בית מאיר אורח חיים קמה

נתערב קודם הלישה בין נתערב בשעת הלישה או בעוד שנמצא החטה בתוכו שאז מחמץ בכ"ש אף שבאמת איני יודע סברה לחלק בזה מ"מ ע"כ הכי משמעות דעת הסמ"ג וש"ע וצ"ע. ועיין עוד סי' תס"ד

(סעיף הנ"ל) ללוש כתב הח"י סק"ה הנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנילש בשמרי יין לא נקרא מי פירות רק דינם כמים שמחמיצין אבל באמת דבריו תמוהים דלמה לא נקראים שמרים מי פירות דהלא וכו' מ"מ מי פירות מקרי עכ"ל מדבריו יש ללמוד שמותר ללוש עיסה ביין בלא מים ולהחמיצו בשמרי יין וחלילה ליסמוך עליו בזה שהרי איתא דף כ"ח ע"ב אין לי אלא שנתחמץ מאליו מחמת דבר אחר מנין ת"ל כל מחמצת לא תאכלו וכתבו תוס' פי' ריב"א מחמת דבר אחר דלאו מינו דעל ידי שאור מקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו כדמוכח וכו' אלא כגון שנתחמץ על ידי שמרי יין שמיבשין השמרים בתנור כאשר עושין בארץ אשכנז ולא דמי לעיסה שנילושה ביין דלית בה כרת ויש בה לאו הרי להדיא דשמרים אינם מי פירות כמו יין ובודאי בטילה דעתו נגד תוס'

סעיף ה הלש עיסה במי פירות טוב לעשותה פחות מכשעור עיין ח"י ומדבריו איכא למשמע דבכל מי פירות ואפילו משבעה משקין יש ספק ע"פ דעת הרא"ש והאמת שאף לשון הש"ך י"ד סי' שכ"ט הכי משמע שכתב על לשון הש"ע והרא"ש פוטר וכן הברטנורא מסתפק בדבר אבל כבר כתבתי בצדו בלשון זה כל ספק הרא"ש אינו אלא במי בצים או מי פירות שאינס מז' משקין אבל בז"מ אפילו בלא שום מים חייב בברכה בלא ספק ועיין בהרא"ש הלכות חלה ובתשו' הרשב"א סי' תס"ד ודוק כי כל ספיקו היינו מדריב"ל וברייתא דרשב"י והמה גופייהו מרבים כל ז"מ ולהכי לא כתב הטור אלא וטוב ליזהר שלא ללוש במי בצים לבדן וכן העיקר מחלוקת האמוראים שמוקמו למתני' דחלה דלא כר"ע דס"ל מי פירות לא הוי חיבור לטומאה לא איירי אלא במי פירות שאינן מז' מינים ע"ש בפ"ג מט"י בהברטנורא וע"כ מה שמסופק במס' חלה במי פירות היינו מי פירות דומי' דמי בצים שאינם מז"מ עכ"ל שם. כעת ראיתי המ"א מביא נמי הכי בשם הדרישה לכן הברור שאף הש"ע הכא לא כיון אלא למי פירות שאינם מז' מינים והא דבי"ד סתם דחייב אפשר סמך אדהכא כדכתב הח"י ויהיה איך שיהיה פסקו דהכא לענ"ד נכון (ומשום ספק ברכה ודלא כמ"א ופר"ח כדמבואר בב"י ותדע שהרי לא נזכר בהב"י כלל חומרת רמ"א שאין לנו עתה כהן מוחזק) דבי"ד הכרעתו ליפסק דחייב היינו משום שכתב בב"י שם שהרמב"ם אף לפי הנוסח שבפנינו אינו מזכיר אלא יין שמן ודבש שהוא ז' מינים מדלא מחלק בהדיא ש"מ דכהרשב"א ס"ל ומדהרמב"ם והרשב"א מסכימים סותם כותייהו אבל לענ"ד משמע איפכא מדשינה לשון המשנה הכולל בלשון קצר כל מי פירות ופורט באריכות יין שמן ודבש משמע שדוקא הנהו ולא מי פירות שאינם מז' מינים ומה שהט"ז מקשה על עיצת הב"י ללוש פחות מכשעור שהרי מפקיע מידי חלה יראה לענ"ד דלק"מ דעד כאן לא מקשה הגמ' הכי בד' מ"ח ע"ב אלא אהנהו נשי דאפו קפיזא קפיזא דהיינו עיסות מרובים שהיה צריך להם באפי' זו בזה אסור לחלק קמחו ללוש פחות מכשעור כדי להפקיע מחלה משא"כ כשאין צריך לו אלא עיסה פחות משעור הנשמע שמחויב דוקא לאפות יותר מהצריך לו שעור חלה דוקא ובודאי רשאי לאפות מה שצריך לו ופטור מחלה ועל דרך זה הוא דלומד הב"י מי שאין צריך לו אלא למשל עיסה אחד יצמצם שיהא עיסה זה מעט פחות מהשעור וכיון שאינו אופה יותר אין כאן שום הפקעת איסור ומה שהמ"א הקשה דיאפה כשעור ויטול חלה בלא ברכה מדוע לא קשה לו הכי על הטור י"ד שניתן עצה ליתן בו מים כדי שיהא מחויב ודאי ליקשי נמי מה כולי האי יטול חלה בלא ברכה א"ו דנכון שלא להכניס עצמו לספק שיהא מוכרח לעשות המצוה בלא ברכה. ובי"ט של פסח שא"א במים נותן הב"י עצה שיהא ודאי פטור וק"ל

סעיף ז יש לברר המלח הנה הטור חשבו למי פירות והב"י חושש לדעת הר"ן שכיון שהוא תולדת המים לא נקרא מי פירות וקש' ומ"ש מיין צמוקים דמביא הב"י בשם הרשב"ץ דהוי מי פירות ואמאי הא נמי תולדת המים הוא ואי משום דנשתנה הא מלח נמי נשתנה וצ"ל דלא דמי משום דיין צמוקים נשתנו ע"י דבר שהוא מי פירות ודאי ונעשה כמוהו משא"כ מלח דנשתנה מעצמו ואיכא למימר דבתר מעיקרא אזלינן ועיין סימן תס"ז בח"י ס"ק י"ו משני הכי קושי' המ"א על רבינו יונה

סימן תסד הג"ה והמנהג וכו' הוא מתה"ד בשם סמ"ק ונתן הטעם שמערבין אותו בתירוש ואי אפשר שלא נתערב בו מעט מים ואז מחמיצין לכ"ע ויראה מזה ברור שהסמ"ק חולק על הדין דסי' תס"ב סעיף ג' וכדכתב המ"א שם סק"ו תחילה שהם דעות חלוקים ומה שלבסוף רוצה להשוותן ע"פ דברי הכנה"ג ע"ש סעיף ג' כי סתרתי עיקר דברי' אלו ולולא דמסתפינא מכבודן של הגהות מיימון וב"י הייתי אומר שהסמ"ג גופיה ל כתב מעשה זה להלכה אלא לעדות שנמי פסק כרבא דמי פירות אין מחמיצין ובגוף הדין סמך על שהעתיק מקודם בשם הרמב"ם וצ"ע

סימן תסה הג"ה ויש ליזהר כתב הט"ז שהוא חומרא יתירה וכתב המ"א ודוקא בסתם אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחומץ והבהבו בו אסור עיין בי"ד ס"ס צ"ב ולעיל סי' תמ"ז ולענ"ד מצ"ב יש ראיה להיתר דשם לא נאמר אלא דזיעה אוסרת אבל אם אין היד סולדת בזיעה הכל מותר ולכן תולין בשר יבש וכו' ובהבהב אפילו מקצת זיעה אין בו. ובסי' תמ"ז מבואר ריחא לאו מילתא והכא אפילו ריח משהו נמי אינו אלא עשן ולהב ולא שמענו דעשן היוצא מחמץ שיהא כחמץ ובפרט הכא העשן ולהב דאיזה חטים המחומצים בטל באלף בעשן ולהב הקש טרם שמגיע להעוף להכי לענ"ד בדיעבד שרי ואין לחוש בזה לחומרא דמשהו כי בודאי כדי בכזה ליסמוך על השאלתות

סימן תסו הג"ה הואיל וכבר ביטל המ"א וכן הפר"ח הניחו בצ"ע ומה שהח"י כתב שר"ל כיון שנתן לפני בהמתו בטלה והפקירה מדעתו א"י מה הפקר ההוא זה שמפקירו אדעתא דבהמתו ולא אדעתא דכולי עלמא ובודאי עדיין צ"ע ואולי י"ל דס"ל דבכלל הביטול חזיתי מסתמא כונתו נמי על כל מה שיתחמץ דלא ליעבר בבל יראה ודוחק

סעיף ד מביא בשם תשו' מ"ל שמיקל קצת בשקים שנשוכים מעכברים וכו' ע"ש שכתב נמי שטוב ליקח למצת המצוה קמח אחר וכן נכון לענ"ד להחמיר בכל הספיקות הנופלים ואפילו במקום שיש להקל במצות הנאכלים וק"ל

(סעיף הנ"ל) אבל אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמפרך ומתערב עם השאר ואסור לאכלו בפסח וכתב המ"א אע"ג דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פרורין בעין חוזר וניער כמ"ש סי' תמ"ז סעיף ד' וא"כ אסור לאוכלו ומותר להשהותו אבל אם נתייבש בפסח הו"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו הנה אזיל בזה לשטתו שכתב בסי' תמ"ז ס"ק י"א דנראה לו אע"ג דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע ור"ל אפילו למ"ד חוזר וניעור וע"ש מה שכתבתי שא"י מנ"ל האי ולהכי כותב הכא בזה לחלק דאף דחוזר וניער מ"מ להשהותו מותר כל שנתבשל קודם פסח ואין איסורו אלא משום חוזר וניער וכעת רואה אני שהוא להדיא נגד דעת רב נטוראי שבטור סי' תמ"ב בנמצא ביין צמוקים שנים או ג' חיטין שהשיב ודאי אסור לשתותו בפסח אבל לבערו אם יודע שנסחט מן החטין חמץ לתוך הצמוקים צריכים אתם לבערו וע"ש בב"י. הרי מפני שסובר חוזר וניער החמיר אף לבערו זולת בטעם לחוד הוא דמקיל והכא הרי אפילו ממשו מתערב ואם חוזר וניער למה הקיל בשיהה אמנם לפי מה שהאריך הפר"ח לבאר