בית מאיר אורח חיים יג

טע אף להרא"ש מהראוי לברך בפ"ה כיון דנשתנו כל עיקר למעליותא שהרי מעיקרא כלל אינם ראוים לאכילה וגריעי משתיתא בעודם חיים אמנם הנלענ"ד דקאפע טע אדרבה מדחיים אינם כלום הם בדומה דחומץ סתוניות דאיתא שם בהרשב"א ד"ה דבש וקשה תינח כולהו אלא חומץ סתוניות ודאי נשתנה לעלוי מקרי ואולי נאמר דכיון שהסתוניות בעצמן שהן הענבים הגרועים שאינם מתבשלים מעולם הן גרועין מאוד ואינן ראוין גם היוצא מהן אעפ"י שהיא יותר ראוי מהן עצמן מ"מ הוא גרוע כל כך שאינו ראוי לקרות משקה אלא זיעה וא"כ ה"ה קאפע טע שבעצמן אינן ראוי לכלום ואינן דומה לשבת דמ"מ ראוי לאכילה אלא שאין דרכו ומדהם גרוע כל כך אילו למשל הי' באפשרי להוציא מימיהן לשתי' דומיא דחומץ הנ"ל הא לא הי' נחשב אלא לזיעה ושהכל ברכתו מכ"ש שאף לזה אינו ראוי אלא להוציא ע"י שליקה טעמו די"ל אף טעמו אינו אלא זיעה ולהכי לכ"ע דינו בשהכל ועיין תשו' הנ"ל ותשו' ש"י ופ"מ ב' חלקים ודוק ודע דלדברי הרא"ש בתשו' הנ"ל שלענ"ד הוא עיקר ההבדל לדעתו בין מי שלקות לשכר שבמי השלקות עיקר שליקתן כדי לאכול הפרי ודלא כהחילוקים הנאמרים במ"א סי' ר"ד סק"ט א"כ אין מן הספק אצלי שמי השלקות הנאמר בגמרא אינו אלא ע"י בישול אבל ע"י שרי' בצונן איך אפשר שעיקר השרי' בשביל הפירות שהרי עינינו רואות שכל הפירות הנשארים בצוננים ונתקלקלו עד שכמעט אינם ראוים לאכילה כלל ופשיטא שעיקר שרייתם אינו אלא בשביל המים והיו דומים ממש לשכר וא"כ צ"ע החלטת הב"י ז"ל בסי' ר"ב דהגמרא במי שלקות איירי בין ע"י בישול ובין ע"י שרי' דלענ"ד לדברי הרא"ש הנ"ל ליתא

סי' רח סעיף ד' והתוס' נסתפקו כתב המ"א אפילו בשעורים חיים ול"ד לקמח וכו' גמרא נ"ב בהרשב"א מבואר להדיא הספק זה נמי על הקמח גם דבריו שהביא בשם הגמרא לא נאמרו אלא על ברכה ראשונה וכן נראה לי שג"כ כונתו אלא שהציון על ותוס' נסתפקו הוא מקולקל וגם שכתב להדיא דמברך ב"נ לכן ודאי צ"ע

סי' רט במ"א ס"ק ג' בא"ד כתב ומ"מ למה פסקו תוס' לחומרא נ"ב קושי' זו אינה אלא לפי' הרי"ף אבל להתוס' שמפרשים פרש"י הרי מוכח מדבעי' לי' בסיום שהכל וקשה ות"ל אפילו סיים נמי בפ"ה ובתוך כ"ד אמר נמי שהכל יצא מטעם תכ"ד א"ו שבאופן שטעה בהמין ולא ידע לא שייך תכ"ד ובודאי לא יצא ולכן אך בדסיים מיד בתר מלך העולם בשהכל הוא דמבעי' לי' וכן פסקו התוס'

סי' רי סעיף א' האוכל כתב המ"א בשם כ"ה נ"ל דכל האוכלין מצטרפין לכזית. נ"ב צ"ע בגוף הספר כי מה שכתב דכל האוכלין מצטרפין לפ"ר יראה לי דזה דוקא כשברכותיהן האחרונה שוות דאי באין שוות מה עניינם לצירוף כי עיין מס' יומא דף פ"א דע"כ לא פליגי רבנן עלי' דר"י אלא לענין טומאה ובלא זה כבר פסקינן כר' יהושיע ומה"ת לאצטרופי מה שאין ברכותיהן שוות וא"כ א"י לפרש אכל חצי זית משבעה מינין וכו' מברך בנ"ר ברכה זו מה תהא עלי' אחרי שפסקינן שאף ב"נ צריכה שעור וגם אפילו שבעת המינין פחות מכשיעור אינו מברך כלום וגם מ"ש ונ"ל דה"ה פת ודבר אחר א"י מאין יבא הצירוף לחיוב ב"נ. להכי צ"ע כנ"ל טעם דינין אלו: הג"ה אבל אם לקח הגרעין ממנו לא מקרי ברי' עיין מ"א כתב וצ"ל להרר"י שר"י לא אכל זית רק בריה אחרת נ"ב מעולם לא עלה על לב הר"ב ר"י לפרש הכי אלא שהרי מחליט תחילה וכותב ונראה שהתלמוד שלנו חולק על הירושלמי ולבסוף לא כתב אלא כדי למעט המחלוקת אבל לענין הדין אפשר להשוותם ור"ל דלענין דין ברי' דפרידה אחת של ענב או של רמון בזה שדרכו לאכול אף הגרעין שפיר אף תלמודן מודה דמקרי וחייב בברכה משא"כ בזית מפני שאין דרכו לאכלן להכי סובר תלמודן דלא הוי ברי' והירושלמי בזה מחולק עם תלמודן ומדמה אף זית ובזה אין הלכה כמותן

סימן ריא במ"א סק"ב בא"ד וכ"מ ברא"ש במ"ש וכו' נ"ב לפי עניות דעתי לא משמע מהרא"ש מידי כי זה כתב לשיטת רוב המורי' דהיינו הי"א ולשטתייהו לק"מ כי מה שנאמר חטה קודם לגפן היינו בחביב לו בשוה ופסקו לבסוף הוא לדעתו כמו שכתב ונ"ל ואזיל למסקנתו שכבר מוכרח לתירוץ לשטת בה"ג דקדימתו חטה היינו בפת ותבשיל או נגד שעורים ע"ש וק"ל וישוב המ"א בהטור הוא לענ"ד סברא בלא טעם: סוף סימן הנ"ל כתב המ"א זה הכלל כו' בפה"ג זית. נ"ב זה נפיק לו ממה שדחק ליישב הרמ"א בדרך ההג"ה שבלבוש שבתוך סק"ח ועיין בב"י כתב שדברי הש"ע שבסעיף ו' הם אחדים עם דברי הרמב"ם בדין ברכה אחרונה שבסי' ר"ח סעיף י"ב דגם הרמב"ם להכי מקדים כל חמשת מיני דגן בהברכה אחרונה לשבעת המינין וא"כ לשטת המ"א דפה אם אכל אפילו תבשיל שעורים וזתים היה מהראוי להקדים על העץ קודם על המחיה וזה אף בהטור מבואר להיפוך וכן הרמ"א סתם לעיל לכן לענ"ד כלל זה עדיין צ"ע

סימן ריב במ"א סק"ג בא"ד וע"ק כו' דלמא מ"מ ס"ל לר"י כו' נ"ב כיון דר"י פליג את"ק פשיטא דבמה דאיירי ת"ק איירי ר"י אבל באמת לא היה לו להאריך אלא להביא הת"ה בשם הירושלמי דבהדיא פליג אלא שצ"ע בגוף הספר: שוב כתב מ"מ אין הצנון עיקר נ"ב האגור כתב אבל אם הצנון עיקר והוא מפרש שאינו עיקר: במ"א סק"ד מסיים וצ"ע מנ"ל הא. נ"ב א"י אף לפירושו מנ"ל הא

סי' רטז במ"א סק"ג וא"ל דהמוס"ק פירשא בעלמא הוא קשה דכיון שע"כ מוכרח להודות שפירשא דאתא מדבר איסור שרי ממילא מוכח דבתר השתא אזלינן דאל"ה מנ"ל דפירשא דאתי מדבר איסור דשרי וצ"ל דסובר דטעמא דפירשא דשרי היינו משום דלא הוי כדרך אכילתו וזה צ"ע בסוגיא דפסחים ועיקר קושייתו מבכורות עיין סי' תס"ז בח"י שישבה שוב ראיתי בתוס' ע"ז דף י"ב ד"ה אלא דכל שלא כדרכו עכ"פ איסורא מיהו איכא ועיין במ"ל פ"ה מה' יסודי תורה מסופק אי דאורייתא או דרבנן ויהיה איך שיהי' מ"מ מדשרינן אפרוח מביצת טריפה וחלב כשירה שינקה מן הטריפה מוכח לפ"ר דבתר השתא אזלינן ועדיין צ"ע [וכן משמע ממה שהשיב ר"י מת מטמא ואין כו' מטמא נדה דף ע' ע"ב]

סי' ריז סעיף א' הנכנס וכו' כתב המ"א כשמונח בחדר אפילו כונתו להריח אינו מברך (ש"מ הא בחנות אפילו אין כונתו להריח מברך דאל"ה מה אפילו הא אך זה הוא דחלוק חדר מחנות א"ו דבחנות אפילו אין כונתו להריח מברך דלא כהט"ז) לפ"ר לא משמע הכי מהרא"ש דז"ל פרק אלו דברים אמר ר"ה בשמים של בה"כ אין מברכין עליו מ"ט כל מידי דלאו לריחא עבידי לא מברכינן עלי' הא דאמרינן האי מאן דארח אתרוגא מברך מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם לקחו לאכלו והריח בי כיון דלא נתכוין להריח אין צריך לברך עליו. הרי נשמע מיניה דאילו נתכוין להריח בו אף שהאתרוג חשוב דלאו לריחא עבידא היה חייב לברך וכן כתב המ"א עצמו סי' רי"ו סק"ה דלאו לריחא עבידי ומ"מ כשנטלו להריח בו חייב לברך ומשמע מפני הכונה אבל כי דייקינן יפה כתב דהא חזינן דסתמו כל הפוסקים ואף הרא"ש בבשמים של בה"כ ושל מתים דאין מברכין ומשמע ברור אפילו אחד עומד ומכוין להריח נמי אינו מברך גם מה שמחליט שאתרוג חשוב לאו לריח עביד אי אפשר לומר משום דעיקרו לאכילה נברא דודאי כיון שהקב"ה ברא בו ריח טוב אף הריח נברא להנות בו בני אדם. אלא מפני שלשון הסוגי' האי מאן דארח אתרוג משמע אפילו האתרוג מונח במקומו ואחד בא והריח ממילא חייב לברך בזה הוקשה לו דמ"ש מבשמים בה"כ דכיון דלאו לריחא עבידי דהיינו שלא הונח שם מבן אדם כדי להריח בו בני אדם אין מברכין עליו וה"נ האתרוג במקום שמונח הא לא לריחא עבידי להכי פי' שנטלו כדי להריח או לאכלו ולהריח נמצא הונח מבן אדם במקום שמביאו אליו והוי לריחא עבידי אבל נטלו לאכלו והריח בו כיון שלא נתכוין להריח נמצא לא חשיבא נטילה זו עביד לריחא שהרי לא הובא למקום זה כדי להריח בו אבל חנות של בושם