בית מאיר אורח חיים קמז

נתבטל בס' וכולו מותר ואף האיסור נהפך להיתר ע"י הביטול שפיר הוי ס"ס אמנא לענ"ד כל הטורח הזה בחנם כי לדעתי ודאי ליכא ס' יבשים נגד הלחים ששרוי במים ואזי כולם אסורים בפסח ואף אם יאמרו בקיאי סוחרי ישראל שיש ס' אינם מותרים אלא באכילה אבל לצאת בהם ידי חובת מצה לילות הראשונים יראה ליקח חטים אחרים ולמוכרם לצבור לצורך לילות הראשונים כדהורה המור"ם לובלין ז"ל בתשו' סי' קי"ט ע"ש. תו כתב המ"א בשם המרדכי וכו' וז"ל הב"ח בשם המרדכי ארוך בשם ראב"י חטין מבוקעים שנתייבשו ואין המבוקעים ניכרין נתערבו בכרי אם המבוקעין בודאי עדיין בכרי אסורי' בפסח דחמץ בפסח בין במינו בין שלא במינו במשהו ואפילו לאחר פסח אסורים דהא דל' קניס ע"י תערובו' היינו שאינו ניכר כגון קדירות בפסח אבל הכא אע"ג דאינו ניכר הוי כמונח בכד ואסור להשהותו ודברים אלו תמוהים בעיני שהוא נגד כל הפוסקים ופי' רש"י על כי קנס ר"ש בעיני' אבל ע"י תערובות לא שפרש"י אפילו שהיה במזיד דעבר עליה לא קנס אם נתערב ור"ל לא מיבעי' אם היה בתערובות מלפני פסח באופן דלא עבר עליה אלא אפילו עבר על הבעין ונתערב אחר פסח נמי שרי וזה הוא נמי פי' הטור שבסי' תמ"ז ואף הרבינו יונה שהחמיר שם אם עירב אדעתיה דלשהוי אף באופן הנ"ל על פי' הב"י מ"מ מבאר בהדיא דאם נתערב שוגג דשרי וכן פסק הרמב"ם וא"כ הכא בנידון הראב"י שהמבוקעים אינם ניכרים וכבר נתערבו קודם פסח דמשמע העירוב נעשה בשוגג ומשמע נמי דנתערבו אפי' בביטול בס' שהרי דייק דחמץ במשהו א"י מי איכא למ"ד שבזה קנס ר"ש לאסור אם שהה עד אחר פסח ומ"ש דהא דלא קנס ר"ש ע"י תערובות היינו שאינו ניכר כגון קדירות דפסח הוא פירוש תמוה ולא נשמע מזולתו והפר"ח בסי' הנ"ל מביא דעת מרדכי בשם ראב"י אלו לראיה דהיכי דהתערובות היה בעין דעבר עליה בב"י דאם שיהה אסור אחר הפסח וא"י שום אופן לפרשו בענין זה שהרי אפילו באכילה היו מותרים ד"ת ואיך עבר בב"י וצ"ע גם מ"ש הפר"ח שם דממאי שכתב רש"י אההוא דקדירות בפסח ישברו וכו' משמע דס"ל דאף בתערובות שעבר עליו פסח דומיא דקדירות קשרי רבא ואינו מחוור עיין בח"י ריש סי' תמ"ב ובודאי דבריו מחוורין ע"ש וק"ל סעיף ב דכיון דמינח נייחו אתי לידי חימוץ כתב המ"א ואם לא שהה שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לגוי קודם ששהה שיעור מיל בהטור איתא בשם האבי עזרי שחטים כל זמן שהם במים צוננים אינם מחמיצין והאיסור בהארבא שטבעה פי' הב"י אליבי' שהחמיצו בתר שהועלה מן המים והטור חולק עליו דחטים שפיר מחמיצין אפילו במים צוננים רק עיסה הוא דאינו מחמיץ במים צוננים וא"כ נ"מ דלהטור אם שהה שיעור מיל אף בתוך המים אסור למוכרם ולשטת האבי עזרי אם לא שהה שיעור מיל משהועלה מן המים מותר למוכרם אף כי שהו במים זמן רב. אמנם יראה דמרבינו אפרים והרא"ש זכל הפוסקים המביאים תירוצו על הקושיא דפסקינן כשמואל דלמה אסרו בחטים דארבא אפילו לא נתבקעו ותירץ דשאני מלתיתה דעוסקין בו משא"כ היכי דמינח נייחו אתי לידי חימוץ ואילו נאמר דכל זמן דאיתנייהו במים לא מחמצו רק בשעה שהועלו א"כ מה ההבדל בלתיתה הא כל זמן שהם במים צוננים בלא זה לא נתחמצו ומשעה שהועלו מן המים שניהם כאחד נחים ומ"ש זה מזה א"ו משמע דעל שעת היותם במים דנים וכדעת הטור:

סעיף ו עליונת הגדיש עיין ח"י כתב בשם הרוקח ואם מעט טל או מים וכו' נ"ב דברי רוקח אלו הובאו בטור סי' תס"ו והעיקר דאיירי באופן דליכא למיחש להאחרינא משום דמיעוט היה ובירדו גשמים מרובים עיין בב"י הכא מבואר דתחתונים ודאי אסורים אף לשהות

סעיף ח הג"ה וצוקר וכו' עיין האחרונים ואני מעיד מפי אנשים ישרים וכשרים שהיו עושים ההוט צוקר לפסח ע"פ המנהג שאסור לאכלו אם לא נעשה בכשרות על ידם והמה העידו שבאמת אין שום חשש אם נתערב בו מידי כי לא בלבד שאין צריך לשום תערובות זולת לדם כדי שיתלבן כדאיתא בי"ד אלא אדרבא אפילו הנמצא לפעמים תוך הדקדק שקורין פרין צוקר כמו שערות או צרורות עפר אשר ממנו עושין ההוט צוקר ע"י בישול בברלין ובנציג הכא בישול זה טבעו שיפלוט אותו הפסולת חוצה ע"י הרתיחה שקורין שוים שתמיד עומדין העושים ומנקים זוהמא זו עד לא נשאר מאומה תוכו ואפילו אילו היה תוך הפרין צוקר פירור לחם טבע הבישול לפלוט ומכ"ש שאין לחוש לשום עירוב קמח בכיון. אף גם העידו שיש להאומנים כלים מיוחדים למלאכת בישול זה. באופן שלולא שחששתי לדברים המותרים ואחרים וכו' הייתי מתירו באכילה להדיא כי לדעתי ההוט צוקר יותר כשר ממה שכבר נוהגים היתר לאכול הפרין צוקר שבא בחביות ממרחק על פי מה שרואין בברלין והכא שעושים ההוט צוקר ממנו ועיין בספר נ"ב כי בזה יש עכ"פ חשש מה שהפועלים גוים העוסקים ופיתם בפיהם אלו נפל פירור תוכו ואינו מוזכר משא"כ בהוט צוקר אף חשש זה אינו כנ"ל אך מטעם הנ"ל מנעתי והנחתי במנהגם אבל באמת אינו אלא מנהג בטעות כי הדורות שלפנינו לא היו בקיאים במעשהו כדנראה מהט"ז. תו להג"ה כתב הח"י בשם מ"א וטובאק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר לענ"ד לו יהא כן לא גרע מדין דסי' תמ"ב סעיף ט"ו דמותר בהנאה משום דחרכו קודם זמנו וא"כ ליקנות קודם פסח על כל ימי פסח א"י שום איסור אך בתוך הפסח ליקנותו אפשר דיש לחוש לשמא נשרה תוך פסח וברויך טובאק אפשר לומר דמשום חומרא דחמץ הוי דומיא דאכילה:

ועיין בהלכות יי"נ מדין בת תיהא ואף דרבים אומרים דכל עיקר החשש אינו אמת י"ל אולי מקומות מקומות יש אבל ליקנות שעוף טובאק אך קודם פסח לענ"ד אין שום חשש סעיף י הג"ה ובמדינות אלו וכו' עיין ריש סי' תמ"ז טעם מנהג זה וע"ש:

סעיף הנ"ל ש"ע ואם נמצא ביום ח' של פסח מותר להשהותה עד אחר פסח זה מדברי הטור שכתב בשם הרא"מ שאם נמצאת חטה על בשר מלוח או צלי חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ואם הוא בי"ט אחרון מותר להשהותו עד אחר פסח כיון שהוא ספק י"ט ספק חול ויש לתמוה למה דמשמע מיניה דאילו היה בשביעי של פסח דאסור להשהותו ואלא מה יעשה הא רב אומר להדיא המוצא חמץ ביו"ט יכפה עליו כלי אטו נימא דז' של פסח אינו בכלל ואף אי נימא דאזיל בשטת רש"י ור"ן דדוקא כשביטל דאינו עובר בב"י על הנמצא חמץ בביתו שמ שמקודם פסח משא"כ בנתחמץ תוך פסח וכי נימא דתערובות משהו עובר בב"י וגרע ואי משום טעם הב"ח שבסי' תמ"ו שנמצא האיסור חוזר להתירו אילו טעם זה יש בו ממשות מה הוצרכו התוס' להוכיח ריש מכילתין דחמץ נוקשה אסור בשהיה ות"ל משום האיסור יחזיר להתירו וכדמבואר ס"ס תמ"ז ומה יענה הטור שמתיר באמת תערובות שמותר באכילה ד"ת להשהות לסברת הב"ח ומזה נדחה נמי טעם הח"י שם שהמציא משום דהוי כרוצה בקיומו אין בכך כלום ועיין פר"ח סי ת"נ בדין זה דרוצה בקיומו ומכ"ש להמבואר במנחת יעקב עצמו כלל פ"ה דהיכי דליתיה לאיסורא בעיני' לא שייך כלל רוצה בקיומו אף שבסוף חזר דשייך בחמץ מ"מ ע"כ ליתא כדמוכח כנ"ל מהפוסקים המתירים השהי' וא"כ דהטעמים ליתנייהו איך שייך . נמי לומר דבתערובות משהו בז' של פסח לא איירי רב אלא דליעבד כמסקנת הח"י דיבערנו ע"י זורה לרוח או מטיל לים אם לא רצה להתיר הטלטול בחמץ גמור אף שאיסור שהיי' דיליה אפילו בביטלו הא איכא עליה עכ"פ איסור בל יראה דרבנן מכ"ש תערובות משהו שאין עליו איסור ב"י דרבנן אלא איסור בעלמא כהוכחת הח"צ והוכחתי בסי' תמ"ז ע"ש מה"ת שיהא מתיר הטלטול לכן לענ"ד העיקר כפסק הח"צ ז"ל שאף בשביעי מותר השהיה ע"י כפיות כלי אלא שבלשון הרא"מ דחוק מאוד ולענ"ד