בית מאיר אורח חיים קמו

דהר"י מווינא סובר קמח בקמח הוי יבש ביבש ויותר מתקבל לו לשון הח"י שהוא בלשון זה אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ולא אמרינן חוזר וניער מ"מ פירורין שאני דאין מתערבין יפה ור"ל לענ"ד דלהכי פירורין בקמח דין יבש ביבש אית ליה וא"כ לא מטעם חוזר וניער אוסר האפי' אלא אדרבה הר"נ מווינא והש"ע סברו אין חוזר וניער אלא מפני שדין יבש ביבש איתי' לתערובות זה חושש לשטת הרשב"א שבי"ד סי' ק"ט דאף דנתבטל ברוב כשנתבטל יחד חוזר ואוסר בנ"ט ובפסח אוסר במשהו כי אין ביטולו אלא לאכלו ביבשותו וכיון שדרכן היה לאפות דבר יום ביומו כדאיתא בהפר"ח להכי אוסר לאכלו בפסח ובהשיהה שפיר מחלק בין נתערב קודם פסח מה בכך שנחשב יבש ביבש הרי נתבטל ומותר לאכלו ופשיטא בהשיהה שרי ואין חוזר וניעור הא ס"ל ועיין בדברי סי' תמ"ו משא"כ נתערב בפסח שהוא במשהו אוסר אף השיהה זה הנלענ"ד בטעם הדין אבל הלשון שבגוף דברי הר"י מווינא בטעם דין זה צ"ע: ודע דאף שהר"י מסיים ואם נתיבש בפסח יזרקנו בכיון שינה הש"ע לשונו בזה כי לדידי' אין צריך לזרקו אלא יוכל למכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבו כדפסק סי' תמ"ז סעיף י' עיין וק"ל

סימן תסז סעיף א' או שנפל עליהם כתב הח"י מה שכתב הטור ואין החמץ ניכר היינו לרבותא זה אינו שהרי כפל ליכתוב כיון שאינו ניכר א"ו או כדתירץ המ"א ואי משום מה שהקשה שהרי יעבור בבל יראה י"ל כיון דכל העולם מבטלים ושוב אין כאן בל יראה דאורייתא לא חש ליה א"נ חושב זה לס"ס ספק יטחן וספק שימכרנו ועיין במ"א סק"ב דאף במכירה דמעט מעט עיקר התירו משום ס"ס דאת"ל שימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח

(סעיף הנ"ל) ומודיע הח"י מתמיה על כל הקודמים לו שנעלם מהם התשו' רשב"א ואני אומר ודאי לא נעלם מהם ומ"מ הרמב"ם אי אפשר ליישבו בפירושו שהוא אך ליישב קושי' השואל על גירסתינו דודאי בהודיע איירי ולמה לי מעט מעט ומשני שפיר אבל א"כ הא לא נזכר בהגמרא מעולם ההיתר דמכירה לגוי קבא קבא ומנ' להרמב"ם היתר זה ואי מסברא אמר אין זה מדרך הרמב"ם לסתום כאילו הועתק מן הש"ס אלא היה כותב הדין בונראה לי א"ו כדכתב הה"מ שלא היה לו כלל הגירסא לישראל והוא ברור

המ"א מביא מעשה בגוי מסל"ת שאמר שהחיטין שמכר לא רחץ אותם והתיר ע"פ דברי הש"ע ס"ס י"ו ששם מבואר דגוי א"נ אפילו להחמיר ואפילו במסל"ת ונכון הוא אבל לדידי קשיא הא זה דסי' י"ו הוא מתשו' רשב"א סי' קי"ח וכבר ביאר הפר"ח י"ד סי' ס"ד דעתו דאפילו בדרבנן אינו נאמן במסל"ת להתיר ובודאי שכן הוא דאל"ה אלא שבדרבנן נאמן להתיר הא מכ"ש שנאמן לאסור ואם בדרבנן נאמן לאסור הא ודאי, דמכ"ש דנאמן בדאורייתא לאסור ואיך התיר באו"ב וא"כ תימא לי על הרמ"א שבסי' תקי"ג פוסק על פי המרדכי ותה"ד דמסל"ת נאמן בדרבנן אף להתיר ומכ"ש דנאמן להחמיר בדאוריי' כנ"ל ואיך סותם ולא הגיה בסי' קי"ו ואולם למה דמבאר הש"ך י"ד ס"ס קל"ז שדוקא בדלא אתחזיק לאיסור הוא דמתיר הרמ"א ע"ש י"ל דל"ק אף דאכתי יש ללמוד בק"ו דבמקום דלא אתחזיק להיתר אלא דבפשוט לא צרכינן להחמיר בספק דרבנן זולת בדבר שיל"מ וע"י גוי מסל"ת דיש להחמיר כיון דאין דבריו נגד החזקה וא"כ מכ"ש דבדאורייתא באו"ב דהא נמי אין חזקה להיתר מ"מ לק"מ דהא מתבאר מתשו' רשב"א הלזו דבלא אמירת הגוי ודאי אין לחוש מספק וכן פסק הטור דדוקא בידוע שהוא או"ב ומן הספק אין לחוש והא טעמא בעי ומה שכתב הב"י דהכי משמע בסמוך והיינו מה שהקונה א"צ לישאל הא מזה אין ראיה דשם ביאר הר"ן משום דהוי כמה ספיקות ובנדון הרשב"א בלוקח פרה ועוד בהמה הא אין כאן אלא ספק אחד של תורה דשמא בהמה זו בנה דפרה זו. א"ו משום דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ולא צרכינן לספוק שבהמה זו דוקא מן מיעוט פרה זו היא וא"כ הא ודאי אמירת הגוי גרע מנגד חזקה כיון דהוי נגד הרוב ושפיר דאין נאמן אפילו להחמיר ופסק המ"א בל"ז שפיר שהוא נגד חזקה וק"ל

נשאלתי על אודות הצבור דמטע בוידין שקנו חטים לפסח מן השבאכליר שבנציג ואותן החטים כולם באו מן מדינות פולין בספינות שקורין קאניק אם מותרים לאוכלם כי אף שבש"ע נאמר סעי' ג' חטים שבאו בספינה אם הם יבשות וקשות וכו' אחזוקי איסורא לא מחזקינן אומרים ע"כ היינו בספינות שהחטים מונחים על עליות שבאמצע הספינה ואין החטים באים לתוך המים מה שתחתית הספינה שואבת וגם למעלה היא מכוסה משא"כ קאניק הנ"ל שתחתית הספינה ידוע שתמיד היא מלא מים והחטין שקועים בהמים וגם למעלה היא מפורעת והקרוב שבתוך הזמן שהיא על הדרך הוגשם עליהם מטר השמים וגם כשהמלחים מגביהים תמיד החובלים מן המים להוליך הספינה אין ספק שניתז עליהם מי הנהר בכל צדדי הספינה לכן י"ל שהם בגדר חטים שבאו בספינה וטבעה שאסורים אפילו לא נתבקעו כדאיתא בש"ע עכ"ל:

והשבתי לכתחילה ודאי אסור לקנותם ואולם בדיעבד במקום הפסד מרובה יראה דהחשש שהוגשם עליהם מטר השמים וגם ממי החובלים על צדדי החטים שבצדדי הספינה ליכא למיחש בדיעבד כדאיתא בהב"ח הכא בלשון זה אכן סברת הרא"מ ג"כ אינה רחוקה וכ"כ הרשב"א בתשו' וז"ל ולא דמי לארבא בחישתא דהכל טבעו במים וכל שטובע במים מן הסתם שיהה בו ויש בו להחמיץ הנה שנתן טעם משום דשיהה בו וכמ"ש הרא"מ בחטין שירדו עליהם רוב גשמים ושרייתן מרובה דחוששין להם לבקוע והאוכלן בכרת וכו' וממילא היכי דלא שהה במים כמו הנהו חטים המובאין בשוק וגשמים מזלפין עליהם אין לחוש ומותרין החטין ומ"מ למעשה יש ליזהר לכתחילה אף בזליפה מועטת וכו' עכ"ל אמנם אותן החטים המונחים בתחתית הספינה וזה ידוע שהתחתית תמיד ונמצא אותן החטים שרוים במים זמן רב ודאי דינייהו ממש כדין ארבא בחישתא דאפילו לא נתבקעו אסורים להסכמת רה"פ דלא כהר"ן וא"כ יראה דצריך עיון ודרישה מן הסוחרים הבקיאים אם ידוע להם דיש ס' בהחטים שלמעלה נגד מה שתחתית הספינה אז מותרים בדיעבד לאוכלם, בפסח ומכ"ש למנהגינו שאופין הכל לפני פסח ועיין ח"י סי תנ"ג ס"ק י"ג אבל אם ידוע שאין בם ס' נראה דאסורים אף בדיעבד אמנם אם יאמרו הבקיאים שמפני שכבר נתרוקנו הספינות א"א לעמוד על זה ויהיה להם ספק אם נתבטלו בס' אם לאו יראה מפני שד"ת מב"מ ברובא בטל יש להקל כמו בי"ד סי' צ"ח בנשפך ותו י"ל דנ"ד נהי שאסרינן לחלוטין אותן השרוים במים אפי' לא נתבקעו הא מ"מ אינו אלא ספק חמץ שהרי אף הרא"מ שמחמיר וכתב הב"ח בשמו דחוששין להם והאוכלו בכרת ר"ל ספק כרת שהרי אך כתב שחוששין להם לביקוע וחשש פשיטא שאינו אלא ספק וכיון שמן התורה נתבטלו ברוב שוב לא הוי אלא ספק דדבריהם אך בזה יש לגמגם מפני שהספק הוא בדאורייתא ועיין בזה בספרי ק"ד סי' ק"י הארכתי בזה אמנם תו יש לדון דהוי ס"ס ספק אם היה חמץ וספק שמא נתבטלו אף בס' ואי משום דהוי ספק אחד בגוף וספק שני בתערובות במקום ה"מ העלה הש"ך בכללי ס"ס סעי' א' דאם לא נודע הספק קודם שנתערב דיש ליסמוך עלייהו להתיר ובנדון זה לא מיבעי' אם נחשב זה לא נודע קודם שנתערב דשפיר אלא אפילו אי ממש נודע ושוב נתערב נלענ"ד דלא שייך בזה והא כבר אמרתי שזה עיקר הטעם שם כיון דאז שעת היתר ואימת בא איסורו בפסח ואז כבר נתערב ובאו השני ספיקות כאחד ושפיר להתיר מכח ס"ס ותו דבל"ז לענ"ד לא שייך אלא בתערובות דיבש ביבש בדבר חשוב דלא בטל וההיתר לא יהא אלא מכח ספק שני דילמא לא זה הוא ומן הטעמים הנאמרים שם משא"כ אם הספק שני הוא בלח (או ביבש מב"מ ואינו דבר השוב שמא