בית מאיר אורח חיים קלה

רש"י דבימי פסח אין השכירות דידי' א"ו דאדרבה הרשב"א בשטת רש"י דאיסור רוצה בקיומו אינו אלא בע"ז וביושב ומשמר בשכר הוא דאסור משום משתכר בא"ה מגוף החמץ שמשמרו ומשכיר בית בשכר מתיר מדאינו אלא גרמא (ואולם מה שכתב שם נמי וקצת משמע לי כן מתוך אותה גירסא שבירושלמי דגרסינן חמץ של נכרי בתוך הפסח מהו ר' ירמי' אמר מותר בהנאה ר' יוסי אמר אסור התיב ר' יוסי והתניא לא ישכיר בהמתו לגוי להביא עלי' חמץ פתר לה בבא עמו והתני לא ישכיר ביתו לגוי ליתן בתוכו חמץ אית לך מימר עמו אנן לפום גמרי' נאמר בבית נמי עמו ולכתחילה שמשתכר באיסורי הנאה משמע שמפרש מה שנאמר לתירוץ המ"ד מותר בהנאה בבא עמו הוא מטעם איסור משתכר בא"ה ובדרך זה פי' המפרש קרבן עדה להירושלמי והוא תימא ונמנע דהא למ"ד זה אף גוף החמץ של גוי מותר בהנאה ושכרו יהי' אסור והעיקר לענ"ד פי' בבא עמו דאז מגזירה שמא אתי למיכל מיני' אסרוהו ועיין תשוב' שער אפרים הנ"ל ויש לבן המחבר ראי' מירושלמי זה) גם י"ל דכ"ע ס"ל שכר בית ובהמה וספינה אינו אלא גרמא ולפי מה שהעלתי ששייך רוצה בקיומו בכל מידי דבשכר כדי שלא יופסק שכרתו י"ל דפליגי הנהו שתי ברייתות בפלוגתא דרש"י ותוס' אם שייך איסור רב"ק בשאר א"ה זולת ע"ז יהי' איך שיהי' אין לענ"ד שום הבדל בין בית וספינה וחמור ומאן דאסר אסר בכולהו ומאן דשרי שרי בכולהו והאמת למה שהרשב"א ז"ל הכריע מתלמודן דבית שרו ממילא חמור נמי שרי ואפילו למה דדחו האחרוני' ראי' הרשב"א מ"מ י"ל דבדרבנן שמעינן להקל אך הפר"ח רוצה לומר דהירושלמי יותר עיקר אף גם קשה לי על שטה זו דשכר הבא מן הבית אי חמור לא יהא נחשב משתכיר בא"ה מפני שאינו אלא גורם א"כ מה דתנן בהשוכר את הפועל השוכר את החמור להביא עליה יין שכרה אסורה והיינו קנס על דעביד איסורא ומה איסור עביד אי משום דאסור להשתכר בא"ה הא אינו אלא גרמא בשלמא הרישא שכרו לעשות עמו ביי"נ שפיר האיסור דמשתכר בגוף היי"נ אבל בחמור מה האיסור וע"כ משום דרוצה בקיומו וכנ"ל וא"כ מה מקשה הגמרא פרק הנ' דף ס"ה הא תו למה לי היינו רישא הא הרישא הקנס משום דעביד תרתי איסורא משתכר בא"ה גופי' ואיסור רוצה בקיומו ובחמור אינו אלא איסור רוצה בקיומו לבד אלא משמע מתלמודן זה דאיסור משתכר בא"ה ע"י גרמא וע"י גופן שוין: לכן ראוי להחמיר בכולן אם לא בהפסד מרובה מאוד אפשר דיש ליסמוך על התוספתא והרשב"א והטור וש"ע המתירין

סעיף ז אסור להשכיר וכו' לשון הטור אסור להשכיר כולו בפסח שיבשל בו חמץ מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחילה ולא דמי להא דתניא בתוספתא משכיר חמורו דהתם החמור אינו אסור וזה לשטת תוס' דאיסור רב"ק שייך בכל א"ה ועיין סעי' ה' דלדעתי אף בחמור שייך רב"ק שלא יופסק שכירתו ודוק ואולם מה שהחליט שמצד שהכלי אסור בהנאה אסור להשכירו לבשל בו ומשמע מיני' דה"ה דמטעם זה אסור להשכירו אפילו לבשל בו מה שאינו חמץ וגם אסור למכור כלי הבלוע מחמץ או מבב"ח לגוי זה תימא כדכבר הרגיש הד"מ כדאיתא במ"א בשמו ומ"ש המ"א וצ"ע דהא המרדכי וכו' ואנן קיי"ל וכו' ע"ש ריש סי' תמ"ז טעם מנהגינו גם מ"ש וגם בתוס' לא התיר אלא לתת לתוכו דבר יבש ובזו לא פליג הטור וכו' היינו דהתוס' חשו לשום בתוכו דבר לח מה שרוצה לאכול וע"י הכבישה שבתוכו מעל"ע נאסר מן הבלוע ואפילו בפחות מן מעל"ע לכתחילה אסור דא"א דלא מבלע פורתא ואין מבטלין איסור לכתחילה ומכ"ש שאסור לבשל תוכו מה שרוצה לאכול משא"כ להחם חמין לרחיצה דאינו נהנה מן הבלוע שרי לכ"ע (ודלא כפר"ח שדחק עצמו בטעם תוס' לחלק בין יבש ללח בדברים מותמהים כי באמת מ"ש יבש מלח לענין רב"ק אלא מדליתא לאיסורא בעיני' לא חשו לו ואיסור הלח הוא מטעמי הברור) ושפיר תמה הד"מ על הטור בזה ולמוכרו לגוי הלא מבואר בגמרא דע"ז דף ס"ד דקנקנים הבלועים מיי"נ מותר למוכרם לגוי מטעם דלא שייך רב"ק היכי דליתא לאיסורא בעיני' ולא אמרינן שנהנה מן הבלע א"ו משום שהגוי לא יהיב מידי בעד הבלע ואם זה ביין שאינו נפגם תוך הכלי מכ"ש בבלוע מבב"ח או מחמץ שמותר למכור הכלי לגוי דהיינו ממש מכירה חוץ מדמי איסור שבו ומה שנאמר בי"ד סי' צ"ד דאם אין ס' אף הכלי אסור בהנאה ע"ש בספרי ק"ד מה שכתבתי להסכימו להלכה וכן העלה הפר"ח וכן עיקר

סימן תנא סעיף א' הג"ה ויש אוסרין אפילו בכ"ש הנה המ"א ופר"ח בי"ד סי' ס"ח והח"י הבינו בהד"מ שלומד בדעת הטור שסובר כ"ש אינו בולע כלל ואני אומר שזה א"א שהרי ז"ל הד"מ ובמ"מ כתב דאפילו כלי חרס שנשתמשו בו בכ"ש לא מהני להו היסק וכתב הב"י דכן דעת רבינו ולא נ"ל דודאי בכ"ש אית לי' תקנה לדעת הטור משום דאינו בולע אלא בכ"ר או ע"י ערוי שהוא ככ"ר: ולהבנתם שאינו בולע כלל מה תקנה צריך ותו איך ס"ד הכי מהטור הא מיד בסי' זה כתב הטור דכ"ש הכשירו בכ"ש (ומן הח"י הושמט זה לפי שעה ומוכרח לכתוב אכן בטי"ד וכו') א"ו לענ"ד הד"מ אך מדייק מדמסיים הטור אלא שעירה לתוכו רותחין ש"מ דס"ל דדוקא הבלוע שע"י עירוי או ע"י כ"ר שהוא בלע ע"י בישול הוא דבכ"ח אין לו תקנה הא הבלע שע"י כ"ש שאינו מבשל אית ליה תקנה דהיינו הגעלה ומ"ש משום דאינו בולע. ע"כ ר"ל שאינו בולע בכולו יותר מצונן ע"י שמכניסו לקיום שאינו בולע אלא כדי קליפה ושרי בהגעלה כדלקמן גבי חביות של חרס ה"ה הבלוע ע"י כ"ש ומה שעדיין קשה הרי הטור י"ד בסי' ק"ה העלה הב"י אליבי' דס"ל דכ"ש מפליט ומבליע ומשמע בכולו עיין בזה בספרי ק"ד בסי' קל"ה דיש הבדל בין כלי לאוכלים עיין וק"ל

סעיף יא מחבת וכו' נשאלתי להכריע בהוויכוח שני לומדים נידן קערות בדיל שקורין פלאני שיסלין שנוהגין לאפות בהם כל השנה טארטין שחד אמר שאין להכשירן בהגעלה שהם כמו האגנות שכתב המ"א באין חולק להצריכם ליבון וה"נ הקערות הללו שהם מאפה תנור ואין שום רושם שמנונית ניכר בה לאחר אפי' וחד אמר שדינן דין מחבת שמטגנין בה שהכשירן בהגעלה ושוב אמר המקיל לו יהא כדבריך היינו אלו היו מיוחדים רק לאפות הטארטין משא"כ אלו הקערות הא רוב תשמישן ע"י עירוי חזר השני וטען הא אנן פסקינן בסעי' ו' כדעת הראב"ד דאין הולכין בתר רוב תשמישן אם לא שיש לצדד לפי שא"א ללבן אותם עכ"ל והשבתי אף שבלשון המ"א שהוא קצר ואך כתב אבל האגנות שאופין בו עוגות בעין צריך ליבון היה אפשר לומר דלהכי דייק מלת בעין לומר דוקא שאופין בו העוגות בלי יציקת שמן תחתיו אבל אפיות הטארטין ידוע שיוצקין תחילה תחתיו שומן והוי ממש דינן דין מחבת שמטגנין בו מדכתב הספר שתוכן הג"ה פי' שיוצקין בו שמן לאפותו וא"ל א"כ מה משמיענו לזה י"ל דחידושו אף דהמחבת מפסיק בין חום התנור להעוגה משא"כ בשפוד ואסכלה שחום האש שולט בתרווייהו כי הדדי קמ"ל דמ"מ חשוב תשמישו ע"י האור אמנם בהפר"ח הדברים מבוארים ביותר דז"ל וכו' דאף לדעת הרא"ש והמחבר ז"ל צריכים ליבון שהרי אינו רוחש בשמן אלא נותנים מעט שמן בטופסין כדי שלא תשרף הפשטי"ד ואף בשפודין ואסכלאות עושין כן ואעפ"כ תשמישן ע"י האור מקרי עכ"ל אמנם קערות אלו שרוב תשמישן ע"י עירוי אם ידוע שאינם ב"י אז אף הפר"ח שמחמיר מ"מ מעתיק ממסקנת תשו' מ"ע סי' צ"ו בלשון זה שאם הכלי זה שרוב תשמישו בחמין הוא בן יומא מאותו המועט שנשתמש בו ע"י האור צריך ליבון ואם אינו בן יומא הואיל ונותן טעם לפגם הוא ואין איסורו אלא מדרבנן הולכים אחר רוב תשמישו ואין צריך ליבון [וכן מבואר ההיתר מטעם זה בהרשב"א שבב"י ואף שדברי התשו' אמורים למ"ד הולכין בתר רוב תשמישן מ"מ מדהעתיק הפר"ח הדברים על מנהג המחמירין כנראה דעתו