי משהו שכח אחר דהיתר מעורב בו אינו אוסר במשהו וא"כ שוים בזה הר"ת ור"א לדינא ולכן לא דק והביא הדבר בשטת ר"ת אך עדיין ק"ק שיש נפקותא לפי' הנ"ל בין ר"א ור"ת באיסורין שבמינן במשהו ושלא במינן בנ"ט