בית מאיר אורח חיים קמט

החטה למים ואין לומר כמשמעות הח"י משום דתולין במצוי שמן התרנגולת בא דמצויים בו חטים דא"כ לא הי' צריך לחלק בין ממקום למקום למזמן לזמן שהרי תירץ בזה המרדכי דחש להכי אף ממקום למקום א"ו משום דראה בהראב"ן שנקיט הספק דשמא היתר החטה במים קודם הרתיחה נראה ממנו ברור דאילו לא הי' לו ספק זה אלא דשמא בהתרנגול הי' בשעת המליגה נמי הי' מתיר כהמרדכי מטעם ס"ס דשמא אח"כ ושמא נתעכל א"נ דהי' נמי ספק אם נתחמץ ע"י מליגת רותחין דשמא הי' חליטה ועיין סי' תנ"ד סעי' ג' אלא דבאמת חשש נמי שהי' בהמים קודם רתיחה ונתחמץ החטה והמים נאסרו ואסרו התרנגול ומעולם לא בא מן התרנגול:

ובזה מיושב מה שהקשו הב"ח ופר"ח על הראב"ן דלמה לא התיר מכח ס"ס כדהתיר המרדכי די"ל כיון שסיפק נמי שמא הי' במים קודם רתיחה נמצא כמו דיש ס"ס להיתר שמא אח"כ נפל ושמא בשעת מליגה ולא נתחמץ או נתעכל כן יש תרי ספיקות לאיסור שמא מקודם שהרתיחו המים ושמא מן העוף ונתחמץ ולא נתעכל ולהכי מוכרח המ"ב לחלק בין ממקום למקום למזמן לזמן וא"כ הדרא הקושי' לדוכתה דלמה לא נימא לגבי ספק זה שמא הי' במים קודם רתיחה נשחטה הותרה ולא מחזקינן אף מזמן לזמן וע"כ לומר דמ"ש והכא ליכא חזקה ר"ל בהמים ונתכוין נמי למ"ש הט"ז ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין נגע באחד בלילה וא"י אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ור"ל כמו דשם מדהחמירו חכמים בלא ראוהו חי מבערב דלא חשוב להו החזקת חי אף דהאדם שנגע יש לו חזקת טהרה לא אזלו בתרה משום דאינה מדובק בגוף הדבר המסופק ואמרו דכשעת מציאתן חיישינן למפרע ה"נ אף דהתרנגול יש לו החזקה דנשחטה הותרה מ"מ מדהמים שבם הספק אין להם חזקה דלא הוו בם חטים אמרינן כשעת מציאתן כן הי' מקודם שהרתיחו המים ואין להקשות א"כ ממקו' למקום נמי ניחש לאסור מספק כדפסק הרמב"ם גבי קופה דאפילו טלטלה ממקום למקום חיישינן די"ל הפוסקים דלא חיישו ממקום למקום חולקים על הרמב"ם ופוסקים כחזקי' רבו דר' יוחנן כדאיתא בהרא"ש פרק כל הבשר ועדיין קשה הא התם בריש נדה הוכיחו התוס' דלא החמירו לומר כשעת מציאתן אלא לגבי קדשים ולא לחולין:

וי"ל דוקא לחולין לא דאינו איסור גמור אלא חומר לאכול חולין בטהרה אבל איסור ומכ"ש חמץ לחומר איסורו ילפו מטומאת קדשים והנה המ"א סקכ"א מדפי' לפסק הרשב"א שבמהרי"ו כהוגן מסיים אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש"ל (ובזה כבר הראתי דמהרשב"א במצה לא מוכח מידי) וא"כ אין כאן מחלוקת כלל ולהכי נמי מחליט וכתב בתר פסק מ"ל גבי כרוב אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה קודם לכן בחביות והמעיין במ"ל משמע איפכא מדכתב אבל אם הי' נמצא ע"ג כרוב כשהי' מונח בחביות דבר פשוט הוא שכל הכרוב שהי' בחבית הי' אסור דכבוש כמבושל ע"ש וק"ל והפר"ח כתב דהיש מי שמתיר היינו הרוקח בעובדא דדלי ובאמת מן הרוקח אין הכרח כ"כ אף דמשמע נמי הכי ממ"ב הנ"ל. כי י"ל מפני שהי' בצונן הקיל לתלות בשמא אח"כ נמי אמנם לענ"ד יהי' איך שיהיה תלי' דינא דהראב"ן במחלוקת שהרי איתא תוספתא הביאה הר"ש בפ"ט דטהרות הי' קוצה מן המעיין ועלה לראש הגג ונמצא שרץ בגג המעטן טהור במעטן הגג טמא דברי ר' וחכ"א נמצא בגג אינו טמא אלא גג נמצא במעטן אינו טמא אלא מעטן הקובץ מקרצות מן העיסה ונמצא שרץ במקרצות העיסה טהורה בעיסה ההקרצות טמאה דברי ר' וחכ"א נמצא בעיסה אין טמא אלא עיסה במקרצת אין טמא אלא מקרצת הרי מבואר דרבי הוא דמפליג בין ממקום למקום דלא מחזקינן מזמן לזמן דמחזקינן ורבנן אפילו מזמן לזמן לא מחזקינן והנה הרמב"ם פי"ז מהלכות אבות הטומאה שבק הסתם מתני' שהיא כרבי ופסק כרבנן ותמה עליו הכ"מ והתוי"ט שם מדלא נחית כלל לחלק בין ממקום למקום לבין מזמן לזמן כתב דהיינו דקשיא לי' להרמב"ם דמ"ט ומש"ה לא השגיח על סתמא דמתני' והם דברים מותמהים הרי מ"מ רבי וסתם מתני' מחלקו ולקשי לי' נמי מה טעמייהו והגאון מהרש"ח שעל הגליון באמת כתב דקושי' התי"ט לאו קושי' הוא מכח חילוק זה אמנם אמינא דהרמב"ם סתמא אחרינא אשכח כרבנן דבפי' מס' הנ"ל איתא הזולף את הבור ונמצא שרץ בראשונה כולן טמאות באחרונה היא טמאה וכולן טהורות ופי' רעמ"ב באחרונה היא טמאה וכו' דממנה הי' השרץ ולא מן הבור ואפילו הי' מן הבור שמא נפל בבור אחר שנתמלאו כל הראשונות ובודאי דההוא אפילו שכתב לא מטעם ס"ס הוא דא"כ אילו הי' בודק את החביות קודם שהכניסו לבור ליהוי טמא והרי המתני' אינה מחלקה בהרישא כדמחלקה בהסיפה א"ו דהכי פירושו באמת ואפילו היה ודאי מן הבור כגון שבדק החביות תחילה מ"מ אמרינן שמא וכו' וכן מדויק לשון הרמב"ם פרק הנ"ל דז"ל הזולף את הבור וכו' נמצא באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאני אומר אחר שמלא הראשונות נפל השרץ לבור הרי להדיא דאפילו מזמן לזמן לא מחזקינן והיינו כחכמים דרבי והא דהקשה התי"ט שם דא"כ נמצא בראשונה אמאי כולן טמאות דהא סתמא קתני וכי לא כיסה אימא שמא לאחר שמילאה נפל בה ומהרש"ח הנ"ל כתב דלק"מ דהוי הספק מזמן לזמן ולא השגיח בהנ"ל דמן מתני' זו נשמע דאפילו מזמן לזמן לא מחזקינן:

אבל לענ"ד מעיקרא לק"מ דנהי דבסיפא מחלק בין כיסה ללא כיסה היינו בין שעה שהי' מביא המחץ מזה לזה דעבידא אנשי דלא להשגיח לכסות לשעה קטנה ומוכרח התנא לפלוגי בו אבל במילא הראשון פשיטא דסתמא איירי במכסה דכי ס"ד דלא ישגיח בטהרות ויניח פתוח לעולם ולא צריך התנא לפלוגי בזה זה הפשוט וברור לדעתי

אמנם הא ודאי עדיין צ"ע למה דפסק כרבנן דאפילו במקום מציאתה לא חיישינן מזמן לזמן איך פסק בפרק זה נמי כר' יוחנן בקופה דאפילו טילטלה מזויות לזוית חיישינן לתלות הרי דאפילו בממקום למקום חיישינן והכא אפילו מזמן לזמן במקום מציאתן לא חיישינן וזה אף על הראב"ד קשה שהרי בשני פסקים אינו משיג ונראה שמסכים ואף אי נימא כדדחק הראב"ד בהשגתו סוף הלכה א' וכתב ואע"ג דר"י ס"ל דמחזקינן לתלות ה"מ באותה קופה אבל מכלי אל כלי לא מלבד דתמוה לי לפ"ז מה מקשה הסוגי' דנדה עלי' דר"י ומי מחזקינן מנגע אחד בלילה הא שאני קופה כיון דהי' באותה קופה לא חשוב ממקום למקום ואף כי נדחק בדעת הראב"ד בממקום למקום דגבי מת כיון דסדנא דארעא חד חשוב להש"ס סוג חד עם קופה דהוי באותה קופה משא"כ מכלי אל כלי דודאי לא מחזקינן אכתי קשה למה דפסקו כחכמים דאפילו במקום מציאתן ממש לא חיישינן מזמן לזמן א"כ קופה לו יהא כיון דהוי באותה קופה חשוב במקום מציאתן הא מ"מ הי' החשש מזמן לזמן ולמה ניחש לו בין לישרף במקום מציאתה לכ"ע ומכ"ש לתלות לר"י בזוית בית אחר ובע"כ לומר דסובר הרמב"ם דעד כאן לא השתמשו בסברא זו דכל הטומאות כשעת מציאתן במקום מציאתן אף לישרף לכ"ע ובממקום למקום לתלות לר"י אלא בטומאה הבאה בידי אדם כגון אדם שהשתמש בקופה וספק אם הקופה אז היתה טמאה ומכ"ש באדם הנוגע במת דהוא גופי' יש בו דעת לישראל ומה מאוד תמוה לי הרמב"ם שבפ' י"ח הנ"ל מעתיק המשנה דמגע במת ומשמיט כל עיקר מה דתני עלה ובמקום מציאתן אם לא שנדחק לסמוך על מה שכתב בפי"ז בדין הקופה) דעכ"פ ספיקו ברה"י טמא מחמירו נמי לדון כל הטומאת כשעת מציאתן לטמא אפילו ברה"ר משא"כ באין בו דעת לישאל דספיקו אפי' ברה"י טהור והרי חזינן שהרמב"ם נקיט הטעם בהיתר הכלים בריש פרק י"ז מפני שהכלים אין בהם דעת לישאל והראב"ד לא השיגו אלא בדין דסוף הלכה זו דהוי לדעתו בא בידי אדם ואף שם עיין בכ"מ וא"כ ודאי דאף דין דהלכה ג' הזולף את החבית וכו' נמצא באחרונה היא טמאה וכולן טהורות דמינה כתבתי