בית מאיר אורח חיים קמב

וכו' (ולטעם זה א"י מה אירי' שהוא ע"פ של שבת אפילו של חול נמי) וגם אין נשאלין לנדרים בשבת כל שאינו לצורך שבת אין צריך ביעור ועל טעם הראשון קשיא דא"כ מה תמהו התוס' שם בהסוגיא אמאי אמר בפרק כ"ש דמצות מ"ש אין יוצא בה בפסח לר"מ דסבר מ"ש ממון גבוה ולא חשוב מצתכם הא הואיל אי בעי מתשיל עלה מחשבי' כשלו ומה התמי' נימא דאיירי במ"ש שכבר אכל החולין דליכא למתשיל דאם איתשיל אכל טבל למפרע ותו דא"כ מ"ט דר"א דלא ס"ל דיניחנה כך עד שתחמיץ הא שפיר קאמר ר"י דלא זהו חמץ שמוזהרים עליו. ואי משום דאי בעי מיתשיל לאימת יעבור לכשתחמיץ הא ברגע זו שוב לא שייך אי בעי מיתשיל דאם ישאל עלי' יעבור משום בל יראה וטעם השני דאין נשאלין בשבת תמה אני מה בין י"ט לשבת בענין זה הא אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומ"ט דר"א בי"ט א"ו דכל זה ליתא אלא כל שבידו ליתשל עלי' בשעת הפרשה שוב לא חשוב יצא מרשותו אף שאיסור רובץ עליו מה שיבא לו מכח השאלה דהיינו אפילו כבר אכל החולין מ"מ כדידי' דמי לענין לעבור בב"י וה"ה במ"ש מקשו תוס' דמ"מ יוצא בהמ"ש ידי מצה אלא דאיסורא עביד למפרע בהחולין שאכל וידי מצה יצא ולהכי נמי לכשתחמץ עובר עליו אף דלשעה זו אי אפשר לו למשאל עלי' מ"מ משעה ראשונה לא חשוב יוצא מרשותו ודידי' הוא ועובר וכן מה שבשבת ויום טוב אין נשאלין מ"מ כדידי' חשוב דהא מ"מ אחר שבת וי"ט יכול לאתשולי עלה שוב השתא דידיה הוא וזה ברור לענ"ד ואין בהמצאתו לענ"ד מידי וחייב לבער מן התורה

הג"ה ואם יש כהן קטן שלא ראה קרי: כתב הב"י משמע שכל שהוא קטן בחזקת שלא ראה הוא אבל רבינו ירוחם כתב ואם יש בעיר כהן קטן פחות מט' שנים שלא יצא טומאה מגופו משמע מדבריו שאם הוא גדול יותר מבן ט' הרי הוא בחזקת שראה קרי והטעם משום דקי"ל דבן ט' ביאתו ביאה עכ"ל וא"כ דבביאה תלי' מילתא כל שאינו בן ט' ויום אחד שרי לאכול החלה כדמבואר בא"ע סי' ו' סוף סעיף ט' ולענ"ד א"כ הי' לו לר"י לומר ואם יש בעיר קטן פחות מט' שנים ויום אחד וכו' להכי משמע לי דלענין חשש ראיות קרי חושש לאפילו הנקרא בן ט' דהיינו אחר שמונה שנים ויום א' ונפיק לי' מתוספתא הביאה הר"ש פ"ג דמס' פרה משנה ב' במתני' ומגדלין שם בניהם בתוספתא שנינו עד שיהי' בני שבע או שמונה ולא יותר שלא יראה קרי עכ"ל וכן פי' רש"י במס' סוכה דף כ"א אך ר"ע מברטנורא פ"א דכלים לא כתב הכי ע"ש וצ"ע והרמב"ם פ"א מה' אבות הטומאה נמי פסק הכי בהלכות פרה פ"ב משמיט תוס' זו כל עיקר ואולי מפני שהוצרכו טבילה מחשש טומאה אחרת ולא ראו קרי הרי טבול יום כשר בפרה להכי דחה אותה מהלכה וצ"ע

תו להג"ה וי"א דמותר בי"ט ללוש פחות מכשעור כדי לפטור מן החלה עיין פר"ח כתב על הרמ"א ז"ל שלא ירד לעמקו של דברים מפני שלדעתי נהפוך הוא שאיהו לא ירד מוכרח אף אני להאריך תנן במס' חלה מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין קבין ואל יעשנה בטומאה ר"ע אומר אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין וכתב הר"ן על המתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ובהך מתני' כשגלגל כשעור ונתחייב כבר בחלה עסקינן אבל כל שלא גלגל לא צרכינן להכי אלא מגלגלה פחות מכשעור כדי שלא תתחייב בחלה דאע"ג דאיפלגי במס' חלה בכה"ג דתנן כנ"ל התם בחול שאפשר להפריש חלה בטומאה אבל בי"ט הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה דברי הכל יעשנה קבין והכי מוכח בירושלמי עכ"ל והיינו מדאיתא בירושלמי עלה דהא מתני' דכיצד מתני' בשנטמאת לאחר גלגולה אבל אי נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין והוקשה להר"ן הא פסקינן כר"ע וכדחזינן מעשה בכל יום דמפרשינן חלה מעיסה. אף דהאידנא כולם טמאות ולא עבדינן קבין קבין ודילמא המתני' כר"ע אתי ואיירי אף בנטמאת קודם גלגולה והוכיח מזה דסובר הירושלמי דהכא בי"ט של פסח אף ר"ע מודה דיעשנה קבין קבין הואיל ואי אפשר להפריש חלה בטומאה וצ"ע למה לא אפשר הא מפרשו תקנה וע"כ ר"ל דא"א להפריש כתיקונה דלב"ב נהי דיוצא ידי חלה מ"מ הנתינה לכהן הקרוב שתהא נמחה בהמים ולכל הפחות תקולקל עד שלא תהא ראוי לאכול וכן לר"י ור"א דלר"י דיניחנה עד שתחמיץ אף דיוצא ידי חלה מ"מ מפני שלא יתקיים בה הנתינה לכהן מפני חימוצה שזה עיקר מצותה קרי אי אפשר להפריש ר"ל כדינה וכן לר"א דהלכתא כותי' דלא יקרא לה שם עד שתאפה בין לשטת רש"י ורי"ף דאח"כ מצרפין בסל ובין לשטת תוס' דאף צ"ס לא צריך ועיין בהרא"ש מ"מ מדאינו יכול להפריש כדינו מהעיסה דהכי עיקר המצוה כדאיתא בב"י משמעות הטור וברמב"ם פ"ח מה' בכורים מבואר (ודוקא בפסח דנהיגי למילף קפיזא קפיזא מפני הזהירות בחימוץ דחינן המצוה להפריש מהעיסה וסמכינן על צ"ס) קרי לי' נמי א"א להפריש ור"ל כדין דעד כאן לא ס"ל לר"ע דיעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין קבין אלא בחול דיוכל להפריש מעיסה ובנתינה לכהן כדינה משא"כ בי"ט של פסח מודה ר"ע דמוטב להפקיעה מחלה ע"י קבין קבין ומזה נפיק להרמ"א דהאידנא דכל החלות טמאות ובי"ט של פסח דא"א להפריש מעיסה מוטב להפקיע כל עיקר מצות חלה ע"י למיפא קפיזא קפיזא ואך מפני שהדברים אינם נאמרים בשום פוסק זולת בהר"ן ואפשר שאינם סוברים כותי' דהר"ן אלא מפרשים הירושלמי שרוצה להעמיד הסתם משנה כסתם דת"ק דר"ע להכי אך מביא דעתו בשם י"א אבל ריח קושי' אינה על הרמ"א עיין בפר"ח תמצא כדברי כי מה שמביא מן הסוגי' דפסחים בנשי דידן אין ענינו להכא דשם איירי בעיסה בטהרה ובחול ודוק:

סימן תנח עד אחר ו' שעות עיין בח"י משיג על המ"א וא"י איך שכח דברי עצמו שמביא בסי' תנ"ט פרש"י בפסחים צ"ג ע"ב שכתב ושעת שחיטה מחצות היום ואילך וכו' ופי' זה מוכרח מן הסוגי' ואדרבה דברי האומרים לגבי מצות משש ומחצה תמוהים לי דממ"נ אם הולכים בתר הכשר הקרבו לכתחלה קשה קושי' תוס' פסחים דף ה' דהא הקרבת התמיד קודם לו ואי אזלי בתר עיקר זמנו שבדיעבד כשר כדמשני תוס' הרי העיקר מחצות אבל שש ומחצה א"י מה זמן הוא זה לכן העיקר כהש"ע ומ"א:

סימן תנט סעיף ב' ושעור מיל הוי רביעית שעה וחלק מעשרים היינו ח"י מינוטין ולשטת הרמב"ם שבח"י הוא כ"ד מינוטין ועיין בח"י סק"י מ"ש לתרץ הרמב"ם שהוקשה להרמב"ם איך פליגי בסברת הפוכות במציאות דר' יהודא סובר דמהנץ עד השקיעה הולכין לב' מילין ש"מ דס"ל דהולכין מהרה מדעולא וכו' ע"ש ולדעתי חלילה לחשוד הרמב"ם בקושי' כזו דאטו פליגי בהילוך האדם אינהו פליגי בעוברי הרקיע עולא סובר ששוהה החמה בהילוכה מתוך העובי כל זמן שהאדם מהלך ה' מילין ומהנץ עד השקיעה אין מהלכין בו אלא ל' מיל ור"י סובר ששוהה החמה בהילוכה מתוך העובי אך הזמן שהאדם מהלך ד' מילין:

נמצא ממילא הולך האדם מן הנץ עד השקיעה ל"ב מילין גם הפירוש שהמציא שהרמב"ם סובר דהא דקאמר עולא ה' מילין היינו לפי מה דקדמו וחשכו זה נמי ליתא כלל דא"כ למה הועלה בתיובתא א"ו משום דלא אפשר אליבי' שהרי ראייתו מן הפסוק ויאיצו ולא ס"ל ויאיצו שני להכי אך לר' יוחנן הוא דאיכא לשנויי הכי וק"ל:

בס"ק יא מביא הח"י בשם ש"ל ולא ישהה מתחילת לישתה עד שיניחנה בתנור כשעור ד' מילין וכתב והוא ע"פ החשבון שעה ומחצה לר"י זה אינו מדוקדק שהרי אינו אלא ע"ב מינוטי"ן ואילו שעה ומחצה הוא צ' מינוטי"ן

סימן תס סע א לשין וכו' ע"י גוי עיין ח"י מעתיק הג"ה ממהרש"ל הלכה למעשה באחד שהיה תפוס וכו' ומלמד עליו זכות דשפיר עביד וכתב ואף שהשימור לשם מצה הוא רק אסמכתא בעלמא דרבנן וכמ"ש ברמב"ם פ"ה מה' חמץ ואיך ביטל מ"ע דאורייתא י"ל כי בשב ואל תעשה שאני וה"ט