בית מאיר אורח חיים קלו

שאין המנהג להחמיר אלא בסתם ואפשר שנשתמש ע"י האור תוך מעת לעת אבל בידוע מה נשתמש תוכו תוך מעת לעת ומה מקודם הולכין תמיד אחר הידוע מה נשתמש תוך המעל"ע ואם מכל התשמישין עבר מעל"ע הולכין אחר רוב תשמישן וכן הגון להורות ובפרט שאף גוף דין דשפודין ואסכלות במחלוקת שנוי שיש אומרים דחמץ התירא בלע מקרי וביותר בכלי בדיל שא"א בליבון וק"ל: סעיף כא או בערוי עיין ש"ך י"ד סי' קלה ס"ק ל"ג ובספרי ק"ד שם

סעיף כו הג"ה ויש מחמירין ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו ומכ"ש ערוי ג' ימים לא מהני לדעה זו וטעמם כדאיתא בב"י משום דהוי ככלי חרס הואיל ותחילת ברייתו מן החול שאינן יוצא מידי דפיו לעולם. ואע"ג דאין משתמשין בהן כ"א ע"י צונן מ"מ יש לאסור משום דפעמים שורין פתיתין של פת בתוכו ביין והוי כבוש והרי הוא כמבושל ותימא לי על הרמ"א ז"ל הרי בסעיף כ"א מתיר כרבינו יואל בכלי חרס גופיה ובחביות שמכניסו לקיום והוי ודאי כבוש ומ"מ מתיר בהגעלה וערוי משום דתשמישו בצונן כמבואר שם בטור וב"י והכא חושש להחמיר מפני ספק כבוש שע"י מיעוט דרבו החולקים לומר לילך אחר רוב תשמישו ובכלי זכוכית דרבו חולקים לומר דשיעא ולא בלע וע"כ לומר שאינו מביא דעה זו כ"א להורות מנהג אשכנז על מה הוטבע ומפני שהמנהג אינו אלא בכלי שתי' זכוכית שמצוי להם לקנות חדשים בדמים מועטין אינו יליף מיניה גבי חביות של שכר שהוא הפסד מרובה לקנות חדשים ולכן מה שמצוי כעת ששואלין על כלי זכוכית שקורין בודעליין דהיינו ממש חביות שמכניסן בהם שכר לקיום אם מותרין בערוי ודאי מעיקרא דדינא מותרים אלא שאני חושש להחמיר מפני שפיהם צר אולי לא יזהירו לנקותם יפה מהבעין שבכפילו שוליו דהיינו השמרים. וכה"ג מחמיר הב"ח בחביות שכר שיש בו גומות כדאיתא בשמו במ"א ס"ק ל"ע

סימן תנב סעיף א' הג"ה או אם יש ס' במים נגד כלי שמגעיל או לאו עיין מ"א סק"ו ור"ל כשמגעיל בשעת היתר איך צריך לדקדק אם הכלים ב"י שיהא ס' במים משא"כ בשעת איסור והכניס ב"י צריך לדקדק ואז באמת אסור להגעיל הרבה כלים אא"כ יש במים ס' נגד כולם ודלא כהח"י שכתב ססק"ג אך מדכתב הרב בהג"ה נראה שדעתו להקל לענין כלים וכדעת או"ה כי לדעתי לא נראה מהרב מידי ומכ"ש מ"ש תחילת הדיבור ואע"ג שמגעיל הרבה כלים זה אח"ז לא אמרינן גבי כלים חוזר וניער כיון שהוא רק הגעלת כלים ע"י כמה נותני טעם דהתירא אין מובן לדברים אלו שהרי הרמ"א איירי בתר זמן איסור אך מה שכתב ובפרטות שהרא"ש כתב להדיא פרק כ"ש דכל כלי וכלי שמכניסין בו פליטת איסורו בטל בס' אמת שמשמעות יש בהרא"ש אבל יותר נוח לידחק דלא נחית שם לבאר כל כך כי אם לדחות דעת אבי העזרי מלמיעבד פלוגתא בינו לבין הרשב"א ובפרט שממש אין טעם הגון לחלק בין פליטת כלים לפליטת מאכל והעיקר לענ"ד כדעת הש"ך ופר"ח

סעיף א הג"ה ויש אוסרין. כבר קדמני הפר"ח להביא סמך לחומרא זו מן הש"ס עיין עליו לדברי הסמ"ק שכתב אע"ג דבימיהם הי' מותר מ"מ עתה יש להחמיר בדורות הללו שאין בקיאין כ"כ באו"ה כדורות הראשונים ודלא כתשו' שבספר בשמים ראש שלא חתום עליה אנוש שכתב זרות הוא זה ותולה המנהג בשבוש הקראים חלילה לא מפי הרא"ש יצאו דברים אלו ע"ש וק"ל: שם בהג"ה וכן מותר להשהות מיני קטניות. כתב פה הח"י בשם המ"א מיני הריפות שקורין גראפין והם אסורים לפי שמלחלחין אותם במים קודם כתישה וכו' נמצא שהוא חמץ גמור ואם עבר עליו פסח אסורים ומ"ש גיסי הרב בסא"ז בשם שמעתי שהתיר זקיני הגאון למכרם לגוי כבר הייתי נושא ונותן עמו בדין זה ואמר כו' והשומע שמע וטעה עכ"ל ואני א"י מה הטעות הא לעיל סי' תמ"ט העלה דספק חמץ שעבר עליו הפסח יש להתיר ובסי' תס"ז מבואר בטור בשם הרי"ף דאפילו חטים שנתבקעו ולא ממש אינם אלא ספק חמץ ובסי' הנ"ל בח' מבואר סק"ח דכל שלא שהה שיעור מיל במים אינו בכלל חמץ א"כ גרויפין אלו מה בכך שמיד אחר שנתלחלחו במים כותשין אותם וניתז ממנו הסובין ואבן קמח שמכח זה יהא נמצא שהוא חמץ גמור ודאי לענ"ד עכ"ז אינו אלא ספק חמץ דמאן יגמר ששהו מיל במים או שנתבקעו ממש וא"כ שאינם אלא ספק חמץ מה כולי האי שהתיר עכ"פ בהנאה בנמצא אחר פסח

סעיף ב מיהו צריך לראות וכו' כתב הח"י בשם תה"ד והברירה יותר מוכחת שאין כונתו לבטל ור"ל דהא עכ"פ מבררים מתוכן קצת מהן אך שלא בדיוק וא"כ אפשר אף לשון הרמ"א במ"ש צריך לראות היינו נמי שיברר מהן באופן שהנשארים ודאי בטלים בס' ואפשר נמי דהעיון שרואה שיש סי' נגדם נמי חשוב לי' מעשה מוכיח שאין כונתו לבטל וכל שאחר העיון רואה שיש ס' נגדם אף בלא ברירה קצת מהם נמי די וק"ל

סעיף ד החיטים וכו' עיין פר"ח מאריך ליפלוג על הש"ע ומסיק הכלל העולה דכזית מצה של לילה הראשון אין יוצאין בו אא"כ הוא שמור משעת קצירה ואילך ואף בשעת הדחק ודלא כהמחבר ז"ל וכן ראיתי כדעתו מביא הב"י בשם ר"י שכתב בשם השאלתות ע"ש ואף שהפר"ח מביא דעת הראש שכתב דרבא אך מחמיר על עצמו הי' כתב עליו שגם דבריו לא נתחוורו אצלו ע"ש ואני תמה תמה אקרא איך ס"ד לומר דשימור דלישה לא הוי שימור אף לענין שלא יצא בו והרי תנן להדיא חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בו והטעם בדף ל"ח ע"ב דמשום דעשאו אף לצורך מצה אי לא מזדבנן חשוב משומר למצה והרי חלות אלו לא נשמע מעולם דליבעי שיעור מקודם לישה אלא שמשעת לישה ואילך סתמא מדבעי דליהוו מצה מוכרח לשומרן שלא יחמיצו ומזה דייק הגמרא דושמרתם דכתיב גבי מצה אי בפשוט הוא מיותר דפשיטא דצריכים שימור שלא יחמיצו אלא דר"ל לעיכוב השימור דוקא לשם שימור מצות מצה דפסח אבל חלות אלו מה"ת ומהיכי תיסק אדעתן דליבעי שימור מקמי לישה וא"כ איך יוצאין בהן א"ו דשימור דלישה הוא דבעי דליהוי לשם מצה עכ"פ לעיכובא ולדעתי לישנא דיוצאין בו אף משמע אפילו לכתחילה ואפילו שלא בשעת הדחק ורבא אך מחמיר על עצמו היה ואפשר מקמי דאדחי ראייתו סבר דיוצאין בו דתנן בלחמי תודה היינו בדיעבד ואיהו רוצה להוכיח דעכ"פ לכתחילה בעינן שימור מקמי לישה ולבתר דאדחי מ"מ מחמיר על עצמו הי' ויהי' איך שיהי' עכ"פ לענ"ד מוכח דיוצאין בדיעבד בשימור דמלישה ואילך וזה ודאי אין לומר דעשאו למכור בשוק איירי בדעבדו שימור משעת קצירה דא"כ עשאן לעצמו למה אינו יוצא בהן דהא חזינן מדעביד להו שימור דלא צריך כלל ללחמי תודה אלא למצה דשמרן אף לשם מצה א"ו כנ"ל וכן מבואר להדיא לשון הרמב"ם פ"ו הלכה ט' חלות תודה ורקיקי נזיר וכו' ואם עשאן לימכור לשוק הרי זה יוצא בה שהעושה וכו' ונמצא בשעת עשייתן שמרן לשם מצה הרי שלא כתב אלא בשעת עשייתן שמרן ולא מקמי הכי כדרך כל חלות תודה ובאמת אף על הר"ן קשיא לי במה שכתב ומ"מ משמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא ידי חובת מצה בכך שמהנ"ל מוכח דזה לא אפשר וכבר מבואר נמי הכי בהירושלמי דביצה שמביא הפר"ח גופי' ומ"ש הפר"ח דהא דאמרינן בשימור דלישה לא הוי שימור היינו עיכובא וכדמשמע מהרי"ף והרמב"ם הרי"ף כבר פירשו הר"ן ומשמעות הרמב"ם עיין בהה"מ שם וז"ל ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו שום חלוק בין המצה של לילה הראשון למצה דשאר ימי הפסח אלא וכו' הורו לנו שהשימור אינו מעכב ולכתחילה ראוי לעשותו בכל הדגן אלא שאינו מעכב אלא בלילה הראשון שהוא חובה לאכול מצה המשומרת וע"כ ר"ל המשומרת משעת עשי' ואילך כדמבואר פ"ו הלכה ט' הנ"ל שיוצאין בחלת תודה הכלל לענ"ד פסק