בית מאיר אורח חיים קנ

דנפק להרמב"ם שסתמה כרבנן הא נמי הוי לכ"ע אין בם דעת לישאל ומכ"ש דינן דמעטן ועיסה דודאי הוי אין בם דעת לישאל באלו כיון דספיקן קל דאפילו ברה"י טהור לרבנן לא חשו כלל לומר כל הטומאת כשעת מציאתן אפילו מזמן לזמן במקום מציאתן זולת רבי דמחלק אף בזה ומיושב בזה מה דמקשה הראב"ד בסוף הלכה א' דתיפוק לי' דהטעם משום דלא מחזקי' ממקום למקום דהוקשה להרמב"ם מר"י שבמי שיש בו דעת לשאל חושש אפילו ממקום למקום ודוחק הראב"ד אינו סובר ומוכרח להטעם שאין בו דעת לישאל ומעתה הא ודאי בדינא דהראב"ן דספיקו הוא קל שהרי אינו אלא ספק משהו דרבנן דתמיד ספיקו לקולא כדאיתא בהרי"ף אף אי נימא דנלמד מספק טומאה ודאי דיש לדמותו לספק טומאה שאין בו דעת לישאל והראב"ן ע"כ דעתו ליפסק כרבי ע"פ סתמא דמתני' ולא כהרמב"ם כדתמה הכ"מ. הרי לפי זה ודאי דינו במחלוקת שנוי דלהרמב"ם והראב"ד אף במליגה שרי כמו במעטן ומקרצת עיין היטב ודוק

אגב אציג פה מה שאני מוכרח לידחק עצמי בסוגי' זו דנדה במה שהוקשה לי מעולם מה מקשה שם דף ד' ומי מחזקינן והתנן נגע אחד וכו' ותני עלה כשעת מציאתן ובמקום מציאתן ומה הקושי' הא גבי מת הטעם פשוט דאילו מצאו מת במקום אחר שלא במקום שנגע בו הא ע"כ חי היה בשעת נגיעה דאל"ה מאין בא למקום המציאה אטו נימא לחוש במה שאין דרך בני אדם לדחוף המת ממקום למקום וע"כ לידחק דכיון שאינו יודע אם נגיעתו היה בחי או במת ע"כ לא היה חי כדחיי אינשי דבזה ליכא לספוקי שמת: ואפילו ישן נרגש בנשמת רוח אפיו. א"ו שהיה מוטל כאבן דומם ובודאי היה גוסס אלא שהוא כחי לכל דבריו וא"כ בין היה חי בין מת ע"כ מה דנמצא במקום אחר היה ע"י דחיפת בני אדם ושפיר הוא ספק כבר מת ודוחק

סעיף הנ"ל הג"ה ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת מכח ס"ס מרדכי פרק כ"ש באמת לגבי מליגה לא מצא דעה זו שמחלקה בהכי ולמה שכתבתי לעיל בפי' דברי המ"ב שהראב"ן במליגת תרנגול מפני שחשש נמי לשמא היה החטה במים קודם הרתיחה והיה נמי תרי ספיקא לאיסורא אין דעה זו מוכרחת כלל ועיין בספר תורת השלמים בחידושים לכללי ס"ס סי' י' וצ"ע: סעיף יג עיין פה ט"ז ונשאלתי מיישוב שט"ג מבן תורה אחד נידן שנמצא שם בליל א' דפסח חטה תוך המי צמוקים ופסק להתיר ע"פ דברי הט"ז שהורה להתיר בחטה שנמצא תוך מי דבש והיה שם עוד למדן שחלק עליו לומר שלא יפה הורה וביקש ממני לכתוב שיפה פסק והשבתי לו בלשון זה על אודות הנידן שהורה מעלתו על פי פסק הט"ז בודאי יש לך אילן גדול לתלות בו אמנם פסק הט"ז גופו יש לדון בו טובא ממה דקי"ל כבוש בצונן מעל"ע אסור כמבושל וראיתי שמעלתו רוצה לתקן הדבר במה שהוסיף בדברי הט"ז שנמצא החטה בליל א' של פסח ואפשר ר"ל דלפ"ז מזמן דאסרינן במשהו לא היה שעור כבישה וכן הוא בבאר היטב וזה ודאי אינו מועיל שאם נכבש החטה הדבר ידוע שמאז שנכבש מעל"ע והגיע למדתו שפולט ובולע כל רגע ורגע הוא פולט ובולע וא"כ בהגיע פסח דאיסורו במשהו וכבר שרה מעל"ע פשיטא שאוסר במשהו וזה גרע מחממו התרנגולת בעוד שהחטה בתוכו שבסי' תמ"ז סעי' ג' אמנם אין רצוני לגלות דעתי בגוף הנדון מפני שבאמת הורא' זו לא לכל מסורה אלא צריכה למורה מובהק ונשתנה ההורא' בו לפי הענין כי ידוע מה שמוסכם דהיכי דיש הרבה צדדים להקל דיש ליסמוך על השאלתות ובנדון זה לפעמים יקובץ הרבה צדדים ע"י השתנות הענין א' אם החטה היה ביקוע אם לאו ב' אם נמצא תוך כלי שאי אפשר לספוק בו שנפל בו מחדש ולא היה שרוי כלל בתוכו מעל"ע או שאפשר לספוק בזה ובגוף ספק זה נשתנה ג"כ לפי הנושא ולפי דעת המורה ג' ע"פ התשבץ דיין צמוקים מקרי מי פירות כדאיתא סי' תס"ב: והספק בו אם יוכל להיות שהי' החטה תוכו מעל"ע טרם שנתמזג והיה ליין כי אז י"ל דגרע והוי כמו מי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ומכל מקום עדיין יש לומר שאינו אלא חמץ נוקשה דתולה בפלוגתא דרבוותא אם אוסר במשהו ד' הברור לדעתי שחטה במי דבש או יין צמוקים הוי נותן טעם לפגם דמי איכא למ"ד דאילו היו למשל חטים שרוים בהם בפחות מס' דאין טעמו נפגם וזה לענ"ד אף לדעת הח"י בסי' תמ"ז ס"ק י"ב שמגמגם בחטים בבאר היינו בבאר מים אבל במי דבש ויין צמוקים הברור שהוא נט"ל לכן אפשר וקרוב לודאי שיקובץ בענין זה הרבה צדדים להתיר אם הנדון לעיני המורה לכן איני אומר בגוף הנדון לא איסור ולא היתר והעבר אין וחתמתי שמי

ובהגיע דברים אלו לעיני הבר פלוגתא ג"כ תחלה האריך לכתוב מה שכתב ושוב כתב ומ"ש אדמו"ר לצד היתר מטעם שחטה במי דבש או ביין צמוקים הוי נטל"פ קשה לי הא ראיתי בפר"ח סי' תמ"ז ד"ה מי ששרה צמוקים קודם פסח כו' ואינו מסכים בזה אלא חייב לבער כמ"ש סי' תמ"ב הטור בשם רב נטוראי לענין יין צמוקים ובסי' תמ"ב כתב הפר"ח והביא הירושלמי רב ושמואל בר יצחק הוי ליה יין תוסס כו' וכתב דאף דמן הסתם היה בו ס' אפילו הכי חייב לבער אף שהיה קודם פסח והפר"ח מן המתירין נטל"פ ע"כ דשעורין ביין לא הוי נט"לפ וכו' לכן בקשתי שטוחה למדנו רבינו סברא זאת למען אלמד דבר בדין זה אגב כתב נמי מה דקשה לו מה דאיתא במנחות דף נ"ד תפוח שריסקה בתוך העיסה וחמצה הרי זו אסורה לזר משום תרומה ולפי מה דפסקינן מי פירות לבד אין מחמיצין כלל רק עם מים והרי לענין איסור תרומה הוי זה וזה גורם ומי גרע משאור של תרומה שאין בו כדי להחמיץ לבד אך בצירוף שאור של חולין וא"כ המי פירות של תרומה אין בו כדי להחמיץ רק בצירוף המים ולמה גרע משאר זה וזה גורם עכ"ל:

והשבתי לו מה שהקשה עלי מפר"ח סי' תמ"ז ד"ה מי ששרה צמוקים מזה אין שום ראי' כי גוף הנידן לא הי' ביין צמוקים אלא בצמוקים שרוים במים להוציא מהן יי"ש ופשיטא דאין טעם חטים בצמוקים נט"לפ ואדרבה כל יום אוכלים למעדנים צמוקים ואפילו בהדי לחם ואינו מביא ראי' מן הרב נטוראי אלא דלא אמרינן זיעה בעלמא הוא שכמו שיין צימוקים לא אמרינן שהטעם היוצא מן החטים זיעה בעלמא הוא ה"ה בהחטים הנמצאים ביי"ש והרב נטוראי גופי' בלי ספק אצלי שהוא מכח האוסרים נט"ל בפסח ומ"ש מעלתו תו ובסי' תמ"ב וכו' בודאי לגירסת הפר"ח תוסס שפיר דס"ד ללמוד ממנו דלא הוי נט"ל אבל עיקר הגירסא בהירושלמי ובתשו' רשב"א סי' ג"ן הי' לו יין קוסס דהיינו יין שהתחיל להחמיץ כדאיתא במתני' פרק המוכר פירות וכיון שהתחיל להחמיץ הי' חפץ שיהי' חומץ גמור כי ניחא לו בחלא גמור מיין גרוע ופשיטא דזה לא חשוב לפגם וזה מוכרח בל"ז מיני' ובי' כי מי הוא השוטה שיתן חטים ביין שוב כדי שיחמיץ וא"כ מזה ראי' ברורה שחטין ביין טוב הוא לפגם שהרי מחמצו ובלי ספק הוא חומץ גרוע המקלקל יין משובח ומכ"ש ביין צמוקים שהחוש והנסיון יעיד עליו כדכתבתי ומה שהקשה מעלתו מדין זו"ז גורם יראה לענ"ד דאין זה ענין לזו"ז גורם דדוקא שאור ושאור דשניהם כאחד פועלים החימוץ שפיר דהוי ז"ז גורם משא"כ הכא אטו המים גורמים שום חימוץ אלא שהמי פירות הכח הגורם שיוצא ממנו אינו חימוץ אלא אפשר כח טעם בעלמא משא"כ עם המים אז המים מייפים טעמו שיהא כחו דנפיק מיני' גורם החימוץ ואף ממהרים המי פירות להחמיץ אבל כחו לבד הוא הגורם ולא המים אף שבאמת אילו יונח עיסה הנילש במים לבד שעור חימוץ נמי נתחמץ מאליו זה החימוץ נמי לא על שם המים נקרא אלא האויר החם הוא דקגרים ותדע דאילו נימא שהמים יהי' נקראים הגורמים א"כ תמיד נימא דשאור אף שיש בו כדי להחמיץ יהי' נקרא בעיסה עם מים זוז"ג דהא דבר ידוע דשאור בקמח בלא מים אף כי יונח בו כמה לא יתחמץ הקמח מבלי המים א"ו שמשום הא אין לייחס המים בשם גורם ודוק ועיין נמי בע"ז בסוגי' דזו"ז