בית מאיר אורח חיים קמד

נוקשה וכרת הוא דליכא הא איסורא איכא ומרש"י ז"ל לענ"ד נמי מוכח דס"ל דמי פירות עם מים נמי אינו אלא נוקשה אף דס"ל בלא מים נמי הוי נוקשה ומה שפי' לר"ל בלא מים לא לדיוקא הא עם מים כרת נמי חייב דא"כ מה דוחקי' למוקים הברייתא ג"כ בלא מים ודאינו אלא נוקשה ומכח זה מוכרח נמי למוקים מה דתני ישרף היינו במועד ולא בי"ט אף לשטתו דמוקים דינא כרב בכפיות כלי דוקא בביטל ועיין סי' תמ"ב. לוקים להברייתא עם מים והוי חמץ גמור וישרף היינו מיד בי"ט א"ו דאף רש"י מודה דאף עם מים אינו אלא נוקשה כדמוכח מהברייתא דמנחות הנ"ל ומה שמפרש לדר"ל בלא מים אינו אלא להורות האמת לדעתו דאף בלא מים הוי נוקשה ואולם ראיתי בספר נ"ב סי' כ"ב כתב תוך ד"ה ואפילו נלענ"ד דלדידן דס"ל נוקשה דרבנן ע"כ מי פירות עם מים חמץ גמור הוא דאל"כ קשה לר' יהודא היכי משכחת חמץ בכל המנחות דהא כולם בשמן עשוים:

וזה להדיא דלא כהטור שבסי' תמ"ב פסק דנוקשה דרבנן והכא פסק מי פירות עם מים אינו אלא נוקשה והוכחתי לאו מידי הוא שכל שמגבלו במים באה אזהרת החימוץ על הנעשה חמץ בשעת גיבולו במים טרם יצק השמן לתוכה אף דמצות יציקת השמן הוא תחילה כדאיתא ברמב"ם פי"ג מה' מע"ק היינו כדי לקיים מצות בלילה ומ"מ הרי נאמר שם נמי לא בלל כלל כשר וממילא ה"ה פשיטא דכשר כשגבלה במים והדר יצק השמן ועל גיבול זה הוא דהזהירה התורה ותדע הרי התוס' מנחות דף נ"ד סוף ד"ה אין כתבו ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפי' בלא מים וכו' הוי נוקשה והא דדחק רשב"ל לשנויי מגבלה במים אע"ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה איצטרך לשנויי הכי משום ר' יהודא וכו' וקשה דא"כ מה משני מגבלן במים ומה בכך הא אכתי אינו אלא נוקשה כדמוכח שם בהברייתא דאין מחמיצין בתפוחין וכדנקטו התוס' שם בכל הדבור לפשיטות דמי פירות עם מים אינו אלא נוקשה וכדדאין נמי לשנייהו דלעולם אפילו בלא מים וכן מה דסיימי אע"ג דבלא מים נמי הוי נוקשה דמכל זה מבואר דאפילו עם מים אינו אלא נוקשה ומה משני א"ו כדכתבתי דכל דכשמגבלה במים בדיעבד כשר שוב בא האזהרה דחמץ על שעת הגיבול במים טרם שבא השמן דודאי הוא חמץ גמור שוב כתב שם ריש דבריו לשטתו דמדמשני מגבלה במים שמ ש"מ דמי פירות עם מים חמץ גמור ולבסוף מסיק הגמרא דר"ע הוא וכתב וא"כ אי ס"ד דמי פירות ומים נוקשה הוא ור"ע סובר שהוא דאורייתא איך יהי' לדידן דרבנן הואיל וסבר ר"י שהוא מדרבנן אטו שבקינן ר"ע ועבדינן כר"י שהוא תלמודו וכו' וגם זה בלא הנ"ל אף לשטתו לאו מידי הוא דאטו מה דפסקינן נוקשה דרבנן עיקרו על ר"י דשיאור הוא הא עיקרו נבנה על פי הרבנן דפליגי על ר"א ואמרו על תערובות בולא כלום וכ"ש נוקשה בעיני' אלא דהרמב"ן ותוס' והרא"ש סברו דגם ר"י ס"ל דנוקשה בולא כלום וכדביארתי בסי' תמ"ב ע"ש לכן לענ"ד אין בכל דבריו שם עיקר ולהלכה לענ"ד מי פירות עם מים אינו אלא נוקשה ואולם גוף הדין שרצה מורה א' שם בחטה שנמצא בפסח בגרעמזליך שנעשה משומן ודבש ומים להתיר בס' מטעם דמי פירות עם מים אינו אלא נוקשה ולפי דעת המ"א בסי' תס"ז סק"ח דחמץ נוקשה בטל בס' בזה כבר הסכים הפר"ח ריש סי' תמ"ז להחמיר אפילו נוקשה במשהו ובסי' תס"ז סעי' ט' עושה בזה פלוגתא בין הרמב"ם למהרא"י דהרמב"ם ביאר בכל שאינו חמץ אלא דרבנן בטל בס' ולמהרא"י במשהו מטעם דכל דתיקן רבנן וכו' ויראה נמי דכל פוסקים המחמירים בנמצא חטה במליחת בשר לאסור במשהו לא ס"ל כהמ"א אלא כהפר"ח וכן יש לדייק מהטור הכא שכתב ומי פירות עם מים הוי נוקשה וכו' הלכך חטה שנמצאת בדבש או ביין מותר ובלבד שלא נתערב בהם מים משמע אבל הי' בו מים אסור וברור שלא דן על החטה אלא על הנמצא תוכו אף דודאי בטל בס' וכן מוכח שהבינו הפר"ח סק"ו וכן בספר בשמים ראש סי' של"ג אוסר נוקשה במשהו יהי' מי שיהי' וכן מוכח בתשו' הרשב"א סי' ג"ן שכתב להדיא משמן של הגאונים שאסרו יין שנפל לתוכן שערי או חטי אי איכא מיא בחמרא. לכן בודאי מההוא טעמא לחוד א"א להתיר אך היכא דאיכא עוד צדדים להתיר איכא לאצטרופי להרבות צדדי היתר כדי ליסמוך על השאלתות וק"ל סעיף ג' מותר ללוש ביין וכו' בשעת הבציר:

הנה לשון הש"ע ודאי מורה דמותר אפילו בלא שימור משום דהוי כיין גמור מי פירות בלא מים ואינו מחמיץ וביותר מבואר הכי בהסמ"ג מקור דין זה שהרי מביא שם במצות ל"ת דף ל"א תחילה הירושלמי דמי פירות בלא מים נמי מחמיץ ועל זה מסיק ושמא הירושלמי סובר כאביי דאסר ואנן קי"ל כרבא דשרי ומעשה הי' והתיר ר"י ברבי אברהם ללוש מצות ביין מפני שזרקו מים שלנו מפני מת אעפ"י שאי אפשר ליין בלא טפת מים ואף לכתחילה רגילים לתת מים בשעת הבציר כדי להתיר ניצוק בכלי הנכרי אעפ"כ אין לחוש למים הואיל וכבר נתבטלו המים ביין קודם שלשו העיסה וכן רבינו משה הי' מתיר חומץ מי פירות הרי להדיא שמביא המעשה לראי' להורות כרבא דמי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל:

ובודאי יש לתמוה שהרי לפני זה כתב בעצמו לשון הרמב"ם במה דברים אמורים שלא נתערב בהם שום מים אבל אם נתערב בהן מים כ"ש הרי אלו מחמיצין והוא קושי' כל האחרונים על הש"ע ולהכי מביא המ"א דברי הכנה"ג ואחריו החזיק הפר"ח וביותר בסי' תס"ז סקט"ו בלשון זה על דברי השל"ה וזה אינו מחוור כלל דמי פירות עם מים סתם אמרו וכו':

ומעתה ע"כ לפרש כמו שפירשתי לעיל בשם מהרי"ט דלאו שנתבטלו מתורת מים מחמת מיעוטן אלא מפני שנתיישנו המים עם התירוש ונשתנו מברייתן ונעשה הכל יין וכו' ומעתה אין לחלק כלל בין מים מרובים בין מים מועטים דאי שעירבו מים בהיות היין תוסס אפילו מרובים נמי נתבטלו ונעשו יין ואם ביין עצמו אחר שנעשה יין ואפילו טיפת מים שנתערבה עמהן יש להם דין מי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ועם שדברים אלו דברי טעם הם ומילי דסברא שע"י התסיסה אף המים נהפכו ליין וכדפסק נמי רבינו יונה המובא בח"י סי' תס"ז ס"ק י"ו לגבי בשר בדבש עכ"ז א"א לבאר בו הסמ"ג חדא הרי דקדק הואיל וכבר נתבטלו קודם לישה דמשמע דכל דקודם לישה הוי ביטול ותו הרי כתב נמי אע"פ שא"א ליין בלא טיפת מים משמע בלא זה מה שנותנים להתיר ניצוק נמי א"א בלא מים וכי נימא דזה הא"א שכתב היינו דוקא מה שנפל לתוכו בעודו תירוש או מקודם ותו לסברא זו שהמים שבאו לתוכו בעודו תירוש נשתנו מברייתן ע"י התסיסה ונעשה יין איך אפשר שיתיר הניצוק ע"י סליק מינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו הא אין כאן אינו מינו כלל אחרי שהמים גופייהו נתהפכו ליין והוי מינו בשמא ובטעמא א"ו או דכל הסברא ליתא או דבאמת לא נתנו המים עד אחר התסיסה. ובשעת הבציר ל"ד והכי איתא באמת בהב"י י"ד סי' קל"ד שהורה ר"ת לישפוך מים בהחביות משום היתר הנ"ל דהיינו אחר שהוא יין גמור ולא תירוש ומה שהח"י סק"ו וס"ק י"ב תופס לברור שההיתר אינו אלא ללוש בו ושאינו ממהר להחמיץ אבל שימור צריך מפני מקום המים מלבד שהוצאתי לעיל ברור מלשון הסמ"ג שיש לו דין מי פירות בלא מים ואין מחמיצין כלל אף גם המעיין בהסמ"ג משמע שאינו פוסק כלל החומר דממהר להחמיץ מי פירות עם מים אלא סותם כשטת הרי"ף ורמב"ם ומ"ש שם ובהכי איירי ההוא דאמרינן אם לש תשרף לא כתב אלא לבאר דלא כרש"י אבל לדינא פוסק כדכתבתי. ותו מה דחושש הח"י למקום המים לענ"ד אין לו מקום כלל ואין שייך בדבר לח המתערב מעט במרובה ונחבל ע"י הורקה מכלי אל כלי לומר בו מקום לא מצינן זה אלא בחביות יין שנפל לים דוקא דקוו וקיימו שחששו להטובל שם דלא עלתה לו טבילה אבל במים שנתערבו ונתרוקנו מכלי אל כלי ונתנדנד בטלטולו מה מקום שייך בזה עיין זבחים דף פ"א דאפילו לר"א קיי"ל יש בילה ולרבנן לכ"ע יש בילה לכן העיקר ע"כ לחלק כדכחב בעל הג"ה למ"א בין