בית מאיר אורח חיים קמא

הוי מתקן שהרי אינך יכול לאכול בלא צירוף (ולפ"ר נלענ"ד דר"ש מפליזא והתוס' בביצה שממציאים התקנה עם אפי' חדשה חולקים על עיקר סברה זו דא"כ אין הראי' שבמרדכי עולה דשם אינו מתקן מה שאסור לו לאכול ודוק) ושמא י"ל שכונת הב"י היתה דמיירי כשלא נצרפו העיסות בסל מעי"ט אבל כשנצרפו מעי"ט הוי ליה כאילו עירסן יחד מתחילה ויכול לאכול ואח"כ מפריש ולא בעי מוקף עכ"ל ואני אומר לדבריו לא מוכרח לפרש הב"י רק מעי"ט מה שלא נזכר בלשונו אלא כונתו היינו בשלא נצטרפו בסל אף בי"ט ממילא בלא כונתו לצירוף דזה באמת אפשר דאסור בי"ט ולהכי לא הזכירו תוס' תקנה זו למיעבד בכיון אבל בנצטרפו ממילא י"ל דכ"ע מודים לסברת הרשב"א דע"י הצירוף נעשה כאילו עירסן יחד מתחילה והוי כעיסה אחד דאוכל והולך אך עדיין צ"ע פסק הב"י ז"ל דהא איתא שם במנחות הושיט אחד לביניהן מהו א"ל צריך לכלי כלי מצרפו אין צריך לכלי אין כלי מצרפו והרי דברים אלו נאמרים אפילו להצד דהצירוף ד"ת וא"כ בשלמא כשאינם כשעור דצריכים להכלי להתחייב בחלה הכלי מצרפן לעשותו כאילו ערסן יחד מתחילה וכן לדעת התוס' נדה דף ז' דמסופקים אם למוקף צריך נמי צירוף כלי אפשר לומר נמי כיון דלמוקף צריך צירוף הכלי מצרפן לעשותן כאילו עירסן יחד מתחילה משא"כ לדידן דקי"ל דלמוקף אין צריך כלל צ"ס והעיסות אלו כבר היה כל עיסה כשעור והמצות חייבים בחלה ולצורך מוקף לא צרכינן כלל הצירוף קרוב אלי לומר דזה בכלל דאין צריך לכלי הכלי אינו מצרפו ולא נעשה כעירסן מתחילה שיותר ע"פ זה להיות אוכל והולך ואח"כ מפריש ותדע דעכ"פ מוכח מתוס' דבעיסות כשעור ודאי לא שייך לומר הסל מצרפן לעשותן כעיסה חדא שהרי כתבו בנדה הנ"ל דנכון בפסח להגיע כל המצות דצ"ס לא מהני למוקף ואילו לסברת הרשב"א דהצ"ס עביד כאילו הם חד עיסה וכי אפשר לומר דלא יהני למוקף ולהתחייב יהני הא מה שלהתחייב מהני היינו דעבידו אותן בעיסה אחד והא אין מוקף גדול מזה א"ו אי נימא דהתוס' אינם מחולקים עם הרשב"א (כדהחיוב לקרב הדעות דהישרים) אין זה אלא בפחות מכשעור דצריכים להכלי והכלי מצרפן לעשותן אף אחד אבל בנדון תוס' דאך למוקף דנו ולמה דמספקו דא"צ לכלי רק לנגיעה שפיר סברי דהצירוף כלי לא מועיל ודוק

ועם זה דעתי העני' מסכמת בזה עם הדין דספר ח"מ דין ב' בשני עיסות פחות מכשיעור ונצטרפו בכלי ונתחייבו בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ומטעם שכתב לא יהא עיסות הללו שצירפם הסל חמור מעיסה שנילושה כאחד והיה בה שעור חלה מעיקרא שא"צ מוקף בח"ל עכ"ל ולדעתי אף הטעם פשוט בזה ע"פ סברת הרשב"א דהוי ממש כעיסה חדא ע"פ ע"פ צירוף הכלי ואף דבמה שמפרש בזה בסוף דבריו דאף הב"י הנ"ל איירי באופן זה לא ניחא לי כי אין זה במשמעותו דהא קאי על דברי המרדכי דאיירי בעיסות כשעור ולא בחנם טרחו האחרוני' מ"מ הדין דין אמת ומעתה אומר הנלענ"ד להלכה

א) אם אירע השאלה בעיסות שהיה ודאי כשעור אף דנצטרפו לפני י"ט בכלי אין ליפסק כקולת הב"י ואף לא כקולת התוס' דמס' ביצה אלא או כתקנת הג"מ דהיינו לאכול וישייר מכל מצה שאוכל פרוסה ולמחר יצרף כל הפרוסות עם השלימות שיש לו ויקח מכל פרוסה חתיכה לחלה ובזה נפטרו אף השלימות שלפניו ומה שאכל היה כדין חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש או כתקון תוס' אם הוא בי"ט למיפא מצה ולצרפה ע"ש אלא שבמדינתנו אינם מסוגלים לאפות מצה בי"ט

ב) אבל אם ידוע שהעיסות לא היה בם שעור חלה אז אוכל והולך שהרי עדיין לא נתחייבו בחלה ולמחר אם יש במצות הנשארים כשעור מצרפם בסל ומפריש מכולם אחת: ואפילו אם היה בם צ"ס לפני י"ט נמי אוכל והולך כדין חלת ח"ל ולמחר מפריש מכולם אחת וכנ"ל ואם היה בם צ"ס לפני י"ט אפילו אין בם כשעור

(ג) אם היה העיסות בספק אם כולם כשעור או כולם פחות מכשעור נמי עביד כנ"ל דהיינו שאוכל ומשייר מכל מצה פרוסה ולמחר מפריש מכל פרוסה חתיכה לחלה ואם הפרוסות עם השלימות שיש לו עוד עולים לשעור מפריש ע"י צ"ס בברכה ואם לאו מפריש בלא ברכה

(ד) וכן נמי אם העיסות בספק דיש מהן כשעור ויש מהן פחות משעור נמי יוכל לאכול ולמיעבד כנ"ל ולמחר ג"כ אם הפרוסות עם השלימות עולים לשעור מפריש בברכה ואם לאו מפריש בלא ברכה דשמא הפרוסות באים מן העיסות שלא היו כשעור ואילו עכ"פ יודע שאם היו הנאכלים מהעיסות דלא כשעור עכ"פ השלמים מעיסות כשעור שפיר יוכל להפריש בברכה דהיינו אחת מן השלמים וחתיכה מכל פרוסה אבל אם הספק דהפרוסות וגם השלימות מעיסות אינם חייבים והבאים מעיסות דכשיעור כבר נאכלו קודם שנזכר וגם ע"י צ"ס אינו עולה לשעור מפריש כנ"ל בלא ברכה

(ה) אם דכו מקצת המצות קודם י"ט ושכחו והפרישו חלה מן המצות השלמי' ע"י צ"ס ולא נזכרו לפטור גם הנידוכי' אם נזכרו קודם י"ט ויש בהנידוכים שעור חיוב עדיין רשאין להפריש מן הדק דק חלה וש"ד ואין לחוש שמ' יש בהנדוכי' מצות מן עיסה שכבר הופרש מן אותו עיס' ע"י המצו' שנפרש מהם ונמצ' מפרי' מן הפטו' על החיוב חדא דהדק דק חשוב כלח בלח לענין זה כדלקמן ותו דבל"ז דע שמה שנהגו מקצת נשים לחלק מצות דדהו כדי להפריש כל אחת חלה בברכה אין בכך כלום כי אף אם היה בהעיסות כשעור ואפשר בהזדמן שזו וזו מפרישין מעיסה אחד מה בכך אחרי שכל אחת אינה מפרישה אלא על שלפני' ממילא נשארו האחרות בחיוב הא למה זה דומה לחולק גרנו ומפריש תרומה ומכוין אך ליפטר את החלק שלפניו ונשאר השני בחיוב אף שתרומת ח"ל נפרש שלא מן המוקף וגם חטה אחת פוטרת כל הכרי מ"מ מה שאינו מכוין להפריש עליו נשאר בחיוב וכן הדבר הזה ועיין סי' שכ"ו סעי' ב' בש"ך ותשו' מ"ב שמביא אך לחלק המצות דמצוה כדי ליקח מהם לבד חלה בזה לא שפיר עבדו כי אפשר המה מעיסה שלא היה בו כשיעור ומברכים לבטלה וגם מפקיעו ממצות חלה אבל אם יש בכל חלק ודאי שעור חיוב ומצרפם בסל שפיר דמי

(ו) אבל אם אין בהנדוכים לבד שיעור חלה צריכים להפריש מהם בלא ברכה מפני הספק שמא הם מעיסה שנתחייב בלישה ואולי הם מעיסה שלא נתחייב כי במקומינו אינם מדקדקים פעם בעיסה כשיעור ופעם אינו כשיעור

(ז) אם לא נזכרו בהנדוכים עד יו"ט ובתקנת אפי' חדשה לא ניחא להו או בשבת שא"א יראה לי אחרי שכבר נידך והוי כקמח דינו לענין זה כלח בלח ורשאי לאכול מה דבעי ולהשאיר מהכל שעור חלה והותר ואחר י"ט אם היה בהנידוך כשיעור וצ"ס כבר היה לו שהרי היה ביחד בכלי אז מפריש מן הנשאר בברכה וחשוב זה כנשאר מכל מצה ומצה ביבשים: ואם אין בהנידך כשיעור מפריש מן הנותר בלא ברכה וכן אם שכח ולא הפריש כלל ובשבת או ביו"ט נזכר ויש לו נדוכים ושלמים ג"כ עושה כך שאוכל והולך אף מן הנדוכים ומשייר ממנו כדי חלה והותר ולמחר מפריש ממנו עם צ"ס שעושה בהמצות שאכל להפריש מן הפרוסות ששייר

(ח) היכי דהנדוכים צריכים להיות כשיעור כדי להפריש חלה בברכה יראה לי שאפילו אם כבר עשו ממקצתו הנידך כמו עיסה נילוש בשומן ובשמי' לצורך גרימזיל אינו דומה לדין דסי' שכ"ו בהג"ה סעי' א' בעיסה שבאחת כו' ובאח' לא שאינו מצטרף כי כל זה לא נאמר אלא בעיסות שהצירוף יהי' ע"י נגיעה ונשיכה אבל בנאפה כבר ולענין צ"ס לענ"ד אין בזה קפידא ודאי בהנגיעה ומצטרפים שפיר וק"ל

סעיף ב ואם יניחנה כך תחמיץ כתב הח"י ואע"ג וכו' מ"מ הואיל אי בעי איתשל עלה ולפ"ז נראה דבע"פ שחל בשבת ויש כאן חלה של חמץ שכבר אכל חמץ דליכא למיתשל