בית מאיר אורח חיים יד

כיון שהונח שם מבן אדם כדי להריח בו בני אדם שוב כל מי שמריח בו אפילו ממילא חייב לברך כדמשמע לשון הברייתא והריח בו דמשמע ממילא דלא כהט"ז אלא כהב"ח והא"ר ודין המ"א נכון דאפילו במכוין כל שלא הונח שם להריח נשמע מבשמים של מתים ובה"כ דאין לברך: וא"כ הנכנס לבית ששורפין בו קאפע והוא נותן ריח טוב אף שעומד ומכוין להריח אין צריך לברך אבל אם לוקח גרגרים קאפע שרופים להריח בם ודאי חייב לברך כמו אתרוג

איתא בטור כתב הרמב"ם ז"ל וכן המריח בכלים שהם מוגמרים אינו מברך לפי שאין עיקר אלא ריח בלא עיקר ולא הבנתי דבריו כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח שכן משמעות דבריו וכו' וא"כ למה אין מברכין עליו אפשר שרוצה להשוות לריח רע וכו' ואינו דומה דהכא בהנאה תליא והרי נהנה וראוי לברך עליו עכ"ל הטור ואני אומר דברי הרמב"ם ז"ל הם ריח שיש בו עיקר שהרי ידוע שהברכות נתקנו מפני שאמרו חז"ל הנהנה בלא ברכה מעל ככה העתיק הרמב"ם ריש הלכות ברכות: ואיתא פסחים דף כ"ו אמר ר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וריח אין בו משום מעילה והא תניא והמריח בה מעל אלא אמר ר"פ קול ומראה אין בהם משום מעילה לפי שאין בהם ממש וריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה הואיל ונעשית מצותו ופרש"י קול ומראה אין בהם ממש ופטור לעולם וריח יש בו ממש בסממנין לפיכך חייב הרי מבואר דריח שאין ממש בסמנין הוא בדמיון קול ומראה ואין מועלין בו ואף דקול ומראה גופיה אין נהנין בם לכתחילה כדדייק הסוגי' מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מ"מ הא חזינן שלא ניתקן מעולם ברכה על הנאת מראה וקול והיינו משום דלא חזו רבנן להוציא שם שמים אלא על דבר שהנהנה בו מעל וה"ה ממילא ריח שאין בו עיקר אף על פי שהנהנה והוא ברור: הלכות תפילת המנחה

סי' רלב סעיף ב' ואם התחיל באחת מכל אלו אינו מפסיק כתב המ"א ואם התחילו סמוך למנחה קטנה מפסיקין אפילו יש שהות הנה כתב זה על לשון הש"ע שהוא לשון הרמב"ם וה"נ ביאר הלח"מ לשון הרמב"ם ולענ"ד אין זה המכוון כלל בסתימת לשון הרמב"ם וש"ע ולא בלשון הרי"ף אלא דעתם הואיל ולית הלכתא כריב"ל לענין טעימה ה"ה בזה לית הלכתא כותי' דאפילו התחילו לאחר מ"ק אין מפסיד. ודלא כשטת ר"ת דמחלק בזה אלא כלהו עומדים בזה בשטת בעל המאור אך שבזה מחולקים עמו שסוברין דהנהו אקומתות שנאמרו בשבת פירושא דמתני' הלכה נינהו אף דאליבא דריב"ל נאמרים מ"מ מדחזינן דלריב"ל הפי' במתני' האיסור לכתחילה במ"ג נמי נאמר בזה עכ"פ הלכה כותיה אבל במה דלדידיה הדיעבד הנאמר במתני' לא איירי אלא במ"ג בזה אין הלכה כותיה ובכל גונא איירי אפילו במ"ק וזה על דרך בעל המלחמות ע"ש תדע דאל"ה אלא כדפי' הלח"מ קשה לשיטת הרמב"ם דס"ל מנחה גדולה לא הוי הזמן אלא דיעבד ומנחה קטנה היא עיקר הזמן כדאיתא לקמן סי' רל"ג א"כ מה מקשה בשבת על ערבית למ"ד חובה וסוכה מדתנן אם התחילו אין מפסיקין דילמא היינו דוקא בהתחיל לאחר הגיע זמן מנחה גדולה דלאו עדיין עיקר זמנו וסי כהתחיל בהיתר' משא"כ ערבית וסוכה דהוי כמו התחיל לאחר מ"ק דהוי עיקר זמנה והוי התחיל באיסור ממש ולכן מפסיקין ולשטת ר"ת ע"כ לדחוק דס"ל דלא כהרמב"ם בזה ואף מ"ג עיקר זמנה משא"כ להרמב"ם קשה א"ו דהרמב"ם בשטת בעה"מ וכנ"ל וא"כ קושיא הגמרא מהמתני' לדידן דלא פסקינן כריב"ל ואיירי מתני' בכל גווני אפילו התחיל לאחר מנחה קטנה אין מפסיקין ושפיר מקשה ובח"מ הרמ"א הגיה כדבריו והש"ע בכיון השמיט ודוק:

הט"ז סק"ב האריך ולבסוף מסיים כנלענ"ד ברור דלהאי דעה וכו' יש לאסור אפילו דיעבד בס"ג כשיגיע זמן מ"ק משמע דאפילו באמצע סעודה צריך להפסיק משום דשכיח שכרות וזה לענ"ד אינו למה דפסקינן לקמן סי' רל"ה סעיף ב' דאפילו לתפילת ערבית אף דשכיח שכרות א"צ להפסיק אלא בנטל ידיו ולא באמצע סעודה והיינו ע"פ הר"ן בשם הרשב"א דהוכיח דלא מחמרינן מהנהו טעמא דשכרות או דלא מירתת אלא אך להפסיק בהתרת חגורו ולמד מזה הרמ"א דה"ה בנט"י אבל בהתחיל לאכול ממש א"צ להפסיק אפילו למ"ד ת"ע חובה ומהרא"ש שמביא הט"ז אין ראיה לסתור דין זה דהרשב"א דהרא"ש אמתני' קאי שמפרשין רב נמי בהתחלה קלה דנט"י או הסרת חגורה ושפיר קאמר. ולענ"ד אף מהרמב"ם מוכח דסובר כהרשב"א לשטת הב"י סי' פ"ט ועיין במ"א ס"ס ע' וע"כ שסובר הרמב"ם איירי בק' של ערבית ומה שהעתיקו בש"ע בדין ק"ש של שחרית צ"ל שחזר בו בש"ע או בסי' פ"ט בב"י חזר בו וקשה ת"ל ק"ש של ערבית הא לא גרע מתפילת ערבית למ"ד חובה דצריך להפסיק א"ו כסברת הרשב"א והרמב"ם איירי בעסק באכילה ממש כמשמעות לשונו ויהיה איך שיהיה סברת הרשב"א נפסק להלכה בסי' רל"ה וממילא ה"ה דין דהט"ז לא שייך רק בהתחיל בנט"י עוד נלענ' ראיה לסברת הרשב"א שבדבריו מתורץ קושי' תוס' סוכה דף ל"ח ד"ה י"ט שני דרבנן דשם איירי בעוסק באכילה ממש כדקתני נוטלו על שולחנו ובזה אין טעם דלא מירתת מספיק להפסיק ודו"ק

סי' רלה סעיף א' בהטור מביא פלפול הרא"ש על ר"ת וע"ש בהרא"ש פ"ק דברכות כי העולם מקשים על מ"ש הרא"ש לסתור ראיות ר"ת מרב דצלי של שבת בע"ש בלשון זה ומרב אינה ראיה דילמא כר' יהושיע ב"ל ס"ל דאמר תפילות באמצע תקנום ושמא היה קורא אחר צאת הכוכבים והקשו דא"כ איך אזלה הסוגי' דף כ"ז אדרבה מדר"ה ורבנן לא מצלו עד אורתא ש"מ דאין הלכה כר"י מה הראי' דדלמא אינהו כר' יוחנן ס"ל דבעי מסמך גאולה לתפילה ולהכי לא צלי עד אורתא מפני הק"ש ולעולם נמי כר"י ס"ל ונראה ליישב דהא בל"ז צ"ע דבפרק תפילת השחר הלכה ו' כתב הרא"ש ולאחר יציאת הכוכבים היה קורא ק"ש בעונתה ואף על פי שלא היה סומך גאולה לתפילה כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול אל הקודש לא חייש לסמיכה ולפרש"י סותר עצמו דלדבריו בפרק ת"ה לא היה צריך לדבריו דרב כריב"ל ס"ל א"ו דבפ"ק נמי הכי כונתו דודאי לא ר"ל דרב כריב"ל לגמרי סובר דא"כ מה אירי' דצלי בשבת מבעיא בתר פלג מנחה אפילו בחול נמי א"ו ר"ל דאך בשבת מפני המצוה דהוספה כריב"ל ס"ל דלא לחוש למיסמך משא"כ בחול סובר נמי כר' יוחנן: וא"כ מסתבר לתלמודא דבסברא זו ליכא מאן דפליג על רב דודאי מצות הוספה דשבת עדיף ממצות סמיכה דגאולה לתפילה ושפיר קאמר אדרבה וק"ל

סימן רמ במ"א ס"ק ט"ו נ"ל וכו' כדאיתא באהלות פי"ג. נ"ב אף דשם מבואר דאם נקבו במקום אחד כמלא מקדח לא חשוב מחיצה היינו משום דלענין טומאה לא אמרינן לבוד אבל עכ"פ נשמע משם דמחיצה הוי ונ"מ לשאר ענינים דאמרינן בהו לבוד שפיר חשובי מחיצה כן נתבאר כונתו עי' תשו' שער אפרים סי' קי"ט ע"ש. שוב כתב המ"א וממ"ש ריש סי' שט"ו משמע קצת דשרי. הנה כתב קצת משום דאף למה שמדקדק שם דאיירי במחיצה גבוה י' ומגולה למעלה מ"מ אין ראיה להיתר תשמיש באופן זה דאיסור תשמיש מילתא דלא יראה בך ערות דבר דבראיה תליא משא"כ עשיית צרכיו דבמחנך קדוש תליא ומטעם זה דבראיה תליא הורה בתשו' הנ"ל בפשוט לאיסור'

הלכות שבת סי' רמד במ"א סק"ח כתב פה בעירנו וכו' כדאמרינן היתה לו גבשושית נ"ב דף ע"ג ע"ב בל' זה היתה לו גבשושית ונעלה בבית חייב משום בונה וז"ל רמב"ם פ"י הלכה י"ב המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או גיא הרי זה בונה וע"ש בהה"מ וא"כ דאין איסור זה אלא משום משוה פני קרקע ר"ל דבמרוצף באבנים אין איסור ועיין סי' של"ז והיינו לענ"ד טעמי'